חידה ליום קיץ חם (הנחמה שבציות)

אמשלום

נעלם?

בעב

זו אחת הסיבות שהניאוני לחשוב שאי אפשר לומר שהיהדות היא קאוצ'ינג לשיפור המידות. צא לשוק וראה.

 ייתכן
אני משתדל תמיד להגיד רק דברים ברורים לי, כמארז"ל אם ברור לך כאחותך תאמרהו ואם לאו אל תאמרהו. בדברים קשים ומסובכים באמת שאין לי לגביהם החלטה ותשובה ברורה אני מעדיף לשתוק. 
אם אתה רוצה בדווקא החלטה שלי לגבי נושאים כאלו תכתוב אלי עם המקורות ותחכה כמה ימים או שבועות.
באופן כללי אני כאן ללמוד ולא ללמד. אני מנסה להציע את השאלות כפי יכולתי ולראות אם מתעוררים כיוונים לתשובה.

שלום,

אינני יודע מי אמר דברים אלו, אבל הם אינם מיוחדים לאומר מיוחד זה אלא לרבים כמוהו, והמצייתים גם הם רבים מאד מאד. הבעיה אינה נוגעת לדתיים, ליהודים, אלא היא בעיה אנושית כללית: למה אנשים מצייתים ומשעבדים את עצמם מרצונם, ומה המשמעות המוסרית של הציות והשיעבוד.

על הברכה שבנפילה מגן העדן אומר דבר בסיום, אבל משום החשיבות העצומה של הנושא, אדלג על החידה ואנסה לומר עליו כמה דברים.

את השאלה למה אנשים מצייתים ומשעבדים את עצמם מרצונם שאל לה-בואסי, 1530-1563, הוגה דעות צרפתי, אשר כתב על כך חיבור 'על ההשתעבדות מרצון' [יצא בעברית בהוצ. נהר].

המקור שמביא בעלבעמיו טוען כי משום שרבש"ע ישאל אותך דבר אחד בלבד, והוא - האם עשית כהלכה את אשר הצטווית לעשות, ואם אתה יכול לענות בחיוב, תצא זכאי ביום הדין. לא ידעתי שאותו מקור קיבל את שאלון הבחינה מריבונו של עולם. אני חושב שהוא מרמה את הבריות ומוליך אותם שולל כדי לשלוט בהם.

איש אינו יודע מה שואל הקב'ה, אבל יש טעם בהנחה כי יאמר 'נתתי שכל בראשך לחשוב ולהגות בו, ובזה הבדלתי אותך מכל הדברים שבעולמי. האם השתמשת בו?  אם לא השתמשת בשכלך, לא חשבת ולא נתת דעתך, אתה מבזה צלם אלהים שנתתי בך'.

'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. יש הסבורים כי פעם אחת קיבל אדם  הכרעה ומאז הוא פטור מחירות ומאחריות, נותר לו לציית בלבד לאשר יורוהו. אני סובר כי בכל דבר ועניין אדם חייב לשאול עצמו אם ראוי הוא אם לאו. במיוחד בעניין של מוסר. זה ההבדל בין תפיסת האריסטוקראט, הרואה עצמו מיוחס וטוב מלידה גם כשהוא חוטא, ובכך מצדיק את מעשיו הרעים גם דורש שליטה על בני האדם הפשוטים, לבין תפיסת האדם החופשי, החושב בעצמו, מקשיב, לומד, מתיעץ, ולבסוף מכריע בעצמו ונושא באחריות.

אני מבקש להזכיר לקורא כי עיקר טענתו של אייכמן במשפט היתה שהוא אזרח טוב המציית לחוק וממלא אחר הפקודות שציוו עליו, לכן אינו אשם. הציות הוא מפלטו של הנבל הגדול ביותר. נבל היה גם מי  שאילף אותו לכך.

בדיון אחר מביא יהוסף מדבריו של החזון איש, ואני מצטט כפי שהביאם: 'נוח לנו להחזיק במסורת... ואין עלינו לחפש הטעמים', שאינו צריך להטריד עצמו במחשבה הטורדת את נוחיותו - אם דברים אלו הם המלצת התנהגות, הם דברים ראויים לגנאי חריף. מן הצד האחד הרי הם ביטוי לעצלנות ובטלנות הרוח ומתן אפשרות לאחר לשלוט באותו בטלן, ומן הצד השני ביטוי לרצון השליטה בזולת. ואין רצוי לשליט יותר מנשלט בטלן וצייתן שהולך אחריו ככבשה פתיה ואינו שואל שאלות מיותרות. שני הצדדים חוטאים חטא גדול מאד כלפי שמיים.

הנה שני קטעים מופתיים העוסקים במשמעות הנוחיות הזו.

הראשון, מה שכתב על כך גדול ההוגים של העת החדשה, עמנואל קאנט [שימו לב למילה 'נוח' בשני הקטעים] :
תשובה לשאלה: נאורות מהי?

... חוסר בגרות הוא אי יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. 
עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך שבני אדם כה רבים, זמן רב אחרי שהטבע פטר אותם מהנהגת זרים, מעדיפים בכל זאת להשאר כל חייהם לא בוגרים, ולכך שלאחרים כה קל לשים עצמם אפוטרופסים להם. כל כך נוח להיות לא בוגר. [תר. י. פלס. הוצ. הקיבוץ המאוחד].
זה אחד המאמרים המשפיעים והנוקבים ביותר במאתיים השנים האחרונות.

השני, הנאום המופתי של האינקוויזיטור הגדול [פרק מיוחד מוקדש לדבר]  ב'אחים קאראמזוב' של דוסטויבסקי. כאן בהשמטות:

 [האינקוויזיטור הגדול הזקן אל 'המתגלה בדמות אנושית':] ' "... וכי לא אתה אשר דיברת אז תכופות: 'רצוני לעשותכם בני חורין'. אך הנה ראית עכשיו את האנשים 'בני החורין' האלה, – מוסיף פתאום הזקן בגיחוך מהורהר. – כן, ענין זה עלה לנו ביוקר, – ... אך לבסוף השלמנו ענין זה למען שמך. חמש-עשרה מאות בשנים התענינו בגלל חרות זו. אך הנה עתה נסתיים הדבר ונסתיים לחלוטין. אינך מאמין כי נסתיים לחלוטין? ... אך להווי ידוע לך, שעכשיו, ובפירוש היום, בטוחים האנשים האלה יותר מבכל זמן אחר מן הזמנים, שבני חורין הם בהחלט. והלא הם בעצמם הביאו לנו את חרותם והניחוה בהכנעה לרגלינו. אולם זאת עשינו אנחנו, וכלום לזאת נכספת, לחרות שכזו?"
[איוואן, המספר] 'הוא רואה בפרוש כזכות לו ולאנשיו, על שהכניעו סוף סוף את החרות ועשו זאת כדי לעשות את האנשים מאושרים. "כי רק כעת (כלומר, הוא, כמובן, מתכוון בדבריו לאינקוויזיציה) נוצרה האפשרות לתת את הדעת בפעם הראשונה על אשרם של האנשים. האדם נוצר מרדן; כלום יכולים המרדנים להיות מאושרים? אתה הוזהרת – כך הוא מדבר אליו, – ... אך אתה לא נתת אוזן לאזהרות. אתה דחית את הדרך היחידה, בה אפשר היה לעשות את האנשים למאושרים. אולם, למזלנו, עם הסתלקותך, מסרת ענין זה בידינו. ... אתה נתת לנו את הזכות לקשור ולהתיר, וודאי שאינך יכול עוד אף להעלות על דעתך ליטול עכשיו מאתנו את הזכות הזאת. למה זה באת איפא להפריע לנו?"
 זכר-נא את השאלה הראשונה; אם לא בפרוש, הרי משמעה כך היה: "רצונך ללכת אל העולם, והולך אתה בידים ריקות, באיזו הבטחה של חרות, שהאנשים בתמימותם ובהפקרותם מלידה, אינם יכולים אף לתפוס אותה ברוחם, והם חוששים ויראים מפניה, – כי מעולם לא היה לאדם ולחברה האנושית דבר קשה יותר לשאתו מאשר החרות! אולם רואה אתה את האבנים האלה במדבר-ציה לוהט זה? הפוך אבנים אלה לכיכרות-לחם, והאנושות תרוץ אחריך כעדר, רוחש תודה וצייתן, ..." אולם אתה לא אבית לשלול את החרות מן האדם ... תן דעתך, מה חרות כאן, אם המשמעת נקנתה בלחם? אתה ענית, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אך האם יודע אתה, כי בשם לחם-האדמה הזה גופא יקום עליך רוח האדמה, ויילחם עמך, וינצח אותך, והכל ילכו אחריו ויענו: "מי ידמה לחיה זו, היא שנתנה לנו את האש מן השמים!" ... אנחנו נאכיל, בשמך אתה, וגם נשקר, כי בשמך אתה. ... שום מדע לא יתן להם לחם, כל עוד יוסיפו להיות בני חורין, וסופו של דבר יהיה, שהם יביאו את חרותם, ישימו אותה לרגלינו ויאמרו לנו: "מוטב שתשעבדו אותנו ובלבד שתאכילונו." ... [ה]כמיהה האנושית הכללית והנצחית, הן של הפרט היחיד והן של כלל האנושות יחד – היינו: "לפני מי להשתחוות?" אין דאגה מתמדת יותר ומציקה יותר בלב האדם, משעה שהוא נעשה בן חורין ...' [תרג. ולפובסקי. הוצ. הקיבוץ המאוחד].

הנפילה הברוכה מגן העדן.

שני הראשונים שלא צייתו לצו אלהים הם אדם וחווה. הסיבה התאולוגית לסיפור המוזר הזה היא עניין לדיון נפרד. מבחינה אנושית, הנפילה מגן העדן היא ראשיתו של האדם כיצור תבוני העומד בפני עצמו כבעל אישיות ומשמעות. היא ראשית ההיסטוריה האנושית במובנה המלא. היא המאפשרת את הזיקה הבוגרת בין האדם והאל. בכך, אותה נפילה מציגה את שלטון האל בפני בעל תבונה אחר וקוראת אליו להצטרף למעשה הנהגת העולם.

עודד