האבלות והספורטאי

אני מניח שכולם שמעו על המקרה של השחין האולימפי אלון מנדל, שאביו נפטר בארץ, והמשפחה ציוותה עליו שימשיך בתחרויות בבייג'ין, למען כבוד אביו והמשפחה.
 
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1009425.html

המת טרם נקבר, עד לשובו של הבן מן התחרויות האולימפיות.


הרב רוזן מתערב בשם ההלכה של 'הלנת המת':
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3581748,00.html#TalkbacksAnchor

ראו שם כמעט אלף תגובות נגד הרב רוזן. כולן כמובן מנקודת מבט חילונית.

גם עורך 'יתד נאמן' נתי גרוסמן, תקף הבוקר את החלטת המשפחה. אין לי כאן סריקה של המאמר.

המעניין הוא שהמחייבים והשוללים מבחינה הלכתית, נחלקים בדיוק על דעותיהם המוקדמות כלפי הספורט בכלל והאולימפיאדה בפרט, 'תרבות יוון' כן או לא.
 

ומה באמת אומרת ההלכה?
חושבני שדוקא טוב עשו שלא קברו את המת, ואז לא חלה אבלות על הספורטאי.
ממתי ענין 'הלנת המת' לכבודו ולכבוד בנו, דוחה את חלות האבלות עליו?
מה עם דחיית קבורת המת במקרה שמת אביו של חתן או אמה של כלה  (כתובות ד ע"א), ורק משום הפסד ממון 'שכבר נתן מים על גבי בשר' (שם)?

מה עם 'הלכה כדברי המיקל באבל' (מו"ק כו ע"א)?
עניינו של הכלל הזה נראה, שהלכות אבלות הם 'הררים התלויים בשערה'. הם פשוט פורמליזציה לרגשות אנוש ביחס ליקרא דחיי ויקרא דשכבי. האם יש כאן הלכות כמסמרות? אפילו במקרה שהשתנו הקודים החברתיים והנורמות של רגשות האבל ו'יקרא דשכבי'?

אני לא חושב שהלכתית יש בעיה להתיר את זה.
מדובר בהפסד מרובה לכל הדעות, מה שמתיר בהחלט חריגה מכללי האבל.
מה שכן, היה ראוי אולי לקבור את האב לפני התחרות, אבל טענה זו יש להפנות כלפי כל ההשהיות הנהוגות, כמה ימים, בכל מקרה בו מחכים למישהו או למשהו.
כך שאינני רואה בעיה חריגה במקרה הזה.
ואני חושב שאם הוא היה שואל אותי, לא הייתי אומר לו להפסיד את התחרות.

_________________

ה ישמרנו!

מה לנו ולתרבותם הקולקלת?!?



האם אביו של הספורטאי, שמר שבת שצריך לשבת עליו שבעה?!?

_________________

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם.
הנקמה היא מעדן שנאכל כשהוא קר (מקיאוולי).

מאיר,
יפה דרשת. והעיקר שנתי גרוסמן ב'יתד נאמן' עושה קופה השקפתית על הסיפור הזה, בהסתמך על בורותו של ההמון.

"והמשפחה ציוותה עליו שימשיך בתחרויות בבייג'ין.." - הישנו קונפליקט מסויים בין "כבד את אביך ואימך"?
לעניות דעתי, כבוד המת צריך להשמר - גם במקרה ומשפחתו חילונית.

לכל הרגשנים!

חשבו היטב על הריאליה של הברייתא בכתובות, האם יוכל לדעתכם לעמוד מאן דהו מול הוראותיה:

"הרי שהיה פתו אפוי, טבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות".

מה זה פה, רשימת מכולת? סדר פעולות ציני המתאים רק לרובוט הלכתי מן הזן הבריסקאי הנמוך ביותר?

אין לי ספק, ש'דרכיה דרכי נועם'. אין כאן רשימת חובות, אלא במי שההסדר הזה מתאים לו הכתוב מדבר. ללמדך שהלכות אבלות גמישות הן ומתאימות לכל סוג רגש. אילו נכתבה הברייתא בימינו היא היתה בערך כך: הרי שהיה יינה של האולימפיאדה מזוג (מזה ארבע שנים תמימות), ומת אביו של ספורטאי, מכניסים את המת לחדר קירור (פתרון מודרני שאין כבוד גדול ממנו למת), ואת החתן לבריכה האולימפית. ונוהג שבעת ימי ספורט, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות.

שלויימלע
יפה !

שלוימע,
נראה לי פשוט לגמרי שאתה צודק. מי שאינו יודע מה מהווה הרגע הזה עבור ספורטאי שמתכונן אליו שנים, לא יכול לפסוק לו מאומה.
אמנם אני לא מסכים שהלכות אבל הן רק פורמליזציה של חוויות ורגשות, אבל זו כבר אופרה אחרת.

.


שלוימאלע

אינני יודע מהו "סל החוויות" שאתה נושא עמך.

וכי בגלל שהבריתא ההיא קשה בעיני, אתה אומר לי להוסיף קושי לקשי?


נסה לדמיין אתה את אותו יתום, יושב שבעת ימי המשתה. אתה באמת רואה אותו שותה ושמח עם חבריו ומשפחתו, ואחר כך מתפנה לאבל? ההפך האדם לרובוט?