ישעיהו ליבוביץ--כופר או צדיק....???

מיכי,

ראשית, אני לא בטוחה שמשנה שמכילה סתירות אינה אומרת מאומה, גם התורה מכילה סתירות כמו בעניין הנבואות שלא יתגשמו  לא נפסיק להחזיק מיחזקאל נביא אמת- גם משנתו של הרמב"ם מכילה סתירות ולכל הדעות היא אומרת הרבה. [הוא גם דואג לחבר את שבע הסיבות לסתירה ולהיפוך, וסיבות הסתירות הם שונות ומגוונות.] בריש דבריו של רביצקי, ישנה דוגמא נפלאה לסתירה כביכול בין נבואת ירמיהו לישעיהו  - אך ישנו גם הגורם המאחד בנבואתם שהוא העיקר שעושה אותם למה שהם- אם משנה כל שהיא, מבוססת על יסודות מוצקים פרטים שאינם מסתדרים עם הכלל - אין להתיחס אליהם. ומעבר ל'צידוקים'  שאנסה למצוא לדברים, ישנה הצבעה נוקבת של ליבוביץ' שלא תיתכן שלמות בעולם שהוא אינו אלוהים.ואף אחד לא יוכל להגיע לשלמות, אפשר רק לחתור אליה.

רציתי גם להוסיף מילה לגבי הדואליזם אתה כותב: הוא לא האמין ב'חומר בוחר' שכן לדעתו החומר כפוף לחוקי הפיסיקה ...או במילים אחרות, סופו שיתכלה וישוב לעפר ממנו בא, ואני שואלת אותך:מה פירוש הנפש בוחרת? הנפש יכולה לבחור ללא ה'חומר' ?

בעניין כפירתו של לייבוביץ, לענ"ד יש לערוך הבחנה בין שני תחומים אמוניים. יש את נושאי האמונה היסודיים המטאפיזיים, המופשטים, הקשורים למציאות השם , להשגחה, לנבואה וכדומה. ויש את הנושאים היותר קונקרטיים אבל גם לכאורה פחות חשובים,  כמו לדוגמה האמונה בתחיית המתים וביאת המשיח שמשום מה הכליל אותם הרמב"ם בעיקרי האמונה. *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

 פרופ' מנחם קלנר המרבה לדון בספריו ומאמריו בנושא עיקרי האמונה אומר בפרק הסיכום לספרו "תורת העיקרים" בביאור דעת המקילים בנושא הכפירה בשוגג "אמת המידה לאורטודוקסיה אמיתית אינה דבקות נוקשה במספר מצומצם של אמונות עקרוניות , מנוסחות בקפידה ובדיוק , אלא קבלת התורה בכללה ובטחון באלוקים " אבל מוסיף שם בהערה : לפחות זו עמדתו המוצהרת של רשב"ץ . אילו היה דבק בה בעימות עם דמות מסוגו של התיאולוג בן זמננו , מרדכי קפלן - זו שאלה אחרת!

ההבדל בין קפלן לליבוביץ הוא זה שערך מייציץ בין האמונות הבסיסיות לאחרות .

ועם כל זה עדיין לא נתבררו הקווים האדומים , גם באמונות הבסיס . מה דינה של פרשנות לוינגר לרמב"ם , למשל ?

אני נוטה זה מכבר לקבל את עמדתו המאוזנת של כמתעסק על לייבוביץ , שחלה גם על שאלה זו .

ושמא יש לאמץ בנדון את פרשנותו של אחד מותיקי הפורום [לינקזעצער ?] על דברי המשנה בפרק חלק "האומר" אין תורה מן השמיים - במובן העממי המקובל - שהפגם הוא רק בגילוי הדעה במפורש ברבים , אלא כשאר ענייני אמונה , אותם יש לשתוק , כדברי וויטגנשטיין , שתיקה מפוכחת .

והערה כללית בסיפור מעשה ששמעתי מהגרי"ד סולובייציק זצ"ל מירושלים:

פעם , בהיותי נער , עמדתי ושוחחתי עם אחד מחברי . אבי , קראני אליו ושאל "בערל , על מה אתם דנים?"  השבתי שאנו מתווכחים על החובה לחגור אבנט בשעת התפילה . והעירני אבא , למען ה' שלא תחליש אצל חברך את החיוב שבדבר לשיטתו , מפני שבחוגו , בגילו , כל ענין היהדות סובב על כגון דא .

מיכי
מקובלנו מר' חיים, חסרון בהסברה (של י"ל) הוא חסרון בהבנה (שלו)
כתבת:
הכרעה של בחירה במערכת ערכית אכן איננה דטרמיניסטית, כלומר בניגוד להכרה המדעית (להבנתו של לייבוביץ') היא איננה כפויה עלינו על ידי המציאות או השכל, כמו שחושבים אחדים, אולם היא גם איננה שרירותית, כפי שאולי חושבים אחרים. היא תוצאת פעולתו של הרצון, ולא של השכל, אולם היא מחייבת לא פחות מתוצאה של הכרעה שכלית. היא כפופה לחוקי הלוגיקה, ובפרט לחוק הסתירה, ולכן היא גם שוללת בהכרח את מערכות הערכים ההפוכות לה.
ועדיין מדוע הרצון שלך מחייב אותי. איש ההגיון מנסה למצוא מכנה משותף שגם יריבו יסכים עמו ועל פיו לשכנע את יריבו, אולם הרצון בהגדרה של לייבוביץ' הוא אישי לחחלוטין וכיצד ניתן לשכנע את הזולת, ומהיכן הזכות לנקוט באלימות.

האם תוצאה של הרצון כפופה לחוקי הלוגיקה? אני בכלל לא בטוח.

על כל פנים - ברור שי"ל היה נאה דורש ונאה מקיים וכל מי שזכה לשמוע אותו שוטף את יריביו יעיד על כך

בעל,
כפי שכתבתי לעיל, אכן אצל לייבוביץ עצמו הנקודה שעומדת בבסיס שיטתו לא היתה מחודדת. לדעתי זה אכן כשל בהסברה  שנובע מכשל בהבנה, הוא התכוין לומר שאי אפשר לשכנע מישהו בהנחות יסוד ערכיות, או דתיות, ולכן הוא קרא לזה 'שרירותי'. טעותו היתה בכך שהוא חשב באופן אנליטי, על אף היסוד הסינתטי שבמשנתו. הוא היה משוכנע שרק טיעון אנליטי-דדוקטיבי-אובייקטיבי, הוא טיעון שראוי לו שישכנע בויכוח, ולכן לא מצא טעם לשכנע. טעותו היא שזה לא נכון. ניתן לשכנע גם באמצעים אחרים. אבל ברור שכוונתו היתה לטעון טענה שיש לה הצדקה (לפחות בעיניו שלו), ולכן אין מניעה לכפות עליה.

פרעתוני וריב,
באשר לסתירות. חשוב להבחין בין שני סוגים של סתירה, ובינם לבין אי הבנה (כמו המגנט). רבים לא מבינים כל מיני דברים, ודומה כי אף אדם אינו יכול להבין הכל. זה ברור ומובן. אבל לא הרי אי הבנה כהרי סתירה, או פרדוכס. דברים לא מובנים לא פוסלים משנה, ובודאי לא אדם. אבל סתירות מנטרלות את המשנה מתוכנה, וזאת בשני מישורים:
1. ראשית, אין טעם לדון מה לייבוביץ חשב, או האמין, כשהוא מכריז קבל עם ועולם שהוא לא נרתע מסתירות. אז כשנביא מקור אחד שמורה שהוא  חשב כך, מייד ניתן לומר שאין זה אומר שאין מקור אחר הפוך (ובאמת לפעמים יש מקורות כאלה אצלו). וגם אם איןן מקורר אחר, אין זה אומר שהוא לא חשב כך, אלא שלא כתב זאת. במצב כזה ניתן לכל היותר לשאוב רעיונות מהגותו, לקחת טיעון כזה או אחר, ולאמץ או לבקר את אותו רעיון. אבל לא ניתן לדבר על השאלה 'מה לייבוביץ חשב'. המשנה כמשנה מאבדת כאן את משמעותה.
2. במישור הלוגי הפורמלי, כאשר יש מערכת טענות שמכילות סתירה פנימית, ניתן לגזור ממנה כל טענה, ובפרט גם את הטענה ההפוכה לה. לכן ממערכת סתירתית אני יכול לגזור את עקרונות ההינדואיזם, או הנצרות. ושמא תאמר היה לגלוגו של לייבוביץ על הנצרות ידוע. זה לכל היותר יצטרף למכלול הסתירות המצויות במשנתו.

ברקע הדברים חשוב להבחין בין שני סוגים של סתירה. יש סתירה שנראית כמו אמירות סותרות, אך יש להן יישוב (גם אם כרגע אנו לא רואים זאת). ויש סתירות במובן הלוגי החמור (הרגורוזי, או אנטי רגורוזי). כוונתי כאן רק לסתירות מהסוג השני. סתירות מהסוג הראשון אינן פרדוכסים, והן סתירות מדומות.
במדעי הרוח פעמים רבות מערבבים בין שני סוגי הסתירות הללו, והדוגמא של רביצקי היא דוגמא מצויינת לכך. יש משפטים שנראים כסותרים לוגית, אך לאחר פרשנות מבינים שהמצב אינו כזה. לעומת זאת ישנן טענות והיפוכן גם יחד שלא ניתן ליישב ולאמץ אותן. ראו בשער 12 של ספרי הראשון דוגמאות ודיון על כך.

מייציץ,
1. הפרשנות הקובעת היא פרשנותם של חברי ה'בועה' הדתית, ויש פרשנות כזו. העובדה שרוב ככל הפוסקים היו אומריים על לייבוביץ שהוא כופר היא הקובעת לעניין ההלכתי (אם היו לכך נפ"מ). תחשוב על ישיבה של הסנהדרין (דפ"ת) שהיו נושאים ונותנים בדבר, ולבסוף היו נמנים להצבעה, וזה מה שהיה קובע. הרי גם חז"ל חשבו שיש הכרעה ויש קריטריונים ויש מסגרת פרשנית מחייבת, על אף העובדה שניתן להציג כמעט כל דבר כחלק מהמערכת (עם מעט יצירתיות). העובדה שמחוץ למערכת ניתן להבין שגם לייבוביץ מהווה גוון אחר שלה, אינה חשובה, בדיוק בגלל הסיבה שאתה עצמך אמרת.
ספציפית לגבי השקפותיו אינני רואה טעם להתווכח לאור המובאה הנ"ל מרביצקי (ראה לעיל). דומני שהיא מבהירה הכל. שאלה מעניינת לפילפולא היא כיצד ניתן לסקול אדם על השקפות שמכילות סתירה: מחד, ניתן לגזור מהם טענות של אמונה תמימה וזכה. ומאידך, מאותן השקפות עצמן ניתן לגזור כפירה קשה וחריפה. אז מה יהיה דינו של אותו 'סתירן', במצב בו יש  נפ"מ לאמונות ודעות ולסיווג של 'כופר'.
2. לתיאור שלך אני נוטה להסכים. אבל על הרוח הכללית הנושבת מבין שיטי דבריך ועל המינון אני חולק. אמנם כבר התווכחנו בזה די, אך שם אני באמת לא מסכים. אני חושב שיש אפשרות לשיח בין חברים ב'בועות' שונות, ואני לא מאמין בהפרדה הפוסטמודרנית בין הנרטיבים (גם הם עצמם לא ממש מאמינים בזה, שהרי הם כל הזמן משוחחים על כך). זה נכון ברמה העקרונית שלפעמים מבט מבחוץ משנה מערכות מושגיות, אבל זה לא נכון שאי אפשר להסביר זאת לאנשים ש'בפנים', ולשכנע או לא לשכנע אותם. ממילא גם זה נתון לביקורת שיפוטית, ויכול להידון בבי"ד (אם וכאשר תהיינה נפ"מ).