תפלת תחנון, בבתי כנסת מסויימים היא כמו תיקון חצות. אמנם היא כתובה בסידור, אבל איש לא באמת מתכוין לומר אותה.
זה התחיל מברית, המשיך בייארצייט, השתכלל לרמה של איתור ייארצייטים מתחת לתקופת הספירה, והגיע (לא תאמינו) להכנסת ספר תורה, וכך היה מעשה שהיה.
בבית הכנסת בו אני מתפלל לעיתים, ישנו מומחה לפטורים מאמירת תחנון, אם הוא היה חייל (הוא לא!) מן הסתם היה משרת בתפקיד פקידותי בין 10 ל 12 שלשה ימים בשבוע. אלא א"כ הרופא היחידתי היה מוציא לעצמו פטור גורף מרישום גימלים.
אך הגיע החזן לברכת השנים והוא מתרוצץ אנה ואנה בחיפוש אחרי ייארצייט מזדמן או דמיוני.
בסביבות "מודים" כבר נמתחים מעט שרירי פיו, ב"שים שלום" זה כבר הופך לחיוך של מליון דולר. אך סיים החזן את ברכת "המברך את עמו ישראל בשלום" והחיוך הופך לעוית שכולה אומרת נחישות, ידו הימנית חובטת על השולחן והוא צועק "קדיש, קדיש" ואוי לו לחזן שיסרב.
בסיום הקדיש ולאורך אמירת "אשרי ובא לציון" (פטור מאמירת תחנון גורר אחריו פטור מאמירת למנצח, לידיעתכם) הוא מסתובב כזנב תחש מלוקק ומסביר לכל מאן דלא בעי את סיבת הפטור היומית.
השבוע נדהמתי לשמוע שהוא מצא סיבה חדשה. "היום יש הכנסת ספר תורה", אמר ולא יסף.
ממתי עורכים הכנסת ספר תורה בשעות הבוקר, שאלתי את עצמי. אך הוא כבר לא היה בסביבה, הוא רץ בין השטיבלאך ועדכן את שאר החזנים באשר לאיסור הגורף שחל על אמירת תחנון מכל סוג שהוא.
סיימתי את התפילה, יצאתי החוצה ולא ראיתי כלום. שאלתי את אחד המקומיים והוא אישר שאכן בשעות אחר הצהרים צפויה להתקיים תהלוכת הכנסת ספר תורה. 200 שקיות (פעקאלאך) הוזמנו אצלי, אמר והבליע חיוך.
בצהרים השתתפתי בתהלוכה. לא ממש השתתפתי, הרכב שלי הזדחל בין עשרות לפידים נוטפי שעוה המוחזקים (ברשלנות, יש לציין) על ידי המוני ילדים מיוזעים.
לא נורא, חשבתי לעצמי, בעודי מתמרן בין עשרות סנדלים מכל הסוגים שהתעקשו להידחף מתחת לצמיגי המכונית. בית הכנסת קרוב, וכבר ישתחרר הפקק.
אך עד מהרה גיליתי את טעותי. זה בכלל לא בית הכנסת שלנו, מדובר בבית הכנסת שנמצא בצידה המרוחק של השכונה (מתפללים בו בני עדה אחרת).
ואז בעודי מזדחל בין סנדלי ילדים (לסנדלי ילדות), הרהרתי לעצמי בדבר פשר הזלזול הגורף באמירת תחנון.
איני יודע מנין מצא לו הלז היתר גורף להמנעות מאמירת תחנון, ואיך הצליח לפרוש אותו על פני כל היום וכל השכונה. ואיך אדע אם גם הוא עצמו (מן הסתם) אינו יודע?!
אך כאן אני חוזר ברשותכם לעיקרו של הפטור. אי אמירת תחנון בבית הכנסת בו נוכח בעל הברית (או אפילו המוהל) צריכה ליבון.
האם בגלל שליצחק נולד בן, אנחנו לא"אשמנו בגדנו גזלנו"? או בגלל שיוסף המוהל מתפרנס לא רע, אנחנו לא "דברנו דופי העוינו והרשענו"?
נראה לי שהפטור היה רלוונטי בימים עברו, בהם הייתה הקהילה קטנה, שמחה משפחתית הייתה שמחה קהילתית, כל הקהילה הרגישה משפחה אחת. היו מלים את התינוק לפני התקיעות/איכה/ובא לציון, והתפילה הייתה חלק מהטקס.
אבל בימינו?????
כן. גם לי קשה להתוודות על חטאים, קשה גם כשאני מכניס את כל המשפחה לעסק שלי ("אבל אנחנו ואבותינו חטאנו"), אבל עד כדי כך???
מה תאמרו?
תוקן על ידי יהושעאליהו ב- 25/08/2008 17:45:33
נשלח ב-25/8/2008 19:46
מה שאלתך לא הבנתי?
וכי בגלל שיש אנשים חסרי דעת שכל יראצייט זה סיבה למסיבה עבורם עלינו להבינם ולהסבירם???
נ.ב. וכבר אמר החכם: איזהו יום חג ליהודי באמצע השבוע ?
שני וחמישי בלי תחנון........
תוקן על ידי חרפת_אדם ב- 25/08/2008 19:45:48
נשלח ב-25/8/2008 19:52
לא בדיוק.
גם אם ברית המילה לא היתה בביהכנ"ס לא אמרו תחנון.
אבל מסתבר שאכן דובר על מצב של שמחה קולקטיבית.
כיון שאיננו משנים ח"ו כמלא נימה ממה שקבלנו למשה בסיני (אייקון ציני), ממשיכים אנו ולא אומרים תחנון בימים כאלה.
אבל יארצייט הוא המצאה שאין לה מקום ויסודה כנראה בטעות על ל"ג בעומר.
נשלח ב-25/8/2008 22:51
קצת הסטוריה על אי אמירת תחנון.
עיקר התחנון הוא נפילת אפיים, ואמירת מזמור (תהלים כה) 'אליך ה' נפשי אשא'. בזוהר הק' מוזכר חומר הענין של מי שאינו מכוין למסור את נפשו בנפלו על פניו ואמרו "אליך ה' נפשי אשא", ומסיבה זו חששו רבים מהקהילות מליפול על פניהם.
בסופו של דבר, בקהילות אשכנז החליפו את המזמור, ואומרים במקומו "ה' אל באפך תוכיחני" (תהלים ו), ובקהילות ספרד אומרים את המזמור, אבל לא נופלים על פניהם.
מסיבה זו אצל חלק מקהילות החסידים לא אמרו תחנון כלל. לעומת זאת, אחרים, שלא רצו לחרוג באופן רשמי מההלכה, התחמקו מלומר אותו. כך התפתחה מסורת, שנשענת על ההלכה, לפיה בימי שמחה לא אומרים תחנון, והם רק הוסיפו עוד סיבות לשמוח. אחרי הכל, סיבה לשמחה אצל החסידים היא דבר של מה בכך. הרי יסוד העבודה מתבסס על שמחה אצלם, וכך, נוספו להם סיבות ותתי-סיבות שלא לומר תחנון.
כל ענין היארצייט'ן, ושאר ירקות, היה מסוה לסיבה הנ"ל.
כיון דבר נש עביד צלותא... כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאלו אתפטר מן עלמא... השתא בעי... למנפל ולימא לגביה "אליך ה' נפשי אשא". בקדמיתא, יהיבנא לך בפקדונא, השתא דקשירנא ייחודא ועבידנא עובדא ומלולא כדקא יאות ואודינא על חטאי, הא נפשי מסירנא לך ודאי. ויחזי בר נש גרמיה כאילו פטיר מן עלמא, דנפשיה מסיר להאי אתר דמותא... ותקונא דא בעי בכוונא דלבא, וכדין קודשא בריך הוא מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה.
זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה, ולמפלח למאריה ברעותא ובכוונא דלבא. ווי ליה למאן דאתי למפתי למאריה בלבא דחיקא, ולא ברעותא, כמה דאת אמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. הוא אומר אליך ה' נפשי אשא, ולאו כל מלוי אלא בלבא רחיקא, הא גרם עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי... ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה, ולא ייתי לגביה ברעותא כדיבא, בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.
טעות נפוצה היא, הויכוח בבתי כנסיות על סיבה מסוימת אם היא מהווה סיבה מספקת לאי אמירת תחנון. תמיד תראו את החסיד התורן מתפתל מול זעמם של המתנגדים החוטאים, שאינם מבינים כיצד הוא גוזל את זכותם להתוודות ולכפר על חטאיהם. לא זה ולא זה יודעים מדוע אינם אומרים תחנון, ושניהם אינם יודעים שמימיהם לא אמרו באמת תחנון (אליך ה' נפשי אשא).
זמן נפילת אפים הוא עת רצון, ולכן הוסיפו לומר בו גם וידוי, ובקשות נוספות, כשבימי שני וחמישי מאריכים בהם רבות. ביום שאין אומרים תחנון, אין מקום לומר את את התחנונים הנספחים לנפילת אפים, ולכן לא אומרים גם אותם.
=======================================
איחולי הכנים, שישרור השלום בבית הכנסת של יהושע אליהו, דבר חשוב (בלי ספק) יותר מאמירת תחנון. אם לא כן, יאלצו לומר תחנון מיוחד ובו וידוי על המחלוקת.
תוקן על ידי אני_בעודי ב- 25/08/2008 22:52:27
נשלח ב-25/8/2008 23:17
מתוך ספר 'פסקי תשובות' סי' קלא אות כד (עמ' עד-עו):
"בה"ט סקי"ג: וכ"נ להקל, כיוון דנפילת אפים רשות, ט"ז ושכנה"ג. ומקורו בטור בשם רב נטרונאי. והנה עפ"י רוח דברים אלו נשתרשו מנהגים שונים להקל באמירת תחנון בזמני שמחה שונים, כגון בשמחת פדיון הבן כשמתפללין שם מנחה, ונער ביום שנעשה בן י"ג שנה ומניח תפילין לראשונה, וכן בשמחת סיום מסכתא או הכנסת ס"ת כשמתפללין במקום שנתאספו לצורך השמחה, וכן ביומא דהילולא של צדיק כשמתאספים יחד אנשים הנוהים לאורו ובכל ימות השנה הוגים בתורתו וביום פטירתו מדליקין נרות ועורכין סעודה לכבודו, וכעין הילולת רשב"י בל"ג בעומר שכתוב ברמ"א (סעי' ו) דאין נופלין. אך אין להקל בכל הנ"ל אלא למי שקבלה בידם לנהוג כן, זולת לבעל השמחה עצמו שהאפשרות ביד לא לומר תחנון בידו שמחתו."
עוד שם עמ' עה סוף הערה 140:
"... וע"ע שם מנהגו של הגר"ש סלנט זצ"ל כשהיה בא אליו אורח חשוב לא היה אומר תחנון, ואף דלא נהגינן כן, חזינן להקל באמירת חתנון דרשות הוא, ועכ"פ במקום שודאי שמחה."
נשלח ב-26/8/2008 08:44
מספרים בשם הגרא"ז מלצר שהיה מתפלל בבית כנסת קבוע , ונהגו כהמתואר לעיל ,שבכ יארצייט לא אמרו תחנון , יום אחד לא מצאו יארצייט, ורצו לומר תחנון פסק הרב מלצר שלא לומר , ואמר היות ויש יום שאין יארצייט הוא גם יום שמחה ואין להגיד תחנון .
יש לציין הגרא"ז מלצר היה ליטאי
נשלח ב-26/8/2008 09:02
ואני בעודי אם תעיין ברמב"ם תראה שעיקר התחנון הוא ההשתחוייה בפישוט ידים ורגלים והוא חלק מהתפילה, יותר מפסוקי דזמרה. עיקר התחנון הוא תפילה אישית ולא מזמור מסויים. לפי הרמב"ם יוצא שלומר מזמור ללא נפילת אפיים זה חסר משמעות.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 26/08/2008 9:16:29
נשלח ב-26/8/2008 09:12
בעל
גם לפי הקבלה העיקר הוא נפילת אפים , אם תעיין בזהר המצוטט תבחין שהמטרה היא התדבקות בבורא והתדבקות היא התבטלות, והתבטלות באה על ידי פישוט ידים ורגלים.
הסיבה שלפי הקבלה יש לומר מזמור מסוים הוא בגלל המילים "נפשי אשא" כלומר אני מוסר את נפשי להתדבקות באלוקים.
תוקן על ידי דורש_אמת ב- 26/08/2008 9:11:37
נשלח ב-26/8/2008 09:18
תראה את הנוסח בסדר התפילה לרמב"ם.
נשלח ב-26/8/2008 10:21
עוד נקודה
לפי הזהר הוידוי הוא לא מהוה מטרה בפני עצמה אלא הוידוי הוא הכנה לדבקות בבורא לפני נפילת אפים.
לפי האשכנזים בכלל לא אומרים ווידוי לאחר התפילה.
והכוונה כי העיקר הוא נפילת אפים ולא ווידוי.
הוידוי שאדם צריך לומר הוא כל יום בערב בסוף היום כשבון נפש לפני השינה.
ולכן הכותרת אם נולד בן לא חטאתי אינה רלוונטית . היות והוידוי הוא לא מטרה אלא הכנה לנפילת אפים , ובזמן שמחה אין צורך לנפילת אפים.
נשלח ב-26/8/2008 10:42
אני בעודי
כתבת שאמירת מזמור ה' אל באפך הינה תוצאה של איומי הזוהר,
ובכן אלו דברים מופרכים לגמרי,
זהו מנהג אשכנז קדום המופיע כבר אצל ר"י בר יקר [ שקדם למשה דיליאון ],
הזוהר הזכיר את אליך ה' היות וזה מה שנהגו בסביבתו של משה דיליאון ואין כאן שום ראיה שזהו המנהג המקורי !
_________________
נשלח ב-26/8/2008 11:44
דורש גם מהרמב"ם מוכח שאין מקום לווידוי לפני נפילת אפיים. מהיכן לקחת שצריך להתוודות כחלק מחשבון נפש לפני השינה?
במנהג אשכנז המקורי אמרו ווידוי רק כחלק מסליחות. היום זה הפך לשגרה שאולי כרסמה במשמעותו (כמו אמירת הלל בכל יום).
נשלח ב-26/8/2008 11:47
בעל
לפי האר"י יש להתוודות לפני השינה (ורק בימים שאומרים תחנון) היות והנשמה נותנת דין וחשבון כל לילה על מעשיה.
