בהודעה הבאה נכתוב כמה הגיגים ורעיונות, על סגנון פסיקתו של הרמב"ם, ולבסוף גם נתייחס לנושא האשכול, נטילת ידים ג"פ.
כל מי שמעיין בספר משנ"ת של הרמב"ם, יגלה במהרה כי הרמב"ם מרבה להעתיק ולצטט את דברי המשניות הברייתות והתלמוד כמעט מילה במילה, והוא משתדל שלא להוסיף על דבריהם כלום, ודבר זה אומר דרשני. אלא שאם נתבונן קמעה, נגלה כי מלבד ההעדפה להיצמד למקור, יש כאן עניין הלכתי.
***
כתב הרמב"ם בהלכות תפילה
יב,יא אין הקורא רשאי להגביה קולו, יתר מן המתרגם; ולא יגביה המתרגם קולו, יתר מן הקורא. ואין המתרגם רשאי לתרגם, עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. ואין המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומד ביראה ואימה; ולא יתרגם מתוך הכתב, אלא על פה. ...
החיוב לתרגם בעל פה נראה מוזר לחלוטין, והרי כבר נכתב כל התלמוד הבבלי, והרי כבר הועלתה כל תושב"ע על הכתב, ולפתע פוסק הרמב"ם, לא יתרגם מתוך הכתב אלא ע"פ, דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב. אתמהה!!!
***
כתב הרמב"ם בהלכות שבת
כג,כו מותר להציל כל כתבי הקודש שיש בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו--ובלבד שיהיה למבוי שלוש מחיצות, ולחי אחד: והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובין בכל לשון, או בכתב אחר--אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן.
ההלכה בהלכות שבת מבארת, כי כאשר נפלה דלקה בחצר, ויש חצר אחרת באותה מבוי אלא שלא עשו ערובי חצרות, ויש כאן איסור מחכמים, מותר להציל לאותה חצר את כתבי הקודש, אבל דוקא בכתובים אשורית ובלשון הקודש, אבל אם הם כתובים ארמית או כל שפה אחרת אין מצילין אותם, ובחול אסור לקרות בהם.
כדאי לשים לב, כתבי הקודש הכתובים בלשון אחר אין מצילין אותן, ובחול אסור לקרות בהן ומותר להניחן במקום התורף שיאבדו מאליהם, אמור מעתה אסור לקרות תרגום אונקלוס, אסור לקרוא תרגום יונתן בן עוזיאל, אלא מניחם במקום התורף שיאבדו, אמות מעתה אסור לקרות את תפסיר רס"ג (תרגום לערבית) לתורה, אלא יניחו במקום התורף והוא יאבד אליו. אתמהה!!!
כאן יבוא המתרץ לתרץ, כבר הותר לכתוב תושב"ע, וכיוון שכן כבר השתנה הדין, ומצילין אותם מהדליקה, וגם מותר לקרוא בהם, (רמב"ן ורשב"א, הובאו במ"מ במקום), אולם דא עקא, אנו באים לבאר את שיטת הרמב"ם, והרמב"ם פסק דין זה גם לאחר שבטל הדין ועבר מהעולם. אתמהה!!!
***
על כורחנו, לפי הרמב"ם לא בטל שום דין מדיני חכמים, וגם לא עברה מהעולם שום הלכה מהלכותיהם.
לפי הרמב"ם, גם כאשר הותר לכתוב תושב"ע, אבל לא נפרצה הרצועה לגמרי, וכעת כל הרוצה יחבר ספר הלכות, וחברו יחבר חיבור אחר על חיבורו, וחברו יחבר חיבור אחר על חיבורו, אלא כל מה שהותר זה לצורך ומחוסר ברירה.
ולפיכך טרח הרמב"ם להיצמד ללשונות חז"ל במשנה ובברייתא, כי הוא בסה"כ מסכם ומעתיק, ובכך הוא איננו עובר על איסור.
ולפיכך טרח הרמב"ם לצטט את אותה הלכה המצריכה את המתרגם לתרגם בע"פ, כי אם אפשר, בודאי שלא בטלה הלכה זו וצריכים לקיים אותה.
ולפיכך טרח הרמב"ם לצטט את אותה הלכה העוסקת בכתבי הקודש שאינם כתובים בלשון הקודש (תנ"ך), כי עדיין לא בטלה הלכה זו, וצריך להקפיד שלא לעבות את תושב"ע ולהשחיתה, אלא רק הנצרך וההכרחי.
זהו הרמב"ם וזוהי שיטת פסיקתו, ורק מי שיבלוש היטב אחרי כל דבריו וסגנון פסיקתו, יגלה את אותו חוט המקשר בין כל אותם נושאים.
***
כעת לאחר שקיבלנו שיעור מאלף על דייקנותו של הרמב"ם בפסיקותיו, נמשיך לעיין באותו חיוב נטילה ג"פ, כי אילולי ראיתיו בעיני, לא האמנתי כי יבואו בני אדם לקובעו על ספר, ועוד הם לכאורה מסתמכים על התלמוד.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קח\קט (ולא כפי שכתבתי למעלה מסכת פסחים בטעות)
הוא היה אומר [רבי מונא]: יד לעין - תיקצץ, יד לחוטם - תיקצץ, יד לפה - תיקצץ, יד לאוזן - תיקצץ, יד לחסודה - תיקצץ, יד לאמה - תיקצץ, יד לפי טבעת - תיקצץ, לגיגית - תיקצץ.
יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס.
תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.
אמר רבי יוחנן: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.
תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. (ע"כ תלמוד)
רש"י מסכת שבת דף קט עמוד א
מעלה פוליפוס - ריח החוטם והפה.
ולי נראה: דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה, אלא משום דמביא לידי קרי, ובמסכת נדה (יג, ב) אמרינן בה תקצץ משום האי טעמא, ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ - תנייה נמי גבי הנך, וכן, יד לפי טבעת למשמש בה תדיר, מביאתו לידי תחתוניות. (ע"כ רש"י)
כל מי שיקרא את התלמוד בלי דעות קדומות, כל מי שיקרא את התלמוד בלי לנסות להעמיס עליו דברים שלא כתובים בו, יגלה בקלות כי מסופר כאן על נזקים פיזיים שהיו בזמנם למי שלא נטל ידיו ונגע במקומות מסוימים בגוף.
פוליפוס הוא ריח החוטם והפה, מי שנגע בפיו או בחוטמו לפני נטילת ידים נגרם לו ריח עז מאותם איברים. אין כאן לא סוד ולא רמז ולא דרש, פשוט יש כאן פוליפוס, ואיך מתגברים על אותו פוליפוס, ע"י רחיצת ידים ג"פ.
בעיניים יש עוד עצה, אפשר לכחול אותם בפוך אם כבר ניזוק (רש"י). גם כאן אין לא סוד ולא רמז ולא דרש, יש סימאון, והובאו לו 2 פתרונות, או נטילת ידים או פוך.
חכמי התלמוד היו חכמים מחוכמים, הם ידעו לסגנן הלכות, הם ידעו לסגנן חיובים, אבל בכל הסוגיה כאן אין רמז לחיוב, הובאו נזקים שכיחים, והובאו פתרונות.
כבר הראינו למעלה איך הרמב"ם היה נאמן לדברי חכמים ולשונם, הוא העתיק את דבריהם מילה במילה ללא סטייה ימין ושמאל. כאשר הוא ראה סוגיה זו הוא דחה אותה משום 2 סיבות.
1- אין כאן חובה הלכתית, אף חכם לא חייב ליטול ידים ג"פ, הם רק מספרים על נזקים ופתרונם.
2- כל אותם נזקים כבר עברו ובטלו מהעולם, ויש אומרים שמעולם הם לא היו בעולם.
***
כעת נעתיק את פסק השו"ע, ונראה איך הוא מלא קמשונים ושיבושים, הוא מלא בהלכות שלא כתובות בשום מקום בתלמוד, וכבר ביארנו איך עדין יש איסור להעלות את תושב"ע על הכתב שלא יארע מה שאירע בסוף, עדין ראוי להימנע מלשבש את תושב"ע, כפי שהוכחנו מדברי הרמב"ם.
שולחן ערוך אורח חיים סימן ד סעיף א
ירחץ ידיו ויברך: על נטילת ידים. (הגה: וי"א גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו) (אבודרהם). מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפלה, מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו. (ע"כ שו"ע)
1- [ירחץ ידיו ויברך: על נטילת ידים] הברכה על הנטילה היא לפני הנטילה ולא לאחריה, כי כל המצוות מברך עליהם עובר (קודם) לעשייתם חוץ מהטבילה, ונטילה איננה טבילה. ניתן לשבש את התלמוד, אבל בתלמוד אין לכך כל רמז. וראה נטילת ידים לסעודה שם פסק השו"ע בסתם שצריך לברך לפני הנטילה, נמצא שיש כאן חילוק שלא כתוב בשום מקום בין נטילה לסעודה לנטילה בבוקר.
2- [וי"א גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו] בתלמוד נזכרה ברכת אשר יצר לאחר שנפנה לנקביו, ואסור לברך סתם כך ברכה לבטלה אם לא עשה צרכיו. ניתן לשבש את התלמוד, אבל בתלמוד אין לכך כל רמז.
3- [מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפלה] אין בשום מקום בתלמוד חילוק בין נט"י לסעודה לנט"י לתפילה, כך שחייבים שיהיו המים כשרים לסעודה. זה מה שמשתמע מהתלמוד, אבל כמובן ניתן לשבש את התלמוד ולהמציא כל מיני חילוקים והלכות ללא מקור, לפי חכמים כל דיני נטילות ידים הם זהים, ובכולם גם צריך לברך, ואין נטילה ללא ברכה, וראה הע' הבאה.
4- [מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו] מי שנוטל ידים ולא מברך עליהם עובר ב-2, ועל כך נאמר עבירה גוררת עבירה, בהתחלה לא נוטלים ידים במים הראויים, ולבסוף מבטלים לגמרי את תקנת חכמים ואת ברכותיהם, חכמים תיקנו נטילת ידים בברכה, חכמים לא חילקו בין הנטילות משתמע שבכולם צריך להקפיד בכל התנאים, ואין רשות לאף אדם לעקור ולשנות את הלכותיהם של חכמים.
שולחן ערוך אורח חיים סימן ד סעיף ב
ידקדק לערות עליהן מים ג"פ, להעביר רוח רעה ששורה עליהן. (ע"כ שו"ע)
1- [ידקדק לערות עליהן מים ג"פ] לפני שמדקדקים בהלכות שלא כתובות בשום מקום בתלמוד, צריך לדקדק שיטול ידיו במים הראוים לנטילה, ויברך, ויברך לפני עשיית המצוה ולא לאחריה, כי ברכה לאחר המצוה היא ברכה לבטלה, וניגוב איננו מצוה, אין מצוות ניגוב, יש בעיה מחמת הרטיבות, אבל אותה בעיית רטיבות לא גורמת למצוה שהיא עדין לא נעשתה, וכמובן שאין לכל ההמצאות האלה שום רמז בתלמוד.
2- כפי שכבר נתבאר, בשום מקום בתלמוד לא נזכרה החובה לערות על ידיו ג"פ, חכמים ידעו לסגנן הלכות, אבל בעיון קל נגלה כי הלכה זו לא נזכרה בשום מקום בתלמוד, וחוסר הבנה יש כאן אבל לא חובת הדקדוק.
***
סוף דבר
למדנו את הסוגיה במסכת שבת, עכבנו אחרי סגנון פסיקתו של הרמב"ם, ולבסוף גם כתבנו את פסקו של השו"ע, והבוחר יבחר.
