פרק אלו מציאות-יאוש שלא מדעת.

הסבירו לי פעם מהם הסיבות לדעות של אביי ורבא.  (אביי- לא הוי יאוש)  (רבא-הוי יאוש).
עיקרון המחלוקת הוא האם בנאדם יכול להתייאש למפרע או לא??
לא הבנתי את הנימוקים של המחלוקת.
אף פעם לא הבנתי באמת את הסיבות, הם היו נראות לי דחוקות מדי, האם משהו יכול ליישב עניין זה בשבילי??

(מקור+סיבה+סיכום)

בתודה מראש,
                                  יוסי

נ.ב. אפשר בהזדמנות זו לפתוח את נושא זה לצורך דברים מעניינים שצצים בפרק אלו מציאות, ויש הרבה כאלה...


ועוד שאלה: למה בעיקרון אפשרו לתת סימנים כאשר בעיקרון חייב עדים כדי לקחת מציאה??  בעיקרון התירוץ הוא כדי שיהיה נוח, אבל נוח או לא נוח יש הלכה!!!!


תודה שוב,
                 יוסי

_________________

סטגיראי,
 דומני שזה הפירוש המקובל. אם יש אינדיקטורים לכך שהאדם התייאש, או היה מתייאש אם היה יודע, אזי לא צריך לכך ביטוי בפועל (ע"י דיבור, ואפילו לא מודעות). ומכאן שהתייאשות אינה אקט קנייני, שלא כמו הפקר, אלא מצב.
ובדין זכין רואים תופעה דומה, ששליחות אינה צריכה מינוי, ודי בניחותא עקרונית (וגם בשליחות עם מינוי זה לא בגלל שצריך אלא בגלל שללא המינוי אין לנו דרך לדעת האם הוא היה רוצה). אולי זה רק למ"ד זכין מטעם שליחות, אבל לא בהכרח.

ירוחם

על הפירוש החסידי יש הסכמה ולכן המחלוקת אביי ורבא היא על אילו שלא ראו אור החסידות.

כולל אביי ורבא (שגם לא ראו את האור הנ"ל). דוד שלי אמנם טוען שאביי ורבא למדו ביידיש, שהרי אי אפשר ללמוד בשפה אחרת, ולשיטתו אולי הם כן ראו את האור הנ"ל. אשריהם ואשרי חלקם.

  

מיכי

לא שאביי ורבא לא ראו את האור , אלא הם נחלקו על המתייאשים (שהמתיאשים לא ראו את האור)  וזה הפירוש יאוש שלא מדעת , המתיאשים שלא ראו את אור הדעת (החסידות).

מגיד השעור שלי בזמנו- אמר שהסיפור אמיתי.

 בשוק של וורשא, שוק גדול שהיו בו אלפי  סוחרים רוכלים קונים, וסתם בטלנים,

החלה אשה כפרית לבכות ולצעוק, או לי אני אבודה, אבד לי הצרור עם כל כספי,  עשרת אלפים זלוטי, מה אעשה עכשיו, אני אבודה.

החלו אנשים מסביב לנסות לנחמה, וחלק החלו לחפש את האבידה, בכתה האשה במרירות וצעקה, איפה זה ימצא? בשוק הגדול הזה? אני בטוחה שכבר מזמן מישהו מצא את זה והלך עם כספי, אוי לי!

לפתע ראה יהודי את הצרור, והרים אותה, צעקו כולם בשמחה- לאשה, נמצאה האבידה. אולם היהודי- כנראה גם תלמיד חכם-, ענה בשלוות נפש- אין בדעתי להחזיר את הצרור, האשה התיאשה מהאבידה,- כולם עדים- ולכן אין לה כל זכויות עליה, ולי אין חובה להחזירה.

החלו היהודים מסביב לריב אתו, והביאו אותו לבית דינו של ר' מנחם זאמבה.

האשה סיפרה את סיפורה- ולא הכחישה שהיא התיאשה מן האבידה יאוש ממש, -חייך היהודי לעצמו.

 אבל הרב זאמבה, שאל את האשה שאלה אחת.- האם את נשואה?

כן -השיבה האשה, -בעלי נשאר בכפר,

תחזיר לה מיד את הצרור פסק הרב!!

למה הרב פסק כך??

_________________

מודה ועוזב