עזרה - "מכתב הקדש" של הסטייפלר

[השלמות לביקורת על מאמרו של הרב רוטשטיין:
* בעמ' ג (סוף אות ב') מסופר בשם החוזה מלובלין על מעשה שאירע עם היהודי הקדוש שמחשש ייחוד קפץ מהחלון אף שלא היה לו כלל תאוות אשה, כיון שאין לנו לערער ולחלק בגזירות חז"ל. אולם מצאנו מעשה סותר ליסוד זה
 'פעם אחת סיפר אדמו"ר הנ"ל [מפרשיסחא. א']. איך שפעם אחת באה אשה אחת לפני הרבי מלובלין הנ"ל. וכשהלכה הלך הרבי ז"ל וליווה אותה עד הפרוזדור. וכשחזר אמר לתלמידיו אל יקשה בעיניכם שבגמרא (ברכות ס"א.) אמרו אחורי ארי ולא אחורי אשה. כי מי שיודע סוד הלוויה יודע לשמור את עצמו מזה גם כן איך להתנהג' ספר רמתים צופים סימן ו אות כג.

*בעניין הקפידא שלא ילך אדם עם אשתו ברחוב העיר. הנה מלבד מה שהבאתי לעיל משו"ת תירוש ויצהר בעניין, מצאתי גם בספר לקט אמרי קודש-בעלז. סוף פרשת נח מסופר כי האדמו"ר מהרי"ד הצדיק את החסידים שרדפו אחרי אחד שנהג ללכת עם אשתו בפהרסיא.

* בדברי לעיל הזכרתי בדרך אגב את העולה מן הטעם שהובא בגמרא לקביעת זמן ברית מילה ביום השמיני והדברים עוררו דיון האם יש להבין את דברים כפשוטם.
הזכרתי בזה מדברי האחרונים ולאח"ז התעוררתי שכבר התרוה"ד מסיק מגמרא זו שאין לשנות את הדין בעבור טעם אגדי(פו"כ קח).]

על חיבור אגרת הקודש לרמב"ן, ועל מאמרו של פרופ שלום שהזכרתי, מצאתי השלמה בדברי הביקורת של פרופ' ליבס לספר מחקרי קבלה:
למאמר האחרון שבספר, 'האם חיבר הרמב"ן את ס' אגרת הקודש?'. אין בספר כל נספחים. לא הערות מכתב ידו של ג' שלום (שכן, ככל הנראה, הטופס הפרטי שבו כתב שלום את הערותיו אבד ואיננו), ואף לא עידכונים ביבליוגראפיים. חסר אחרון זה בולט כאן ביותר, כי מאז שפירסם שלום את מאמרו נכתב לא מעט על איגרת הקודש – החיבור רב-הרושם הפורש תורה קבלית שלמה בענייני מין. על איגרת זו כתבו למשל חיים דב שעוועל, אפרים גוטליב, שרגא אברמסון, יוסף דן, דוד ביאל ושרל מופסיק. במחקרים אלה ובאחרים הועלו גם כמה וכמה סברות בנוגע למחברו של חיבור זה, ובין המועמדים העיקריים לכך אפשר למנות את המקובלים ר' עזרא, ר' עזריאל, ר' יוסף הבא-משושן-הבירה ור' יוסף גיקטיליא. דברי שלום במאמר שלפנינו כבר אינם עומדים, גם לפי מי שיסכים עם השורה האחרונה של דעתו של שלום, ויסבור כמוהו שהמחבר של איגרת הקודש הוא ר' יוסף גיקטיליא. שהרי שלום מבסס את דבריו על הדמיון בין דברי האגרת לבין ספר טעמי המצוות של גיקטיליא (הוא אף מפרסם במאמר קטע ארוך מספר זה), אך בינתיים התברר שלא ר' יוסף גיקטיליא הוא מחבר ספר טעמי המצוות אלא ר' יוסף הבא-משושן-הבירה. כך הוכיח אלכסנדר אלטמן עוד בימי חייו של שלום, ושלום קיבל את דעתו והסתמך עליה במקומות רבים, ואף באחת מהערותיו החדשות שנדפסו עתה בנספח למאמר אחר בספר שלפנינו (עמ' 132). רק קורא המאמר האחרון של הספר עשוי להישאר בסברה הקודמת.