חידה ליום קיץ חם (הנחמה שבציות)

נאחז-בקש מרוב דיבורים שכחת על מה מדברים שאלו "מי אמר" ולא אם זה נכון או לא!

בעל בהקשר למה אתה מתקן אותי?

קישמיר,

נדמה לי ששאלו גם באיזה הקשר נאמרו הדברים. החברים פה הביעו דעתם על הדברים, והביעו תמיהתם כי רבה. ועל כן מצאתי לנכון להגיב ולהביע תמיהתי באשר לתמיהתם בהנחה שמדובר באותו ההקשר של ר' יהושוע -

נאחז-בקש בעיקרון אתה צודק אבל גם כששאלו באיזה הקשר זה נאמר לא התכונו לשאול אם זה נכון או לא

קישמיר,

אינני מבין מה הבעיה? להביע תמיהה על שהדברים כלל אינם יהודיים אפשר ומותר . ולהיפך אסור? או לא רצוי ?!

להבנתי כששואלים באיזה הקשר מתכוונים בעיקר לעניין עקרוני יהודי - אולי תסביר לי למה מתכוונים כששואלים באיזה הקשר -

נאחז-בקש כששואלים באיזה הקשר הכוונה היא מה הסיפור שהביא לכך ולא יותר!! מובן?

כפי שכבר כתבו כאן כמה מחכמי הפורום הפשע לא היה מושלם.
מעניינת ההפנייה לעולם הליטאי, אחד המתכתבים אתי באישי העלה מספר אופציות ליטאיות וייקה אחד. אולם אף אחד לא חשב ללכת לכיוון החסידי, למרות שבעולם החסידות ההשמעות לאדמו"ר מובנית יותר מאשר הצייתנות לרב בעולמנו הליטאי הנוכחי.

המקור שממנו לקחתי את הדברים הוא מספרו של וויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 204

 לפי המצב בימנו אפשר לשער כל דבר

_________________

מודה ועוזב

בעל בעמיו

יישר כוח על החידה. גם בעיני הציטוט כל כך לא מצא חן עד שנקל היה לייחסו לאומה אחרת ולדת אחרת שמעמידה את הציות חסר החשיבה בראש.

ואם יש כאלו גם בין בני עמנו, מה צר על זה.

לגבי שאלתך האחרונה, יש לבדוק היטב על מה נאמר "יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב."

ראשית, החיוב שבו מדובר הוא חיוב בקרבן חטאת על אחת מאותן עבירות, חמורות, שעליהן בשוגג בא העונש הזה.

שנית, הנידון הוא כאשר בית דין טעו והתירו איסור שהוא בדרגת חומרה זו. אם הלך רוב הציבור ועשה על פיהן. על בית דין להביא קרבן חטאת מיוחד לנושא זה, אך אם רק יחיד או מיעוט נכשלו בזה וסמכו על בית הדין, לדעה זו שמובאת כאן הם עצמם מביאים קרבן חטאת, ואין זה מועיל שבית דין הטעו אותם.

יש בהחלט מקום לשאול מדוע עליהם להביא קרבן אם סמכו על בית דין (ואפשר שזה במקרה שבו הטעות היא בדבר שידוע לכל ילד, אבל כמדומה שדווקא בתחום זה אכן אין את הפטור של לסמוך על בית דין כלל). אבל כבר מצאנו שחייבים לפעמים להביא קרבן חטאת גם במקרה של אונס. וזה נושא מעניין אם גם לא זה שפתחנו בו:

א. תינוק שנשבה בין הגויים, לפי השימוש הראשוני במונח זה, שגילה לאחר זמן שהוא יהודי ושיש שבת. מביא קרבן חטאת אחד על כל חילולי השבת שלו.

ב. הסומך על בית דין כמו בדוגמא שהביא בעל בעמיו.

ג. אשה שהתירוה בית דין (אלא שאיני זוכר אם על פי עד אחד או שנים) ונישאה לאחר.

יתכן שהמסקנה העולה מחיובים אלו היא שאין החטאת באה בשעה שיש באמת חיוב מהסוג שהיינו קוראים היום "מוסרי". כלומר גם במקרה שבו האדם צריך להיות פטור מכל עונש או חיוב, עדיין לפעמים יש חיוב קרבן. ויתכן שהטעם הוא שהקרבן לא בא או לא בא רק כדי לכפר כלפי שמים אלא גם כדי לפתור את בעית רגשות האשמה והפחד שיש לאדם שנכשל בדבר קשה וחמור. עד שלא יובא קרבן כלשהו לא תנוח דעתו, ולכן מניחים לו להביא קרבן ולחוש שנתכפר לו.

הא !!!
 
(רק להזכיר שלויולה היה מיסד מסדר הישועים)

מיימוני: לדעתי אתה צודק בדיוק מהסיבות שציינת. ההבדל בין שוגג לאנוס אינו באשמה אלא ביחוס המעשה לעושה, והכפרה איננה על הרשלנות אלא על "הנזק המטפיסי" שנעשה.

שנרב
אם הכפרה אינה על הרשלנות אלא על הנזק המטפיסי, ניתן להבין את מ"ד מצוות אינן צריכות כוונה.

אתה מתכוין את המ"ד 'עבירות אינן צריכות כוונה'.

מתוך הנחה שיש סימטריה בין מצוות לעברות, אני מתכוון למצוות.

חידה נוספת - נא לזהות את האיש. גם כאן טושטשו פרטים במכוון
הרב פ' היה מאלו שהשאירו אחריהם מורשת עצומה בכתב שעד היום לא הצליחו להוציא את כולה לאור. קליטתו המהירה היתה מדהימה ויכולתו להבין מהלכים מורכבים היתה מעבר לכל קנה מידה מקובל.
הוא היה בעל זכרון בלתי רגיל. ידיעותיו הקיפו מעבר לתלמוד ופוסקים וזכרונו הכיל גם ספרות מחשבה וקבלה וגם היתה לו יש ורגל בחוכמת העמים.

אביו היה הראשון ללמדו ושכר לו מלמדים פרטיים שלמדוהו מעבר למה שלמד בחדר ובגיל צעיר כבר התחיל ללמוד בישיבה. כשבגר כיהן כר"מ במספר ישיבות חשובות. מעומס הלימוד נפגעה עינו האחת כבר הגיל צעיר אך זה לא הפריע לו להמשיך וללמוד. בגיל מבוגר יותר הוא איבד את הראיה גם בעינו

השניה, אך הוא התחזק ואמר שכעת יהיו פחות דברים שיסיחו את דעתו. כעבור ארבע שנים כילתה שריפה את ביתו אך גם זה לא הניאו מלהפסיק ללמוד. גם בשנים אלו הוא המשיך לכתוב בעזרת בני משפחתו. ביום פטירתו הוא עוד עסק בסוגיה קשה ולפתע בנשימה אחת הוא חדל לחיות וללמוד.

מי האיש?