בחמת רצח, ובהוללות מופרעת, בשירים ובחוצפה גדולה עמדו בכל מעלה הציון, מחכים ומוזמנים לטרפם. הרה"ח ר' אלי' ענגלאנדער שליט"א, שכבר הותרה כמה שבועות קודם לכן שלא יעיז לבא לציון, כדרכו כבר 52 שנה מיום היא"צ הראשון של כ"ק מרן זי"ע שלא להחסיר שנה אחת להשתטח על הציון הק' ביום היא"צ, הגיע בליווי כמה שומרים. והנה, אך ראו אותו התחיל עולה את מעלה ההר, יצאו משולהבים לעברו, בצעקות ובמכות בצורה פרועה ביותר, ומנעו בעדו לעלות ההרה.
זמן רב עמד למטה לחכות עד יעבור זעם, ובשמוע כ"ק אדמו"ר מסטריקוב שליט"א ששהה בעת ההיא בציון הק' שאין מרשים לדודו הרה"ח הנ"ל לעלות, ירד ונטלו עמו וכך עלו לציון הק' שלא היה שם לא יוכל לעולם לתאר לעצמו מחזה כזה, עומדים מאות בחורים שקוראים לעצמם חסידי בעלזא, ובמקום קדוש זה הנערץ בקדושה כ"כ על כל שדרות הציבור הרחב, עומדים ובהוללות נוראה צועקים מחרפים ומגדפים מבזים ומשפילים את כל הקדוש והיקר בדברי ניבול פה מזעזעי נימי לב, ובועטים ארוכות באותו חסיד, עד זוב דום ממש!
ובעמדם על יד הציון ממש, פצחו וזימרו שעה ארוכה בשירות "וכל קרני רשעים אגדע" וכדומה - ממיטב השירים המוכרים להם מחצר קדשם, וכך התהוללו שם משך כשעה ארוכה, לנוכח עיני עשרות מתפללים נדהמים למראה עיניהם, עד היכן יכולים שפלים אלו להגיע בחילול הציון ביום קדוש וגדול זה?!
כמובן שזה היא האירוע הקשה ביותר באותו לילה קדוש, אך לא לעצמו הוא יצא אלא ללמד על הכלל כולו הוא יצא, כאשר רבים מבין חסידי בעלזא מכנובקא שעלו לציון הק', זכו מהם למנת חירופים וגידופים ואף גם להכאות ובעיטות. אף היה רכב אחד שישבו שם כמה מאנ"ש שעמד בפני נסיון התנקשות מצידם, וב"ה לא אירע לו מאומה.
היות ובכל זאת לא התאים להם חילול ציון זה, החליטו מיד להפוך הקערה על פיה, ולפרסם מיד בכל העיתונים היראים מכח הזרוע, ולפרסם ש'איזה קבוצה שולית' ואיזה 'יד זדונית ביקשה לשרבט דברים קשים על הציון', וכך חשבו לנצל את תמימותם של הכלל שלא היה נוכח כאילו ומישהו פגע.
בלי חכמה ובלי דעת כתבו את כל המאמרים בעיתונים, כשהם בעצמם לא הצליחו 'לאפות' איזה סיפור טוב שעליו יוכלו להוכיח, אפילו תמונה לא היו יכולים להביא מהסיפור. (אחד העיתונים לא קלט, ובבואו לכתוב על המעשה האמור הביא כתמונה את הגעתו של רבם לציון. מה רצה להביע בזה? שזהו הבזיון לציון?!) עד שהעיתונים בעצמם התביישו להכניס דבר שלא היה ולא נברא, ולכן החליטו לדון על דברים שבלב, בדברי רוח הקודש של ממש אשר נצנצה בעורכי העיתונים, או אולי ברבותיהם של עורכי העיתונים, והם ידעו לספר נאמנה 'בזעזוע עמוק' על יד זדונית שבקשה לכתוב דברים קשים, אם רק ביקשה מהיכן ידוע שדברים קשים היא בקשה.
אכן כן, בעצמם פעלו לפרסם את מעשיהם הנלוזים, כאשר כל מי שיודע קרוא וכתוב תמה מיד על הנכתב, והבין מיד שאין זה אלא כחיפוי אל מעשיהם, על שחיללו וביזו את הציון הקדוש בצורה בזויה ומופרעת כ"כ.
אוי לנו, כי מאות יהודים היו צריכים להיות נוכחים בעצמם בביזוי קודש הקדשים, ולראות עד כמה התדרדר חינוכם השפל של בחורי ישיבות אלו עד דיוטא האחרונה, אשר לילותיהם קודש לביזוי מקומות הקדושים?
