ישעיהו ליבוביץ--כופר או צדיק....???

ר' מיכי

כאילוסטרציה אומר:

כל מה שתלמיד עתיד לחדש נאמר למשה בסיני - כיצד?

ע"י שהתלמיד אומר שחידושו נאמר למשה מסיני הוא מצרפו לתורת משה מסיני.

רבנים חדשנים בכל הדורות כדי למקם עצמם ברצף המסורתי, תלו דבריהם בפרשנות מסוימת שלהם ע"י מתן דגשים מיקודים ופרשנויות בדברי קודמיהם.
וזו נאביות לחשוב שכל אחד מהם היה בטוח שכל דבריו הם הם דברי קודמיו.

גם י.ל. בחלק מדבריו היה משוכנע שכך חשב הרמב"ם, ובחלק מסופקני, אלא שצירפם יחדיו. ומבחינה מחקרית יש לעשות מלאכת בורר, ומבחינה הגותית לגבי משנתו של י.,ל אין זה חשוב, ומבחינת הלך החשיבה של פרשנות דתית זה איננו רלוונטי.
לפיכך, איני מבין מדוע אתה נטפל לו בענין זה והרי זה ענין טפל...

ר' מיכי,

בדיוק כמו שלך ברור שהרמב"ם האמין שהפרשנות האליגורית היא הפשט, יכול להיות שעוד 800 שנה ישב ת"ח ויאמין שליבוביץ' באמת האמין ששכר מצוה - מצוה, ואף התנא כתב זאת במפורש, ואיך בכלל אפשר לומר שמישהו משלומי אמוני ישראל האמין אחרת.

פרשנות אליגורית לפסוקי הגשמה מובהקים שאינה מסתמכת על מסורת פרשנית קדומה כלשהיא ואף נסתרת על ידה - אינה חדשנית יותר מאותם עיקרי אמונה שליבוביץ' עקר.

למעשה יש כאן תהליך של גיור בדיעבד של מה שבזמנו נחשב חדשני ואולי לא מקובל ע"י קידוש האומר':

א. האלגוריזציה של הרמב"ם היא פשט - שהרי לא יתכן שקדוש כהרמב"ם ישנה משמעות של פסוק במודע. אם יש לנו שאלות קשות על כך - חזקה שיש תירוץ.

ב. מושגי העוה"ב של חז"ל משקפים מסורת מסיני - שהרי לא יתכן שהם המציאו אותה יש מעין. אם יש לנו קושיוץ - שוב מן הסתם יש תירוץ.

וכן על זו הדרך (אני מסכים שבכל המקרים כגון אלו יש אפשרות סבירה שאכן היתה מסורת או שהרמב"ם האמין כפשוטו - אבל אם ננסה להיות אובייקטיביים - קצת קשה לראות בכך מסקנה ודאית).

ליבוביץ' מאידך לא יכול לזכות בנקודת הזמן הזו ב'קידוש' שכזה  ולכן הביקורת היותר תקיפה ובמקרים מסויימים (לא שלך, יש לציין) גסה.

הרמב"ם לא המציא את אי-ההגשמה. היא מופיעה הרבה לפניו, בכל ההגות היהודית המזרחית (שהיו, אמנם, שהאשימו אותה בזמנו בהשפעה קראית). למעשה, חוסר גשמיותו הפשוטה של האל היא ברורה מן המקראות (את באמת חושב שהתורה באומרה "יד ה'" התכוונה ליד ממש?), וכל השאלה היא האם יש איזושהי "גשמיות ערטילאית" כלשהי, שבה, אולי, האמינו חלק מחסידי אשכנז. אין לכך קשר להדבקות הליבוביצ'יאניות.

הפרעתוני,

אכן מה שכתבתי על הרמב"ם תקף לזרם הפילוסופים בכללותו. בכל זאת, מספר הפילוסופים היהודיים המשמעותיים עובר לרמב"ם קטן ביותר, שלא לדבר על מעמדו התורני-הלכתי של הרמב"ם שהוא לענ"ד שהביא למתן לגיטימציה כה רחבה לעמדותיו הפילוסופיות (וזה בדיוק מה שלא היה לליבוביץ').

לגבי מה שנראה לך כפשוט מהמקרא - כנראה שלכמה גדולים וטובים עוד בתקופת הראב"ד זה לא היה כה פשוט. ומעבר לכך, האם כה פשוט שמעשה המרכבה למשל הוא נבואה ערטילאית סמלית? אם הנביא לא ראה כלום אלא מטאפורות - הרי שאתה בעצם מאמץ את תורת הנבואה של ליבוביץ' ומייחס אותה לשלומי אמוני ישראל בכל הדורות...

גם לשיטת הראשונים האשכנזים, הרי שהקב"ה יכול להתגלות כבעל גוף (וראה "שיר הכבוד"), לא הרבה מעבר לזה. דומני שלרב כשר בתורה שלמה יש דיון ארוך בנושא.

בס"ד
לדעת פרופ' ליבוביץ כל ענין קיום המצוות הוא רק סמלים ולא חובת קיום דת ישראל וגם כפר בענין האמונה בביאת משיח צדקנו.

בס"ד שי, אני מת על ההודעות שלך.

בס"ד
מה זה אמור להביע ? שאתה מזדהה עם הכפירה של פרופ' לייבוביץ  

אחרי 'שבת לייבוביץ' שערכתי לעצמי הרי כמה רשמים:

א.
לפני הרבה שנים ראיתי את סרט הטלוויזיה על לייבוביץ 'הנסיעה למעלות', שמתעד נסיעה של לייבוביץ עם ברינקר וישראל אלדד (שעייב) לרב שיח על הציונות במעלות. כעת ראיתי אותו שוב.
בהקשר שלנו בלטו בעיניי התופעות החוזרות ונשנות שהוא מתעלם משאלות קשות וסתירות חזיתיות בדבריו, כאלו שאין לו תשובות עליהן, תוך נימה נחרצת, אשר מותירה את השואל בתחושה שהוא לא הבין משהו.
התופעה השנייה, אף היא אופיינית מאד, היא הוצאת המקורות מהקשרם באופן חסר מעצורים לחלוטין. לו לא הכרתי אותו הייתי חושב שהאיש לוקה בהבנת הנקרא בצורה חמורה ביותר. שתי דוגמאות, הראשונה חביבה עליו מאד: 1. המילה הראשונה בשו"ע היא 'יתגבר', מה שמראה שהמחבר הבין שאין כל אפשרות לאדם לעבוד את השם, וכל מה שמוטל עליו הוא רק להשתדל לעשות זאת. המשימה היא ההשתדלות ולא ההצלחה. זה עוד יכול להתפרש כאילוסטרציה, ניחא.
2. לאחר שהוא מסביר שאין לאף עם שם זכות על אף ארץ, ומישהו מהשומעים מעלה את דברי רש"י הראשון, עונה על כך לייבוביץ: רש"י בדבריו מתכוין לומר בדיוק את זה: שאין לאף עם זכות על אף ארץ. ברצונו הקב"ה נותן לו, וברצונו נותן אותה למישהו אחר.

אני חוזר על מה שכתבתי בדבריי לעיל. אין כל ספק שהאיש פשוט לא הבין את עצמו. גם רעיונות שניתן לבסס ולהסביר אותם, הוא מתעקש שלא לעשות זאת. שואלים אותו שאלות אלמנטריות, כמו מדוע לא לחנך לציונות ולעלייה לארץ, והוא עונה שאין כל אפשרות לעשות זאת (ולכן גם אין טעם לעסוק בכך), כי זו הכרעה אישית של כל אחד, ואף אחד אינו יכול להשפיע על אף אחד אחר במישור הערכי.
את אוסף ההבלים והקשקושים הזה (ועוד רבים כמותו) הוא מתבל בנימה נחרצת של יודע כל, ולא מסביר מאומה. פשוט קובע קביעות שמכילות סתירות חזיתיות, ותו לא מידי.
אני כל פעם מזועזע מחדש מן העובדה שאיש אינטליגנטי, אשר שבוי בקונספציות פוזיטיביסטיות שאבד עליהן הכלח, מתעקש ודבק בהן בלא להסביר. אותו אדם הולך בכל רחבי הארץ להביע את עמדותיו (ועל כך יש להעריך אותו)  על אף שלדעתו המוצהרת אין כל אפשרות להשפיע על עמדותיו של אדם אחר. כמה פתטי.
הוא גם מסביר עד כמה אנחנו לא מוסריים, על אף שהוא טוען שאין ערכים אוניברסליים ומאומה לא מחייב את אף אחד (כמובן בלוויית הדוגמא הבנאלית של אלינור רוזלבט עם כוס החלב וגנרל טוגו. כמה בלתי צפוי...).
הוא מסביר שאינו סוגד לאבנים, ואין שום דבר קדוש, ובו בזמן שואלים אותו מדוע הוא מתפלל לבניין ירושלים, והוא כמובן מתעלם (לפחות הוא חסך לנו את עמדותיו על חוסר המשמעות של התפילה).

ב.
בנוסף, קראתי השבת סוף סוף, אחרי שנים של חיפוש (אם הייתי יודע שמדובר על כשלושים עמודים, הייתי שואל אותו מספרייה כלשהי או מצלם) את מאמרו על בעיית גוף ונפש (שיצא מחדש בהוצאת ון ליר, בתוספת כמה מאמרים נלווים). לענ"ד מאמר בינוני מינוס, לא ממצה, מניח הנחות בלתי מבוססות ואף לא טורח לנמק אותן. וכמובן כולל את הקביעה בת האלמוות שלעולם לא נוכל להבין.
הדבר החיובי היחיד הוא שהוא אכן תומך בדואליזם-אינטראקציוניסטי.

לסיכום, אגדת לייבוביץ מדהימה אותי בכל פעם מחדש. האיש הוא אכן אמיץ, ולא חת מהבעת עמדות לא פופולריות, דתית ופוליטית. הוא גם אינטליגנטי ובעל כושר הבעה. אך הוא הוגה דעות בינוני, ולפעמים ממש ילדותי. מוציא מקורות מהקשרם ללא כל עכבות. מכיל סתירות על כל צעד ושעל (הוא מתקשה להוציא מפיו משפט אחד שיהיה חף מסתירה). אמנם יש לו כמה רעיונות בסיסיים שיש בהם גרעין נכון. אך הוא תמיד, אבל תמיד, לוקח אותם צעד אחד רחוק מדיי.
קשה להימלט מהתחושה שהגותו משרתת מגמות אופנתיות (לפחות כיום) באליטות האנטלקטואליות, ולכן על אף הואקום שהיא מכילה ישנה סגידה והאלהה של הדמות, כדי שההנדסה החברתית שהיא מסייעת לעיצובה לא תיהרס חס וחלילה. עשרות פרשנים וסטודנטים שעושים עבודות על הגותו, מפרנסים את המגמה הזו. אין בכוונתי לטעון שזו היתה המוטיבציה שלו עצמו. אי לי ספק שלא. אבל זוהי המוטיבציה של אלו המשתמשים בו כטוטם.
אגב, במוצ"ש שמעתי ביקורת דומה מפרופ' למשפטים על אהרן ברק. לטענתו רוב ככל אנשי האקדמיה המשפטית כיום מבקרים את ברק ביקורות חריפות, הכוללות לגלוג (לא על כשרונו ויכולותיו, אלא על גישתו ועל ההגיון שבה, ועל אופן פעולתו). הוא אומר שמי שאינו עושה זאת היום אינו נחשב IN. וכששאלתי מדוע לא רואים זאת ברשות הרבים הציבורית (אלא באופן מאד מינורי ביחס לרמת העיוותים ולמידת ההשתלטות הברוטלית שלו על מערכת המשפט), הוא ענה כנ"ל: הפסיקות שלו משרתות את אותה הנדסה חברתית רצויה, וזה מספיק כדי להכשיר את התשתית המעוותת והמזיקה שמונחת בבסיסן.
רק לשם הבהרה, אני לא מדבר על יחסו של ברק ליהדות ולדתיות, אלא על גישותיו ביחס לדיני חוזים (יישום גורף ולא מבוקר של עקרון תום הלב) וכו' וכו'.

טוב, הוצאתי את העצבים ואפשר ללכת לישון. שבוע טוב ומועדים לשמחה.

מיכי

לגבי הוצאת מקורות מהקשרם , הרי דוקא הדוגמא הזאת שהבאת מרש"י ממחישה למה הרבה מהביקורת הזאת נטולת יסוד. נכון שרש"י האיש השתמש ברעיון הזה כדי לחזק את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל , אבל עובדה , הרעיון הזה כשלעצמו אומר בעצם שאין לשום עם זכויות היסטוריות על שום ארץ . יתכן שרש"י עצמו החזיק ברעיון נוסף , שרצון ה' לתת את הארץ לעם ישראל עודה שרירה וקיימת ומתוקף כך , עדיין יש לעם ישראל זכות על ארץ ישראל , אבל אפשר לקבל חלק אחד ממשנתו מבלי לקבל את כל משנתו. זה בהחלט סביר ללמוד מדברי רש"י על כך שאין בסיס לטענות המתבססות על זכויות היסטוריות.

בדרך כלל אנשים מחזיקים במכלול של רעיונות בו זמנית וכשלוקחים מהוגה מסויים רעיון אחד מבלי לקבל את כל המכלול , אכן מגיעים למסקנות שהם מעבר למה שכיוון ההוגה המקורי , אבל זו בהחלט לא הוצאת רעיונות מהקשרם. לרעיונות יש חיים משל עצמם . הביקורת הזאת נכונה כאשר אדם דורש שהרעיון יתקבל מכוח סמכותו של ההוגה המקורי , שאז ניתן לטעון שאם אתה מקבל את הרישא עליך לקבל את הסיפא. אבל אם מצטטים רעיון בשמו של מישהו רק כדי להביא גאולה לעולם , אין שום פגם בכך שלוקחים רק חלק אחד ממבנה רעיוני עד הסוף ולא מקבלים את כל היתר. ההגיון הזה משמש אפילו בפסיקה הלכתית ובלמדנות, שלפעמים לומדים משהו מהדרך שבה מישהו מגיע למסקנה הלכתית מסויימת , למרות שאותה מסקנה עצמה נדחית להלכה מסיבות אחרות .

לגבי הביקורת שלך על התחמקותו של לייבוביץ משאלות מסויימות על משנתו. פעם הרגשתי בדיוק כמוך לגבי העניין הזה. אבל שיניתי את דעתי ואני חושב שיש מקום להבין את ההתחמקויות האלה כדרך שלו לקיים את המלצתו של ויטגנשטיין בסוף הטרקטטוס. גם התחמקויות ממתן תשובה הם , לפחות לפעמים, חלק מגישה פילוסופית שמערערת על עצם הלגיטימיות של השאלה ועל ההנחות שמתוכם היא יוצאת. ועוד יש לאלוה מלין בזה .

מיכי,

איני מכירה את משנתו של ליבוביץ' ולכן גם אין לי כלום לומר עליה. את הרש"י על בראשית א-1 אני דוקא מכירה, והפירוש שהבאת בשם ליבוביץ' נראה לי תמיד (בלי להכיר את דברי ליבוביץ') הפשט הפשוט ביותר שלו. איני לסטים אם מה שברשותי ניתן לי ע"י בעליו האמיתיים, וכל עוד אני מבינה (ומקבלת) שהדבר ברשותי בהשאלה, וברצות בעליו (האמיתיים) הוא יכול לקחת זאת ממני. הפירוש ה"רגיל" תמיד היה נראה לי מניפולטיבי (ואין לי בעיה עקרונית עם זה) ועיוור לחלוטין לרעיון היסודי שבבסיס הדברים שם (עם עיוורון בלתי מודע לעצמו, דוקא יש לי בעיה גדולה).

הרב מיכי, גם אני הק' מצטרף כיהודא ועוד לקרא למייציץ. שמעתי בזמנו את הפרשנות הזו לרש"י הראשון (בשם י"ל, כמדומני), והיא מצאה חן בעיניי. תלוי איך מציבים את הדברים, אבל רש"י אכן מדבר על כך שהארץ אינה של מישהו, אלא של ה'. וחשוב לזכור את זה, למרות ש"נתנה לנו"; שהרי זה יותר פיקדון (אפילו "פיקדון לנצח") מאשר מתנה. גם "יתגבר" היא אילוסטרציה חביבה מאוד. כל שאר דבריך היו יותר מילים חריפות ופחות ביקורת מנוסחת, כך שקשה לי להתייחס אליהם.

מיכי,


אני לא בטוח שהוא גם כל כך אמיץ. החברה הקרובה אליו האלילה אותו והרחוקה לא ענינה אותו. באותה מידה גם אהרן ברק אינו אמיץ.