אשכול הלכה/חידוש יומי/ת

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבא לדין לפניו יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולאמר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

גם צריך שיתחרט האדם על חט איו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

ביארנו באופן כללי את עיקרי מצות התשובה.

שאלה: אדם שאינו יכול לומר סליחות בציבור, או אשה הרוצה לומר סליחות ואינה יכולה לאמרם בציבור, האם רשאים לומר נוסח הסליחות ביחיד, או שאין לנהוג כן?

תשובה: הנה, אם באים לומר הסליחות ביחידות, בלי צבור של עשרה מישראל, (ועושים זאת בשעה הראויה לאמירת סליחות, אחר חצות היום או אחר חצות הלילה, כמו שביארנו בשנה שעברה), בודאי שהוא דבר טוב, כי מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם תפילה ביחיד נשמעת לפני ה' יתברך, והסליחות הם תחינות ובקשות מלפני ה' יתברך, שיחזירינו בתשובה שלימה, ויסלח לנו על חטאתינו, ויחדש עלינו שנה טובה. אולם יש מקצת מקטעי הסליחות שאין ליחיד לאמרם.

הנה לענין אמירת י"ג מדות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו') ביחיד, כשאין שם עשרה מישראל, מובא בסדר רב עמרם גאון (שהוא הסידור הקדמון ביותר), בשם רבינו נתן גאון, שאין רשות לומר י"ג מדות אלא בציבור, כיון שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו, שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, וכשהציבור מתקבצים, ומבקשים רחמים, ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושין צדקה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, ואינו מואס תפילתם. ולפיכך ביחידות כשאין מנין עשרה מישראל אין לאמרם, שהרי לא שייך כאן ענין הברית שכרת ה' עם ישראל. וכן כתבו עוד הרבה מהפוסקים, וכן כתב מרן בבית יוסף, שמנהג העולם כדברי רבינו נתן גאון שאין לומר י"ג מדות בלא עשרה.

אולם כתב מרן בשלחן ערוך, שגם יחיד רשאי לקרוא י"ג מדות בטעמי המקרא כקורא בתורה, שאין איסור לקרוא י"ג מדות אלא כשקורא אותם דרך תפילה ותחנונים, שאסור לעשות דברי תורה כתפילה, אבל אם קורא בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, אין בכך כלום. ופסק כן על פי תשובת הרשב"א, שכתב שאין ליחיד ל ומר י"ג מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, וכמו שכתוב בגמרא (ראש השנה יז:) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כ"שליח ציבור" לפני משה, ואמר לו, כל זמן שישראל עושים לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. אבל אם רוצה היחיד לאמרם כדרך שקורא בתורה דרך קריאה בעלמא, רשאי לעשות כן, וכן העלה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

נמצינו למדים אם כן, לענין י"ג מדות המוזכרים בסליחות (וכן בנוסח התחנון שבכל יום, ובתפילות יום הכפורים), שאין לו למי שמתפלל ביחידות לאמרם. ורק אם יחפוץ בכך, הוא רשאי לאמרם בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, שאז אים בכך איסור, וכמו שפסק מרן החיד"א בספר ברכי יוסף.

ולענין קטעי הסליחות שנתקנו לאמרם בלשון ארמית, כגון, רחמנא, דעני לעניי ענינן, מחי ומסי, וכיוצא באלו, גם כן מבואר בפוסקים שאין ליחיד לאמרם כלל. וכן פסק מרן הרב שליט"א בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' יא). והטעם לזה, הוא מפני שבני ישראל כשהם בציבור, שכינה עמהם, ואז אין הם צריכים את עזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתם, אבל אדם יחיד מישראל, אין השכינה עמו, וצריך הוא לעזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתו, וכמו שמבואר במסכת שבת (יב:). והואיל ומלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, אל לו ליחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, אלא הטוב מכולם שיבקש צרכיו בלשון הקודש. ובכלל זה שאל לו ליחיד לומר את קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ורק בציבור כשיש שם מנין של עשרה מישראל, אז שכינה עמהם, ותפילתם נשמעת.

ולסיכום: מותר ליחיד או ליחידה לומר סליחות גם כשאין שם ציבור. אולם אין להם לומר נוסח י"ג מדות המוזכר בסליחות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו'). וכן אין להם לומר את קטעי הסליחות שהם בשפה ארמית, כגון דעני לעניי וכדומה.

וה' יתברך ישמע תפילותינו ויענה לעתירתנו, וימלא משאלות לבנו לטובה לעבודתו.

אמרו במדרש על הפסוק (דברים ז.) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופייה של אלהיה, (פירוש, מנהגיו ודיניו,) שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים וכו' (דהיינו אדם שיש לו משפט לחיים או למוות, לעושר או לעוני וכדומה, הרי הוא נמצא בצער ובמצוקה ואינו שמח, ובודאי שאינו מסתפר ולובש בגדי יום טוב קודם המשפט,) אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים, ומגלחים זקנם, ומחתכין צפרניהם, ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס.

לפיכך נוהגים להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, ומנהג יפה הוא, וכן יש נוהגין לטבול במקוה טהרה קודם ראש השנה, ומי שאינו יכול לטבול במקוה טהרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיכול להסתפק בשפיכת תשעה קבין מים עליו, ושיעור תשעה קבין הוא שנים עשר וחצי ליטר מים, ויכול לעשות כן אף במקלחת, שיעמוד תחת זרם המים שעליו כשהברז פתוח, עד שישער שכבר נשפכו עליו מים שיעור תשעה קבין. (ופשוט שאין טהרה כזו על ידי שפיכת תשעה קבין מועילה כטבילה במקוה ממש, וכמו כן פשוט שטהרה כזו מועילה רק לטבילת אנשים לצורך קדושה, אבל לטהרת נשים, לעולם היא טמאה עד שתטבול במקוה כדת.)

ומה שאמרו במדרש, שישראל בטוחים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, ולכן הם לובשים בגדי יום טוב וכו', ברור שאין הכוונה שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס בחינם. וחס ושלום יוותר להם על עוונותיהם, שהרי אמרו רבותינו שאסור לומר שהקדוש ברוך הוא וותרן, אלא הכוונה, שישראל בטוחים, שעל יד י שיעשו תשובה וירבו בתפילה וצדקה, יסלח להם ה' יתברך ויקבל תפילתם ברצון ויכתבם בספרם של צדיקים גמורים.

ביום טוב ראשון של ראש השנה, נוהגים להדליק נרות יום טוב מבעוד יום, קודם שקיעת החמה (השמש) כמו בערב שבת, ואם לא הדליקו נרות מבעוד יום, יכולה האשה להדליק נרות גם ביום טוב עצמו, באופן המותר, דהיינו שתעביר אש מאש שנמצאת כבר, כגון מהאש הדולקת בכיריים או בנר נשמה, ותדליק הנרות, שהרי אסור להדליק אש חדשה ביום טוב.

וביום טוב שני של ראש השנה, וכן בכל יום טוב שני של גלויות, (שהוא יום טוב שנוהג בחוץ לארץ), מדליקין נרות יום טוב אחרי צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחרי שקיעת החמה, קודם הקידוש על היין.

ואין להדליק נרות יום טוב שני, ביום טוב ראשון עצמו, לפני צאת הכוכבים, משום שכשם שאסור להכין משבת לחול, כמו כן אין להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. ולפיכך אסור להכין הפתילות וכדומה מיום טוב ראשון ליום טוב שני, משום שהרי הוא מכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. ולכן צריך ליזהר, כשמכינים הנרות בערב יום טוב ראשון של ראש השנה, (וכן בחוץ לארץ בערב יום טוב ראשון בכל יום טוב) צריך להכין שני נרות נוספים עבור יום ט וב שני, ואם שכחו להכין מבעוד יום נרות גם עבור יום טוב שני, לא יכינו נרות עבור יום טוב שני אלא כשיצא כבר יום טוב ראשון. וכמו כן אסור לבשל ולהדיח כלים מיום טוב ראשון ליום טוב שני, שהרי זה מכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, אלא ימתינו עם שטיפת הכלים עד צאת הכוכבים.

בשנה זו (תשס"ט) יחול ראש השנה בימים שלישי ורביעי, וראש השנה לעולם אינו חל ביום שישי ושבת, אבל שאר ימים טובים, כשחלים ביום שישי, יש אפשרות לבשל ביום טוב שהוא יום שישי עבור יום שבת, על ידי עירוב תבשילין, ומכיון שאין דין זה שייך כעת, לא נעסוק בו.

נוהגים לאכול בימי ראש השנה, בשר שמן ודברים מתוקים, ככתוב בספר נחמיה "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו".

ואין מתענין כלל בראש השנה, ומכל מקום לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. ויש נוהגים בשעת ברכת המוציא לטבל הפת בדבש או בסוכר. וכתב בספר כף החיים שיטבל הפת גם במלח כמנהגו בכל השנה. ויש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה. משום שאגוז גימטריא חטא (בלא אל"ף), ועל פי הקבלה נוהגים שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה, ודווקא שחורים, אבל לבנים (כלומר ירוקים), מותר, ואדרבא סימן טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מריר או חמוץ או חריף, וכן כתוב בתשובות הגאונים שלא לאכול מאכל חריף.

נהגו שלא לישון ביום ראש השנה, (דהיינו שינת צהרים וכדומה), שאין זה נאה לישון ביום שבו ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. ואמרו בתלמוד ירושלמי שהישן בראש השנה גורם לכך שמזלו ישן. ולכן ישתדל כל אדם לקום בימי ראש השנה בעלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפילה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, מותר לישון אחר חצות היום. וכן כתב רבנו חיים ויטאל, שרבו האר"י ז"ל נהג לישון בראש השנה אחר חצות היום.

והיושב בטל ועוסק בשיחה בטלה וכדומה, דומה כאילו ישן, ואדרבא עדיף לו שיישן, משישוח שיחה בטלה. ויש נוהגים לסיים בראש השנה שתי פעמים את כל התהילים, שיש בתהילים ק"נ פרקים, ופעמיים ק"נ עולה למניין "כפר", (כי כפר בגימטריא שלוש מאות). וכתב בספר בן איש חי שיש נוהגים ללמוד בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, ומנהג יפה הוא.

וכתב עוד רבנו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי, שיזהר אדם שלא יבא לידי כעס בראש השנה, שמלבד האיסור לכעוס בכל השנה, אין זה סימן טוב לאדם להיות כעוס בימים אלו, ויזהר שלא יכעס אפילו בליב ו. לכן על כל אדם להיות חכם עיניו בראשו, להכין עצמו מראש שיהיה שמח ביום ראש השנה, שאפילו אם יכעיסוהו באיזה דבר, הוא יהיה גבור לשלוט ברוחו שלא לבא לידי כעס.

רבותינו בגמרא במסכת ראש השנה (טז.) גילו לנו ידיעה יקרת ערך, כי ביום ראש השנה, שהוא היום בו נברא אדם הראשון, השם יתברך יושב ודן את כל יצורי העולם, וכל מאורע כמעט, אשר יבא על הברואים במשך כל השנה כולה, נגזר עליהם מאותו יום נורא ואיום, יום המשפט הגדול של כל באי עולם.

וברור הדבר, כי לא לחינם ספרו לנו רבותינו על כך, אלא מפני שיש לכך השלכה מרכזית בעבורינו, שנדע לנכון להתכונן כראוי לימים אלו, לחזור בתשובה על מעשינו, ולקבל על עצמינו קבלות איתנות לשנה הבאה, ולהתחנן להשם יתברך שישמע קולינו בתפילה מתוך כוונה כראוי, ושיחדש עלינו שנה טובה.

והדברים קל וחומר, שהרי כל אדם שיבא למשפט לפני מלך בשר ודם, אפילו אם אותו המלך יהיה רחמן מאין כמותו, יפחד אותו האדם מאד מאימת המלך, ובודאי יבטיח לו כי מכאן ולהבא יזהר לשפר מעשיו, ויבטיח לו כמה וכמה הבטחות על מעשיו שיהיו מכאן ולהבא. וכאשר יבא אותו אדם לפני המלך שוב, בשנה הבאה, הרי יגדל מאד כעסו של המלך כאשר יראה כי אותו אדם לא שינה מדרכיו העקלקלות מאומה, ונשאר באותה דרגה שהיה קודם לכן. וכמו כן אצלינו שאנו באים לידון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאף שמלכינו הוא מלך רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, מכל מקום לא יתכן שאדם יחזור בכל שנה ושנה ויבטיח לה' יתברך שישתפרו מעשיו, ובכל שנה יחזור על אותם קבלות שקיבל על עצמו בשנה שעברה. ואדרבא, תגדל עליו התרעומת על עצם החוצפה והעזות שיש במעשה זה, לבא בכל שנה ולדרוש מה' שירחם עליו לתת לו חיים טובים, והוא בכל דרכיו ימשיך להרשיע.

ובאמת שעובדה זו נמצאת לצערינו אצל רבים רבים מאד, שהם מסתכלים בימות הזקנה על כל מהלך חייהם, ורואים שבעצם לא נראה שום שיפור משמעותי בעבודת ה' אצלם, וכל חייהם הם "זורמים" עם קצב החיים, עד ליום מותם. ואחד הטעמים העיקריים לדבר זה, הוא מחוסר התבוננות נכונה בעבודת ה'. וכעת כשאנו סמוכים לראש השנה, צריך כל אדם לבחון עצמו במה אינו נוהג כשורה בעבודת ה', ויראה לקבל על עצמו איז ה דבר שהוא אינו שלם בו, אבל שידע שאותה הקבלה תהיה מתוך התבוננות נכונה, באופן שאף אילו יעברו עליו כל הגלים שבעולם, לא ירפה ממה שקיבל על עצמו באותו המעשה, ועל ידי זה יהיה ראוי להקרא בעל תשובה, שיראו מן השמים את יקרת רוחו, ותשמע תפילתו ברצון לפני ה' יתברך, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא "פתחו לי פתח כחודו של מחט (שאותו הפתח הוא מפולש מצד לצד, ואינו נסתם לעולם), ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

יש דברים שאסרו אותם רבותינו אף על פי שאין בהם איסור מן התורה. כגון פת (לחם) של גויים. ואף שבזמן רבותינו לא היה חשש איסור ממש בפת של הגויים, מפני שלא היו מערבין בעיסה שום דבר איסור, מכל מקום אסרו רבותינו (במסכת עבודה זרה דף לו:) לאכול מפת הגויים, כדי שלא יבאו ישראל להתיידד יותר מדאי עם הגויים, ויבאו לישא מבנותיהם. ומכל מקום, כתבו הפוסקים, שגזירה זו לא פשטה בכל המקומות, כי יש מקומות שלא היתה להם ברירה, ומכיון שחשיבות רבה נודעת ללחם, היו נוהגים להקל לאכול מפת של גויים, ולא קיבלו עליהם את הגזירה שלא לאכול מפת של גויים מעולם. (וכל זה דוקא במקום שלא היה שום חשש איסור בפת של הגויים, אבל בזמנים שיש לחוש לאיסור ממש באכילת פת זו, וכגון שיש חשש תולעים בקמח שממנו אופים את הפת, וכיוצא בזה, אין שום היתר בדבר. וגם במקום שאין בזה חשש איסור ממש, אין להקל בזה בכל אופן, אלא דוקא למקרים מסויימים, שתהיה פת של נחתום שרגיל תמיד למכור פת, ועוד פרטי דינים שלא נוכל להאריך בהם כאן).

כתב מרן השלחן ערוך בהלכות סדר ימי התשובה (סימן תרג), אף מי שאינו נזהר לאכול מפת של גויים, מפני שסומך על מה שיש שנהגו להקל בזה, מכל מקום, בעשרת ימי תשובה צריך להזהר שלא לאכול מפת זו. וזאת משום שבימים אלו על האדם להזהר מאד מן האיסור, ואף בדבר שיש מקום היתר להקל בו, צריך שיחמיר על עצמו שלא לנהוג בו היתר. וכל זה אף בדבר שיש בו מקום היתר ממש, כל שכן בדברים שיש בהם חשש איסור ממש שצריך להזהר מהם בכל ימות השנה, וכל שכן בימים אלו.

על כן, יש להזהר מאד, להתעורר בימים אלו, מעוון הנפוץ מאד בעוונות הרבים, של אכילת איסורים במסעדות ובמקומות שונים, מחמת שאותם המקומות נמצאים כביכול תחת השגחה מהודרת, אך הציבור אינו מודע לכך שקיימים כיום ארגוני כשרות פיקטיביים, שאינם משגיחים כלל באותם המקומות שעליהם הם נותנים תעודת כשרות, ועל ידי זה באים לידי איסורי אכילה ממש בשוגג.

דוגמא לדבר, מצוי כיום לרוב, ארגוני כשרות, אפילו מטעם רבנויות שונות, שאינם משגיחים כלל שיהיו הירקות הירוקים, כגון חסה וכיוצא בזה, מייצור מיוחד ללא תולעים (גוש קטיף), ובזה מכשילים את הרבים באכילת תולעים בלי ספק, מפני שאותם הירקות מוחזקים כנגועים בתולעים כנודע, ואפילו על ידי בדיקה יסודית אי אפשר לנקותם מכל התולעים שבהם, והאוכלם עובר על כל תולע ותולע בחמשה לאוין.

ועל כולם הגדילו פשע, ארגוני הכשרות הפרטיים שאינם מנוהלים על ידי אנשי תורה, והמה מעניקים תעודות כשרות לכל המרבה במחיר, ואינם שולחים משגיח למקומות שתחת השגחתם המדומה, כי אם כפעם אחת בחודש, לצורך נטילת התשלום עבור ההשגחה. ובמקומות אלו קיים חשש רציני ביותר, של אכילת נבלות וטרפות ממש, שידוע הדבר שבאותם המקומות נמצאו לעתים קרובות, אריזות בשר המיובא מעזה ומשאר מקומות של נכרים, ועל כן ידע הציבור ויזהר וישמור נפשו מאד מאכילה במקומות אלו, ויתעוררו ויעוררו אחרים על העוון הגדול הזה של אכילת מאכלות אסורות בלי שימת לב. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כמי נהר.

בערב יום הכפורים, נוהגים להתפלל תפלת מנחה, בעוד היום גדול, דהיינו בשעה מוקדמת, ובתפילת העמידה, אומר כל אחד פסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ואחר כך אומר וידוי ו"על חטא" כפי שנדפס במחזורים. ואז ילך לביתו ויאכל סעודה מפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני תחילת התענית. ויש לפרוש מכל חמשת העינויים, אכילה, שתיה, רחיצה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המיטה, מלפני שקיעת החמה. (ומצוה מן התורה להתחיל בכל דיני התענית קודם שקיעת החמה וראוי לנהוג כן לפחות כרבע שעה קודם שקיעת החמה).

ומצוה להדליק נרות לכבוד יום הכפורים, וקודם ההדלקה יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכפורים" ואין לאשה לברך עם ההדלקה ברכת שהחיינו, אלא לאחר חליצת נעליים, שרק אז רשאים לברך שהחיינו, משום שבברכת שהחיינו מקבלת עליה קדושת יום הכפורים, ומיד היא חייבת בכל חמשת העינויים.

נוהגים להתעטף בטלית קודם שקיעת החמה (כדי שיוכל לברך עליה), ומתפללים כל תפילות יום הכפורים בטלית, כדי שיתפלל עמו בכוונה.

הכל חייבים להתענות ביום הכפורים, ובכלל החיוב גם נשים מעוברות ומניקות שחייבות להתענות בו. וכל אשה שיש חשש לבריאותה מחמת התענית, תעשה שאלת חכם הבקיא בדינים אלו, שיורה לה אם תתענה.

אסור לרחוץ במים ביום הכפורים, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור, ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו מלוכלכים בטיט וכדומה, מותר לרחצם, כיון שאינה רחיצה של תענוג. ביום הכפורים שחרית יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ויטול שלוש פעמים לסירוגין כדרכו בכל ימות השנה,