עזרה - "מכתב הקדש" של הסטייפלר

א' אמר לי כי מרן 'החזון איש' גיסו של הסטייפלער, חי במשך שנים רבות חיי פרישות גם מרעייתו.

היכול אי מי מחברי הפורום, לאשש או להפריך שמועה זו?!

אפילו נניח שזה אמת, מסתמא זה לא פרישות מטעם קדושה אלא משום היחסים שבניהם; עיין אשכול על אשתו של החזו"א.

והבית יוסף חזר והודה למבי"ט בקדושת שביעית בפירות עכו"ם.

מוקדש לאלייעזר

שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן לח

חזק ואמץ

עליך אמר קרא. בדיוק בגלל דבריך יצאתי לריב.
אם זו ידידות ..., מה פתאום אשה? למה לא איש?
האם זה שאיש נמשך לאשה, איך שתגדיר את זה, זה פסול? חלילה וחס.
נישואין אינן ידידות, כואב שצריך לומר את זה. נישואין הם במפורש בין איש לאשה.
האם הפסוק 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו', מתכוון לידידות הנובעת וכו'???
או שמא הוא פונה למי שאינו ירא שמים???

_________________

השאלה היא מה המטרה ומה האמצעי.
ובכלל, אתה נוגע בנקודות רגישות שאני מסופק האם מקומן כאן.

עלי לציין שאני מסכים עם דבריך באופן עקרוני, אבל מסקנותי שונות משלך.

אני בכלל מתרחק משאלות של מטרה ואמצעי, בין היתר משום שלא בראתי את העולם.
אני תמיד מעדיף לדבר על מציאות ומיצוי. כלומר, על מה שיש ועל איך ממלאים את זה בתוכן.
במקום לדבר על למה נבראתי, נראה לי חכם יותר לדבר על מה אני עושה עם זה.
אותו הדבר כאן. איש ואשה זו יצירה כפי שהיא והיא קיימת כידוע גם אצל בעלי חיים.
מה עושים עם זה? אפשר בהחלט לדבר על קדושה ועל נושאים משותפים וכו'. אסור שזה יבא במקום הבסיס עצמו.

אני לא חושב שיש בעיה לדון בזה כאן. זה לא בח"ח.

מאיר,

הפסוק "על כן יעזוב" וודאי מדבר בירא שמים...

ומעשה ביר"ש אחד שנצפה שואג בבית הכנסת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר א----ח-----ד!!!! ואהבת...

זה לא היה יר"ש, זה היה א---------ח--------------ד רשע...

מה שיש הוא כמו שכתבת מה שיש גם אצל בע"ח.
למלאות את זה בתוכן זה אומר לבדוק מדוע זה כך ועבור מה זה כך, ולהגיע למטרה.
כלומר, אם התאוה נבראה כדי שהעולם ימשיך להתקיים, ז"א שאינה מטרה אלא אמצעי. ואהבה שהיא תאוה גם היא לא המטרה אלא (אולי) אמצעי.
אז מה כן המטרה?
יש שיאמרו קיום העולם.
יש שיאמרו בסגנון בעלי מוסר, שהמטרה היא לחיות עם המנוגד.
והדלת פתוחה להצעות נוספות.

שטיינר כתב כי "הפועל ר.ח.מ משמש גם בעברית להוראת אהבה, כבתהלים יח, ב: "ארחמך ה' חזקי", ראה פירוש רש"י שם, ואדרבה, יופיין של שתי השפות מתגלה בכך שיצקו אל מערכת הרחמים - שהיא רגש מצפוני בסיסי בבני אנוש - את משמעויותיה הנשגבות של אהבה"
איני סבור שאפשר לצקת לרגש הרחמים את השגב שבאהבה. מקורם בכוחות נפש שונים. הרבה מיופיה של השפה העברית הוא באבחנתה בין מושגים לפי מהותם ולא לפי השתקפותם בעולם העשיה.
הביטוי שבתהילים הוא יחידאי ורש"י נאלץ להביא מן הארמית לחמו. ככלל דומני שכל הביטויים ביחס לאלוקים אין מדקדקים במשמעותם, שהרי אינם כפשוטם ואין בהם אלא לבטא את מוחשיותו של הקל בעיני האומר.

[מאיר,

לא באתי להוכיח, איני ראוי לכך. נסיתי רק להדגיש את היות לשונות המכתב תלויות תרבות וסביבה דתית שונה, ומשום כך עשויות להיות זרות לאחרים, ולא בהכרח בעייתיות בעצם. המובאה שציינת לבסוף באה רק לשלול תפיסה בהמית, או תאוותנית, של אהבת נשים. מה ייקרא בהמי או תאוותני - תלוי בעולם מושגיך, תרבותך, תפיסותיך ושאר ירקות. ברור ה'ברור'?

אליעזר,

חלילה לי. לא התכוונתי ללשון הכפולה. אכן, שימוש לשוני גרוע.

א. החפיפה בין אהבה לרחמים לא הופכת אותן למקבילות זהות, אלא רק מטשטשת במכוון את הקוטביות הגסה ביניהן. לאמר, יש ברחמים אהבה ובאהבה רחמים.

ב. העברית והארמית אחיות הן, וההקבלה לארמית היא מן הכלים הנפוצים ביותר בספרי הפרשנות. כמובן לא כדי ללמד על מילה שהיא משפה אחרת, אלא להורות על מקבילתה בשפה השניה. ממילא מילה יחידאית במקרא שתתפרש על פי הארמית לא תהפוך להיות ארמית.

ג. מילים נרדפות, דומות, בנות שדה-סמנטית אחת וכדו' יש בכל שפה. אם לדעתך העברית היא יחודית בכך שיש בה מילים על פי מהות וכו' וכו', בסס נא דבריך מעבר לדוגמא הנוכחית, הרעועה קמעא, כאמור.]

אמת הדבר שכיום יכולים אנו להתענג על החלוקה מחד והטשטוש מאידך. אך בעיני בעיני יפה יותר השפה שהשכילה לייחד מילה לאהבה משפה שאיחדה ביניהם.

הסכלתי עשות. ואת דברי על אופיה של העברית כתבתי מהרהורי לבי. מקרה יחיד שבצקלוני הוא מה שקראתי בעבר שהחלוקה בין הסכמה לרצון התחדשה בעברית. 
[ואולי לבי ראה זאת באימוץ ההגיון השימעי ביהדות. הנוטה יותר למהות הדברים מאשר לצורתם הסופית. היינו ההגיון החזותי.]
 ואין בכל אלו הדברים אלא נסיון לגרות את חברי הבית להמשיך את הדיון ולהפרותו.

קובץ אגרות קודש מלא> <*

תוקן על ידי מרחביה ב- 29/10/2009 16:08:15