חידה ליום קיץ חם (הנחמה שבציות)

בעל,

אינני יודע אם התכוונת לכך, אך דרכת על מוקש רב עוצמה.

החרדים נוהגים להתפאר בגדוליהם כי אנשי מופת המה והכול כמובן בזכות עמל התורה וקיום המצוות.

מסתבר כי חלק לא מבוטל מסיפורי גדלות הרוח, הן בהתמסרות מוחלטת ללימודים, הם במידות טובות, מסופרים על אנשי רוח מדתות שונות ואפילו על אנשי מדע.

לצורך העניין לא כל כך כך משנה אם מדובר בהעתקות, בהמצאות זהות, או בהתנהגות זהה.

מחקר רציני שיבדוק את כל הסיפורים יפתיע בדמיון המדהים בין האגדות. מעניין לא פחות לברר מה העתקה, מה המצאה זהה ומה אכן התרחש בפועל אצל אישים שונים.

אציין לדוגמא, את הסיפור הידוע אודות הצדיק שרדף אחר גונב הפמוטים ולחש באזנו כי הם יקרים מאד ושלא יתפתה ח"ו למכרם בזול.

מסופר על קדוש נוצרי ובמקביל, או מאוחר יותר, להבדיל, על צדיקים יהודיים

כל אחד משוויץ בגדוילים שלו מה אתה כל כך מתפלא

ייתכן
אז מה?
אגב, בכתובים מובא שהגויים הם עוד יותר אדוקים בדתם מישראל, "ההמיר גוי אלקים וגו"
וכן ברז"ל, "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל"
ובוודאי שאפשר לספר עליהם אותם סיפורים. 
וזה לא קשור בכלל לשאלת האמת שבדת. 

ר' ירוחם,

במוחי התרוצצו שלשה סיפורי פמוטים.

א.      מחול לך מחול לך.

ב.      זה היה שלו והוא רק בא לקחת.

ג.       אל תתפתה למכור בזול.

ד.      יסלחו לי אלה שאינם בקיאים בסיפורי צדיקים על כי אין לי כוח לפרטם והיודע יבין.

בעקבות הפנייתך, הלכתי לבדוק בויקיפדיה, שם יש תקציר מפורט למדי של "עלובי החיים" .

וזה תורף סיפור הפמוטים כפי שכתב על ידי  בעל המספר הנפלא ויקטור הוגו.

בעודו נוטה לישון על ספסל אבן באמצע הכפר, מפנה אותו אישה זקנה לביתו של הגמון האזור. ההגמון הוא איש קדוש אשר מקבל אליו את הנווד בלא לשאול שאלות ומארחו. ולז'אן מקבל את הכנסת האורחים הזו אך כיוון שהוא מלא שנאה הוא גונב מן ההגמון הזקן כמה כלי כסף ונמלט באישון לילה. ביום המחרת ולז'אן נתפס ומובל בחזרה אל ההגמון כדי לאמת את דבר הגניבה, ולשלוח את ולז'אן בחזרה לכלא לשארית ימיו. ההגמון לא ממלא אחר ציפייה זו, הוא טוען בפני השוטרים ובפני ולז'אן המופתע כי הוא העניק לולז'אן את הכלים היקרים ומעניק לו בנוסף את פמוטי הכסף אשר הלה 'שכח' כאשר יצא בפעם שעברה. הוא 'מזכיר' לולז'אן בלחישה שלא ישכח כי הוא הבטיח לנצל את הכסף כדי לחזור למוטב ולעשות טוב.

סיפור זהה להפליא, מסופר על אחד מגדולי האדמו"רים החסידיים. לצערי אינני זוכר בדיוק מי.

יש כאן ארבע אפשריות.

א.      העתק הדבק נוסח סיפורי צדיקים.

ב.      הצטלבות מקרית של שני בעלי דמיון.

ג.       הסיפור אכן התרחש במקרה במציאות.

ד.      ויקטור הוגו, העתיק סיפור שהתרחש, או אגדה חסידית אל תוך ספרו.

אפשרות א' וד' תלויה כמובן בידיעה באיזה צדיק מדובר ואם זה מסתדר כרונולוגית.

אגב אורחא צפו זיכרונות גירסא דינקותא ותאב אני לקרא שוב את הספר. אשמח לקבל המלצות על התרגום המועדף.

יהי,

מניסיוני, בשלב השאלות הקשות אתה פורש מהדיון.

דווקא מעניין להשוות.

תחושתי היא, שגם בסיפורים שבהם שלד הסיפור שווה, יהיו שינויים קטנים בענפים, שיש בהם ללמד הרבה על התרבות בה מסופרים הסיפורים.
(למשל נתינת כלי כסף נוספים, נראה מעשה נוצרי, "הגשת הלחי השניה", ולפי דעתי נפקד מסיפורי היהודים)