קונטרס התפילה

בפרשת ויחי כאשר יעקב אבינו מברך את יוסף ובניו, אומר לו יעקב: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית מח כב). יעקב אבינו אומר ליוסף שהוא נותן לו במתנה חלק אחד יותר משאר אחיו, חלק אותו יעקב לא קיבל בירושה, אלא הוא זכה בו בכוחות עצמו "בחרבו ובקשתו". ודבר תמוה, שהרי לא מצאנו שיעקב אבינו נלחם בשום מקום ולא כבש שום חלקה.

ובתרגום תרגם את הפסוק: "ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי". התרגום תרגם את "בחרבי ובקשתי" כ"בתפילתי ובתחינתי".

ועדיין יש לשאול, איפה מצאנו שיעקב כבש חלק מסוים ועוד שאם אכן זה היה בתפילה ותחנון, למה לא נכתב כך בפירוש בתורה, למה נצרכה התורה לתת לכך כינוי של "בחרבי ובקשתי"?

כמה מהראשונים פירשו שאותו חלק אותו כבש יעקב ואותו נתן ליוסף הוא העיר שכם. כאשר באו שמעון ולוי על שכם וכבשוה, התקבצו כל האומות עליהם למלחמה ורצו להשמיד את יעקב ובניו. תפילתו של יעקב עמדה להם להינצל. לזכותו של יעקב נזקפה העיר שכם. אך עדיין צריך ביאור למה כינתה התורה את תפילתו ותחינתו של יעקב כחרבו וכקשתו.

בגמרא במסכת ברכות (נד.) מובאים רשימה של מקומות שבראייתם מברכים "שעשה לאבותינו נס במקום הזה".. אחד המקומות הוא "אבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק". ומאליה עומדת השאלה, איזה נס נעשה במקום עליו ישב משה והתפלל? הרי היה צריך להיות כתוב "הרואה מקום שנלחם יהושע בעמלק".

המהרש"א על המקום מבאר את דברי הגמרא ואומר: "לפי מה שמבואר לעיל שבמקום הנס מברכין הכי נמי מקום ראש הגבעה אשר שם האבן הזה הוא מקום הנס בנצחון המלחמה שעל ידי זה הרים משה ידיו וגבר ישראל".

מדבריו של המהרש"א עולה, שעיקר הנס היה במקום תפילתו של משה, כי הניצחון נזקף לזכות תפילתו של משה והיא היא הייתה הגורמת הישירה לניצחון ישראל.

יעקב אבינו, כשמברך את יוסף, מלמד אותנו לימוד חשוב. אנשים טועים לחשוב שכל מעשינו עלי אדמות הם השתדלות ונוספת עליהם סייעתא דשמיא. אך האמת היא שכל מה שפועל היא התפילה. הכול משמיים. ההשתדלות נצרכת במקומות שונים, אך יש לדעת שלא היא זו שפועלת.
יעקב מלמד אותנו ש"חרבי וקשתי" האמיתיים הם התפילה והתחנונים שלו! זה מה שמנצח את המלחמה, זה מה שמביא עלינו את השפע שמלמעלה, זה הדבר שבאמת פועל!

לפרשת וארא

הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה' כותב שרשות ביד כל אדם לבחור אם להטות עצמו לדרך הטוב ולהיות צדיק או לדרך רעה ולהיות רשע, ואין מי שיעכב בידו לעשות הרע, ואין הקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אלא כל אדם ראוי להיות או צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם (ראו שם...)

בפרק שישי מהלכות תשובה כותב הרמב"ם:
וואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה וכו' לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו וכו וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה נאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

 מדברי הרמב"ם עולה שאף שבכל מקום יש יכולת לאדם להטות את עצמו לדרך טובה, שייך שימנעו מן האדם את התשובה כעונש על מעשיו, וזה העונש הגדול ביותר בנמצא, שימות האדם בחטאו ללא כפרה.
אך דברי הרמב"ם צריכים ביאור גדול!

הרי בפרשת אליהו בהר הכרמל אומר אליהו לקב"ה:

"עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מ"א י"ח פס' לז)

וקשה מאוד, הרי היה באותו זמן עת רצון גדול לעם ישראל, מקריבים קרבן בהר הכרמל, ואליהו צועעק ענני ה' ענני, יורדת אש מן השמים וכל העם צועקים "ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים", עם ישראל הצליחו לעשות תשובה, ועוד הקב"ה סייע בידם לעשות זאת, ואיך זה מסתדר עם דברי הרמב"ם שמנע הקב"ה מהם את התשובה?! (ועוד, הרי אחת הראיות של הרמב"ם היא מאותו מעשה!).

כדי להבין את זה נסתייע בפרשתנו. בפרשתנו פרשת וארא מצווה הקב"ה את משה פעמיים להשכים בבוקר ולבוא אל פרעה (ח'-טז, ט'-יג). אומרים חז"ל במדרש (הובא ב"לב אליהו" לגר"א לאפיאן זצ"ל):

אמר ר' פנחס הכהן: הדא הוא דכתיב (זה מה שכתוב) "וחנפי לב ישימו אף "לאחר שהקב"ה מצפה לרשעים שיעשו תשובה ואינם עושין אפילו הם רוצים באחרונה הוא נוטל את לבם שלא יעשו תשובה, ומהו וחנפי לב אותן שהם באין ומחנפים בראשונה בלבם הם מביאים עליהם האף באחרונה, ומהו לא ישועו כי אסרם אע"פ שהם רוצים לשוב להקב"ה ובאין לעסוק בתפלה אינן יכולים למה כי אסרם שנעל בפניהם, כך היה פרעה רוצה לעסוק בתפלה, ואמר הקב"ה למשה עד שלא יצא לך והתיצב לפניו.

מדברי המדרש אנו לומדים: לפעמים נחתם גזר דינו של אדם לדבר מסויים, לפעמים נחתם אפילו שלא יוכל לעשות תשובה! אבל כל זה עד התפילה! תפילה יכולה לקרוע אפי' גזר דין חמור כזה של מניעת התשובה! פרעה ידע את הסוד, פרעה רצה להתפלל, ועל אף רשעותו הגדולה והגזירה שהייתה עליו, תפילתו הייתה עשויה להואיל, ואי אפשר למנוע אותו מלהתפלל. לכן ציווה הקב"ה את משה שילך אליו השכם בבוקר להטרידו שלא יוכל להתפלל, כי אם היה מתפלל היה ניצול!

כך גם עם אליהו בהר הכרמל. אליהו צועק לקב"ה "ענני ה' ענני". תפילתו של אליהו הואילה לו לקרוע את גזר הדין של "ואתה הסיבות את ליבם אחורנית"!

ה"חזון איש" זצ"ל כותב באחת מאגרותיו על התפילה שהיא "מטה עוז ביד האדם". התפילה היא כמו מטה רב עוצמה, שבכוחו לשבר את כל (!) הגזירות.

את הדברים שמעתי מפי מורי ורבי רה"י שליט"א לפני שלוש שנים.יש עוד הרבה להרחיב ביסוד הזה , יש הרבה מה להאריך, ויש עוד ראיות רבות לכך, אך זה אי"ה יהיה בזמן אחר, כשיהיה זמני ברשותי.