משנה בשבועות פרק ב:
איזו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--פירש מיד, חייב: שיציאתו הניה לו כביאתו.
ושם בגמרא סוגיה שלמה.
ברמב"ם איסורי ביאה פרק ד:
היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהניה לו ביציאתו כביאתו; ואם פירש והוא בקישויו, חייב כרת כמי שבעל נידה. והוא הדין, בשאר עריות. אלא כיצד יעשה: נועץ ציפורני רגליו בקרקע, ושוהה, ואינו מזדעזע, עד שימות האבר; ואחר כך נשמט ממנה.
הסמ"ג כותב:
נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ומזדעזע ומפנה לבו ברתת ופחד גדול עד שימות האבר...
הבית יוסף כתב:
היינו שימלא פחד ורתת מן הקב"ה על העבירה שבאה לידו.
הרמ"א העתיק את דברי הב"י ובהמשך הביא שאם מצאה דם לאחר זמן, הרי הם אנוסים ואינו צריך כל תשובה וכפרה ומקור דבריו בסוגיה בשבועות ורמב"ם בשגגות, הובא כל זה בב"י שם.
אף פעם לא הבנתי, אם בשעת מעשה עליו להמלא פחד על העבירה, מדוע אם נמצא לאחר זמן לא נחשב שבאה לידו עבירה?
ושמא גם בשעת מעשה, אין הכוונה שהוא נכשל בעל כרחו בעבירה, אלא שימלא פחד פן יפרוש ויחטא.
כעת תוך קריאת הב"י, ברור לגמרי שאצל הסמ"ג היתה חסירה המילה 'ואינו' ברמב"ם ובמקום 'ואינו מזדעזע' יצא לו 'ומזדעזע' ומכאן התחיל כל העניין.
ואכן, בנוסחאות רמב"ם ישנות יש טעות כזו.
_________________
------- מאיר
נשלח ב-17/9/2008 16:22
מאיר
מה זה מפליא אותך? זו הפעם היחידה שאתה מכיר?
רק לחשוב כמה ספרים צריכים לגנוז ולמחוק, לאחר תרגומו הנכון והמדויק של הרב קאפח- את הרמב"ם
_________________
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 17/09/2008 16:23:27
מודה ועוזב
נשלח ב-17/9/2008 16:27
במחילה,
הרב קאפח לא תרגם את משנה תורה רק את פירוש המשנה.
השבושים במשנה תורה אינם נובעים מהתרגום, שהרי הוא נכתב בעברית.
נשלח ב-17/9/2008 16:47
מי בדיוק הזכיר כאן את משנה תורה? גם על פירוש המשנה נכתבו ספרים רבים, שנבעו מתרגום שגוי.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-17/9/2008 17:26
"... פתחתי ספר השו''ע יו''ד, ומצאתי כדברי בסי' פ''ז ס''ג: ''אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן'' וכת' הט''ז סק''ג, בב''י כתוב: ''ומ''מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה''. והוא טעות סופר וצ''ל שם בשר, כמוזכר באו''ח סי' קע''ג, וכ''כ בד''מ שנתערב להב''י כאן בשר בחלב..."
יש כאן ביטוי למשהו יותר גדול, שלשון של פוסקים הופכת לטקסט שצריכים להתחשב בו מבלי לעיין במקורותיו ומבלי להתמקד בסיבותיו. מעניין באיזה שלב הופך ספר של ליקוט פסקים לספר חוקים מקורי שכל מילותיו נחשבים כתורה מסיני. עוד יגיע היום שטעות הקלדה בויקפידיה תחייב את החרדים לדבר הטקסט למסור את נפשם לקיים את הכתוב שם.
נשלח ב-17/9/2008 19:50
עוד יגיע היום שטעות הקלדה בויקפידיה תחייב את החרדים לדבר הטקסט למסור את נפשם לקיים את הכתוב שם.
למה בלשון עתיד? היום הזה כבר מזמן מזמן כבר כאן.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-17/9/2008 21:39
ירוחם
התופעה אינה מפליאה אותי והיא מוכרת ואת נידונה.
פשוט למדתי היום את הנושא שנית, ותפסתי את מקור הטעות.
רציתי לשתף אותך בשמחתי.
_________________
------- מאיר
נשלח ב-17/9/2008 23:12
מאיר
אין שמחה- כהסרת הספקות, לא היו לי ספקות- אבל אני שמח שחוסר הספקות שלי היא ,נכונה בלי ספק.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-18/9/2008 01:19
לא באתי ח"ו לקלקל שמחות, אך נראה שהמקור לפחד מהעבירה הוא בירושלמי:
תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק ב דף מו טור ד /ה"ד
דתנייא תני כהדא דחזקיה ואם שכב ישכב איש אותה אין לי אלא משמש עם הטמאה חייב היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד מהו שיהא חייב תלמוד לומר ותהי נדתה ואפילו פירשה עליו נדתה מה יעשה רב הושעיה רב יהודה בשם שמואל יצן לא היצן אמר רבי יוסי קורא אני עליו אל תקרב אל תפרוש קריבה פרישה רב חונא בשם רב אבא כהדא האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קידשתיך אמר רבי זעירא יהא רואה את החרב כילו מחתכת בבשרו וכל עמה רבי זעירא רבי תנחומא בשם רב חונה יטוח ראשי אצבעותיו בכותל ויהא מיצן
כך הבין בירו' בעל ערוך השלחן:
ערוך השולחן יורה דעה סימן קפה
ובירושלמי דשבועות שם (לא מצאתי זאת בשבועות אלא בהוריות - הערה שלי) אומר ר' זירא דיתמלא פחד ורתת על העבירה ועי"ז ימות האבר מיד אך דאומר שם דלאו כ"ע כר' זירא שיהיה במדריגה זו ע"ש ולכן מי שהוא ירא שמים בוודאי תיכף בהתבוננו בזה היטב וודאי ימות האבר ויוכל לפרוש מיד:
ועוד הערה על נוסח הסמ"ג:
בסמ"ג מהדורת מכון ירושלים (ח"ב עמ' קלד) ישנו הבדל בין מהדו"ק של הסמ"ג (ושוהא ומזעזע, ובדפוסים הרגילים ושוהא ומזדעזע) לבין מהדו"ב: ושוהה מזדעזע ומפנה לבו לפחד ורתת גדול', דהיינו שהסמ"ג מחק את וי"ו החיבור, ושיערו שם בהערה שכוונתו בתיקון זה היתה שישהה מלהזדעזע (דהיינו שהמ"ם בראש המילה היא בחיריק, אך לפי זה לא היתה צריכה להיות שם אות דלת - הערה שלי),וא"כ כוונת הדברים כמו הנוסח ברמב"ם 'ואינו מזדעזע'.
מכל הנ"ל אולי ניתן להעלות את ההשערה הבאה: היו נוסחים ברמב"ם (אולי הרמב"ם עצמו...?) שפירשו את הזעזוע של הרמב"ם כעצתו של ר' זעירא בירו' שמתוך שיפנה לבו לפחד ורתת גדול ימות האבר, ולכן השמיטו את ה'אינו' של הרמב"ם (או כאמור אולי הרמב"ם עצמו היה כך במקור).
אם אכן כך היה המקור ברמב"ם היו מי שלא הבינו את הרמב"ם כיוון שחשבו שהזעזוע הוא גופני ואז הוא דווקא גורם לעבירה, ולכן הוסיפו ברמב"ם את ה'אינו'. השערה זו תואמת לכלל הפילולוגי שהנוסח הקשה הוא הנכון.עוד סיוע לנוסח זה ברמב"ם שלא מצינו לו שיוסיף מילים ותיאורים על לשון התלמוד, ומניין לו אם כן כל איזכור הזעזוע, אך לפי הירו' אתי שפיר. למרות כל זאת אני מודה שזו השערה נועזת.
מכל מקום נחזור לסמ"ג, בתחילה הוא חבר כאמור את הזעזוע של הרמב"ם לר' זעירא בירו' לפי הנוסח שלא גרס ברמב"ם את ה'אינו'. בשלב מאוחר יותר הוא גילה את הנוסח המקורי ברמב"ם שגורס 'אינו', אך לא רצה להשמיט את הפחד של הירו' ולכן הוסיף את ויו החיבור כלומר שלא יזדעזע אך עדיין 'מפנה לבו לפחד ורתת גדול כדי שימות האבר' - כלומר הפחד הוא משמש למטרה שלא ימות האבר וזה ממש הירו'.
לסכום: עניין הפחד אינו נובע מטעות נוסח אלא מהירו'. בעיית הנוסח ברמב"ם נוגעת לשאלה האם לחבר את הרמב"ם והירו' שהעצה היא להכניס פחד בלב בגודל העבירה (שהרי נראה שאם ימשיך במזיד מתחייב כרת) או שיש כאן שתי עצות שונות, הירו' מיעץ לפחד והרמב"ם מיעץ לא לזוז. [ועוד: לפי זה יכול להיות שנווסח הרמב"ם שהיה לפני הסמ"ג הוא הוא הנכון, אך גם ברמב"ן בהל' נידה יש 'ואינו']
נשלח ב-18/9/2008 08:00
הב לייף
חיים עליך יישר כוחך.
_________________
------- מאיר
נשלח ב-21/9/2008 22:46
דומני כי לאור התפתחות הדברים באשכול ראוי לעורר כאן את השאלה העקרונית הבאה:
מקובל בחוגי המחקר כי מי שאין לו יד ורגל בכתבי יד ובשיטות מחקר פילולוגיות יחסרו לו עשרה ידות בלימוד התורה והבנתה. מאידך טוענים בעולם הישיבות כי הכל דקדוקי עניות, אם כי לאחרונה יש זמירות שונות אפילו בעולם החרדי, ראה הצלחתו של רמב"ם פרנקל.
הנפקא מינ ההיא כמובן גדולה: האם ת"ח מחוייב להיות בקי בכלים אלו? האם פוסק הלכה שמתעלם מהם עלול לשגות?
דומה כי הדרך הטובה ביותר לבדוק זאת היא להעלות לדיון סוגיות כאלו שעל פי השיטות הפילולוגיות יש בהם מהפך דרמטי, או בהבנת הסוגיא (לדעתי זה עיקר הכיוון) או בפסיקת ההלכה.
בתמצית מדובר על פסיקת הרמב"ם שמותר לטלטל מציאה בשבת פחות פחות מד"א, מה שלכאורה סותר את הסוגיא בשבת.
הרמב"ם ענה על כך לחכמי לוניל ע"י חילוק מסברא אך רובם ככולם חלקו עליו.
האחרונים הביאו ראיה לרמב"ם מגמרא מפורשת בע"ז, אלא שעם פרסום הדק"ס לע"ז התברר שלא מופיע בגמרא כלל המילים הקריטיות כך שאין משם כל מקור לרמב"ם.
מחד יש כאן מהפך מבחינת למודם של האחרונים את הנושא, אך מאידך דווקא מהפך זה מחזיר אותנו להלכה המקובלת על כל הראשונים כמעט. דהיינו השיטה הפילולוגית רק סייעה לנו להבין את המקובל.
כמובן שיש עוד סוגיות רבות.
זהו המקום לדון בהן 'מבפנים' אחת לאחת, או מ'בחוץ' על תועלתה של השיטה בכלל.
נשלח ב-9/4/2010 15:00
ראה רמב"ם קאפח לגבי מציאה בשבת ותהנה מהמקוריות גם אם לא תסכים עם הפירוש על דרך האמור (מכות יז:) "דלמאי דס"ל לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש"
נשלח ב-3/11/2010 17:42
מעניין לעניין בדומה לאותו עניין
avlif כתב:
דומני כי לאור התפתחות הדברים באשכול ראוי לעורר כאן את השאלה העקרונית הבאה:
מקובל בחוגי המחקר כי מי שאין לו יד ורגל בכתבי יד ובשיטות מחקר פילולוגיות יחסרו לו עשרה ידות בלימוד התורה והבנתה. מאידך טוענים בעולם הישיבות כי הכל דקדוקי עניות, אם כי לאחרונה יש זמירות שונות אפילו בעולם החרדי, ראה הצלחתו של רמב"ם פרנקל.
הנפקא מינה היא כמובן גדולה: האם ת"ח מחוייב להיות בקי בכלים אלו? האם פוסק הלכה שמתעלם מהם עלול לשגות?
דומה כי הדרך הטובה ביותר לבדוק זאת היא להעלות לדיון סוגיות כאלו שעל פי השיטות הפילולוגיות יש בהם מהפך דרמטי, או בהבנת הסוגיא (לדעתי זה עיקר הכיוון) או בפסיקת ההלכה.
הדרך שאתה מבקש ללכת בה היא רצופת סכנות ומכשולים. אפשר וראוי לשאול את אותה השאלה שאתה שואל גם לגבי הלכות או מנהגים שמבוססים על 'עובדות' שהיו מקובלות בימי קדם, ובימינו התברר בבירור גמור שלא היו הדברים מעולם.
