ישעיהו ליבוביץ--כופר או צדיק....???

הפרעתוני,

שאלת שתי (!) שאלות, ואנסה להשיב עליהן.

1. מה 'משך' את ליבוביץ' לשמור על ההלכה ודקדוקיה?

איני יודע. לא הכרתי את ליבוביץ' ונפשו. אני רק יכול להתרשם מדבריו ומאשיותו כפי שהיא מצטיירת בעיני מכלים שניים ושלישיים. כך שדברי הם בערבון מוגבל.

ליבוביץ' אהב לנפנף בטענה שאמונות מסויימות לא גורמות לאדם לשמור מצוות, ואהב לציין לדוגמא של נמרוד שידע את בוראו ומרד בו כהבחנה פסיכולוגית מדוייקת. אני אישית גדלתי בסביבה חילונית, ובמשפחה וקהילה שרוב חבריה היו 'מסורתיים' (במובן האורתודוכסי של המילה) וההיקף של התופעה הפסיכולוגית של: מצד אחד אנשים שמאמינים בכל עיקרי האמונה בפשטות גמורה אך עדיין עוברים על עבירות חמורות מבחינה דתית בלי יסורי מצפון על כך, ומצד שני דוקא אנשים חילונים-ליברלים-רציונלים לשמור לעתים בדבקות על הלכה אזוטרית זו או אחרת הוא כה רחב, עד כי השאלה על ליבוביץ' אינה כה ייחודית בעיני, ולכל אדם יש את סל החוויות והמוטביציות שלו שעל פיו הוא בוחר לחיות. ליבוביץ' בסה"כ היה דוגמא אחת לתופעה רחבה מאוד.

ההידבקות לדיון סביב ליבוביץ' נובעת לדעתי לא מכך שהיו לו דעות חריגות בענייני אמונות ודעות (ברור שלא), אלא מכך שהואלא נמנע מלשים אותן על השולחן ו/או לצייר תמונת עולם מושלמת חפה מסתירות (העובדה שאחרים לא מבדילים בין פרדוקס דתי ללוגי אינה אומרת שאין להם פרדוקסים, אלא שהם 'משחקים אותה' כאילו שאין להם, במקרה הטוב מרמים את עצמם והפחות טוב מרמים רק רק את הזולת. האם רעיון 'אחדות ההפכים' של הרב קוק הוא לא פרדוקסלי?).

אני לא אביא לדיון הוגים משומדים אחרים כמו לוינס או השל, אבל בא נדון לרגע בגרי"ד סולוביצ'יק. בפתיחת 'איש האמונה' הוא אומר בהערת שוליים שמעולם לא הוטרד מביקורת המקרא או קושיות המדע על הדת אלא רק מבעיות של האישיות הדתית בעולם המודרני (יסלח לי הגרי"ד על הציטוט הלקוי). ברור לכל מי שקורא את הגרי"ד כד"ר לפילוסופיה מאונ' ברלין שהוא מודע לכל בעיות האמונה הדתית והזמן החדש, ובכל זאת הוא מתחמק מלעסוק בזה. מה שהוא כן עושה הוא הדגשת הקיום הדתי מתוך רגש וחינוך מכונני תפיסת עולם דתית. אני יכול להעיד על עצמי שכשקראתי כנער צעיר את סיפוריו על אביו לומד תורה (במאמר 'ובקשתם משם') או לומד מסכת ראש השנה בליל החג כשכל הציבור קורא תהילים - הדברים בהחלט יצרו רגש הזדהות מסויים. שמעתי פעם מתלמיד שלו ששאל אותו מנין לו שיש א-להים, והוא השיב: מה זאת אומרת? אבא אמר לי...לאור החוויות הנ"ל אני חושב שלא מדובר בליצנות אלא בתפיסה עמוקה יותר: אתה נולד לתוך מציאות מסויימת ו'חי' אותה. ליבוביץ' בניגוד לגרי"ד היה אוסט יודען מקולקל שבחר לכסות את הרגש כלפי חוץ, זה עדיין לא אומר שלא היה לא רגש, ואף רגש דתי במשמע.

2. ליבוביץ' לא דיבר על כפיפות להלכות אלא כפיפות להלכה. הרי הוא ראה בהלכה יצירה אנושית ובודאי שיש מקום לשנות אותה, כפי שנעשה בעת שהתורה היתה תורת חיים של הם היהודי. ליבוביץ' כתב בעת קום המדינה על הצורך בחקיקת הלכה (!) על מנת ליצור פרוגרמה הלכתית לניהול מדינת תורה מודרנית, כיון שלהערכתו ההלכה הנתונה לא מספקת בסיס לכך (מאוחר יותר הוא שינה את דעתו וזנח את רעיון 'מדינת התורה'). אני לא מדבר על דבריו על הריקודים המעורבים (שנידונו בעבר בפורום באשכול מיוחד) שבהם צידד בהפרת איסור מפורש בשו"ע (כדבריו), כאשר לטענתו הבסיס שלו הוא מצב חברתי שונה ושימורו מקבע את תלישות התורה מחיינו כציבור [בעניין הזה אני לא אסנגר עליו...:)]. אגב, הוא אף קרא באחד המאמרים המוקדמים ליצור הלכות חדשות סביב שוק העבודה המודרני, בו נבצר מאיתנו מ'לעבוד את ה'' במסגרת העבודה כפי שהיה קיים בתקופות קדומות כשהעבודה התרכזה בחקלאות והייתה מרובת מצוות התלויות בארץ.

השינוי בהלכה מבחינתו הוא רצוי כל עוד המטרה העומדת בבסיסו היא קיום ההלכה. השינוי הוא כפול וראוי גם להוסיף הלכות ולא רק לגרוע. ההבדל בין תפיסת עולם כזו לתפיסת עולם 'לא אורתודוכסית' אינו עצם הלגיטימיות של שינוי אלא עצם המחוייבות להלכה (אף בעניין הזה אני אישית חלוק עליו, אבל אנחנו לא עוסקים כאן במשנתי. אגב, ליבוביץ' עצמו היה דוס שמרן ביחס להרבה עניינים אחרים כפי שמתגלה בספר ה'אגרות' שלו: הוא למשל לא שמע על 'היתר הפילגש' - ואף על כך הוער בעבר בפורום).

מה שתמוה בעיני היא שהשאלה שלך היא דוקא על ליבוביץ'. האם כל אלו שאוחזים ב'אמונה הפשוטה' ושכל דבר ניתן למשה מסיני משלימים בקלות עם רעיון של התפתחות ההלכה? האם אנו חיים באותו עולם? אפילו רוב רבותי סרוגי הכיפה התחלחלו למשמע ביטוי כזה (אני מניח שהיום יש יותר פתיחות, אבל אני לא כה זקן). דוקא בגלל שליבוביץ' הגון וקורא לילד בשמו אז יש עליו יותר שאלות....

זוהי בעצם הביקורת הגדולה של ליבוביץ' על ה'אמונה הפשוטה'. קשה לך על ליבוביץ' שקם כל בוקר לתפילה מ וקדמת במניין. הוא הרי אהב לומר שכל חבריו למניין הלכו אח"כ לעבודה וכשהם היו חולים הם הלכו לרופא. האם תפיסת עולם שמאמינה שהכל מגזרת עליון (וזו התפיסה המקובלת כיום אצל רוב ככל שלומי אמוני ישראל, כביכול) ובכל זאת הולכים לרופא או עושים כל מאמץ גשמי להירפא אינם חיים בפרדוקס? הרי אנו יודעים שיש קיום דתי שלא מכיר ברפואה אנושית כלל (כשיטת הרמב"ן שמיושמת עד היום בברסלב). האם מישהו יכול להסביר את זה? (אני מניח שיבוא איזה מאמין מיתמם ויגיד שגם כשהוא הולך לרופא זה אך ורק בגלל שההלכה - כביכול - מחייבת אותו, ולא בגלל שהוא פשוט רוצה להבריא ומאמין בכוחה של אנטיביוטיקע"א, ועל כך אומר, נו באמת). ההבדל היחיד בין ליבוביץ' לבין חבירו למניין הוא שליבוביץ' אומר את האמת ולא מנסה לאחז עיני עצמו או אחרים. אלמלא ליבוביץ', היינו טועים לחשוב שרק מאוחזי עיניים מתפללים, ר"ל...

פחית קינלי

נראה לי שפיספסת מכל וכל את כל מה שכתבתי עד לנקודה שבה התחלתי לדבר על מהות עבודת ה'. ערכים הם לא יישים שרירותיים , אלא דברים שאדם מתמסר למענם. מרצפות אינם דבר כזה. אתה בעצמך כתבת למעלה שאתה יכול להבין את מי שמתמסר לעבודת ה'. הרי באותה דרך אתה יכול לכתוב כלפי בעל חובות הלבבות שיש להחליף בכל מקום בחובות הלבבות את המילה אל, במילה מרצפות. הרי גם בעל חובות הלבבות דיבר על סוג של עבודת ה' וולונטרית שלא נצטווינו עליה מסיני .

להחליף בכל דבר שכתבתי את המילה עבודת ה' במילה עבודת המרצפות , היא ליצנות חביבה אבל לא טיעון רציני. יש לך חוסר הסכמה באשר לאופן הראוי של עבודת ה' אצל מי שרואה בה ערך להתמסר למענו , אבל ההשוואה לעבודת מרצפות איננה לעניין. אתה לא מבין כיצד אדם מתמסר דוקא לצורה הזאת של עבודת ה' , אבל אתה יכול להבין מה בין עבודת ה' לעבודת המרצפות.

למעשה , למרות מה שכתבת על ההבדל העמוק בין מי שמאמין במעמד הר סיני לבין מי שלכאורה לא (או שמפרשה בניגוד לפשוטה) , הרי שגם הוגים מסורתיים (חסידים וגם ליטאים )לא הסתפקו בכך שיש ציווי , אלא ניסו למצוא טעם בעבודת ה' בצורה הזאת דוקא. ליהדות יש פילוסופיה , שאמנם אין בה קונצנזוס , אבל אין לומר שכל מה שיש בה הוא אוסף ציוויים פסיכופאטי , שמאמינים שניתנו מסיני. אנשים אינם רובוטים והם דוקא כן מנסים להבין מה הם עושים ולמה . לפחות, אצל חלק מהם ההסבר הוא אכן שצריך לעשותם מפני שמדובר בציווי , אבל הם אינם אומרים זאת כחייל ממושמע שמקבל פקודות , אלא בתור משהו שמסביר את המצוות, הדבקות מושגת על ידי מעשים שאדם עושה מתוך ציות , ואין דרך אחרת. זה נחשב להסבר שמנמק את היהדות ולא רק כהשתקה מכוח זה שאין על מה לערער בגלל שהכל מסיני.

אז לייבוביץ הולך בעקבות גישת היהדות לעבודת ה'. הגישה הזאת איננה מבוססת רק על כך שמדובר באוסף שרירותי של מצוות שאין להם מקום , אלא בגלל סיפור היסטורי של מעמד הר סיני. יש לה גם הסבר פנימי שאומר למה דוקא זו הדרך הראויה לעבודת ה'. גישת היהדות היא שזו הדרך הראויה לעבודת ה' , גם מצד עצמה. ולייבוביץ מאמץ זאת. בהחלט , הוא הולך צעד אחד רחוק יותר מהוגים מסורתיים , אבל גישתו אינה תמוהה יותר מזו שלהם (שאיננה באמת תמוהה , אלא למתעקשים).

מיכי

הרי באותה דרך אתה יכול לטעון שאדם נותן צדקה כי הוא רוצה להרגיש טוב עם עצמו. בעצם הוא אינו רוצה להרגיש טוב עם עצמו , הוא רוצה לספק את הצורך שיש לו לספק את הצורך שיש לו להרגש טוב עם עצמו. וגם בנוגע לציווי הבורא , הרי הוא אינו עושה זאת אלא כדי לספק את הצורך שלו להיות נכנע וכו'.

אדם אינו בוחר לחיות כך כדי לתת משמעות לחייו. זוהי המשמעות שהוא נותן לחייו. יש באמת הבדל בין ויקטור פרנקל , שלכאורה רואה במציאת משמעות ומטרה , אמצעי לחיים בריאים יותר ומאוזנים יותר, לבין ניטשה או לייבוביץ שמדברים על משמעות ומטרה במובן של משהו שבעיני מי שמתמסר להם, הם באמת חשובים יותר מצרכי הקיום של הפרט.

מהי קושיית המוצא שאליה חזרנו?

ממללא

תיתי לך  , אתה תלמיד העולה על רבו .

מנאי אדמו"ר קהל חסידי ישורון.

מציץ, אי אפשר להשתמש במושג של "עבודת השם" באופן שבו השתמשה בו היהדות לדורותיה, ולהתעלם מהעובדה שלאנשים שהשתמשו בו היה השם! אחרת, זו באמת עבודת מרצפות - פשוטה כמשמעה.
אם ה' הוא ישות פרסונלית במידה כזו או אחרת, ואין ספק שבעיני כל הוגי היהדות לדורותיהם פרט אולי לרמב"ם ולחוגו כזה הוא ה', או לכל הפחות זו הדרך שבה ראוי שיתפסו אותו בני האדם - אז באמת יש טעם לאהוב אותו, לירא אותו, לנסות לרצות אותו, לקוות לחסדו, לקוות להידבקות בו. (והרמב"ם החליף את הפרסונליות בשכל, מה  שלייבוביץ לא ניסה לעשות).
ניתן להבין למה חיילים יפנים נלחמו והיו אף מוכנים להקריב נפשם למען הקיסרות. ניתן גם להבין את החיילים היפנים בג'ונגלים בפיליפינים שהוסיפו להילחם למען הקיסרות, ולא ידעו שהיא כבר איננה. לייבוביץ משול בעיניי לחייל יפני שגמר בדעתו שהקיסרות אינה קיימת, אך הוא מוסיף להילחם משום שהוא סבור שיש איזושהי "בחירה ערכית" באחיזה ברובה או בהצמדת המשקפת לעיניים. הייתי רואה חייל כזה והייתי מסיק אחת מהשתיים:או שנוח לו בג'ונגל ופשוט אין לו חשק לעזוב, או שהוא בסתרי לבבו עדיין דבק בקיסר ורק חפץ להיראות חכם או מפוקח יותר מחבריו לנשק.

ממללא, גם הרבנים האולטרה-שמרנים יודעים שההלכה משתנית, אלא שהיא לא יכולה להיעשות זאת לשיטתם אלא על ידי חז"ל, שלהם הייתה הסמכות והחכמה. הנקודה היא שההלכה (אוסף המנהגים והמצוות בנקודת זמן X) אינה הערך העליון, אלא רצון ה'. ומסתבר שיש דרך כלשהי לדעת את רצון ה', על ידי עיון בתורה ובמציאות ועל ידי השכל ואולי אף סוג של רוח הקודש (תלוי את מי אתה שואל). אבל זה אומר שיש להלכות טעם מעבר להיותן הלכות, אחרת אין סיבה לשנותן אף פעם. ולא תמהתי על אנשים שלא קראו תיגר על אמונות מקובלות, כברסלברים או כגרי"ד מבוסטון. ליהודי הפשוט יש סיבות לרצונו לקיים את ההלכה - הוא מאמין שהיא דבר ה', באשר היא ניתנה מסיני ועל ידי חכמי הדורות; הוא מאמין שזה מוסרי; הוא מאמין אולי אף שזה מועיל לו (בזה ו/או בבא). אצל ליבוביץ' כל אלה לא ממש קיימים, ועל כך שאלתי.

ממללא, כתבת:
מצד אחד אנשים שמאמינים בכל עיקרי האמונה בפשטות גמורה אך עדיין עוברים על עבירות חמורות מבחינה דתית בלי יסורי מצפון על כך, ומצד שני דוקא אנשים חילונים-ליברלים-רציונלים לשמור לעתים בדבקות על הלכה אזוטרית זו או אחרת הוא כה רחב, עד כי השאלה על ליבוביץ' אינה כה ייחודית בעיני, ולכל אדם יש את סל החוויות והמוטביציות שלו שעל פיו הוא בוחר לחיות. ליבוביץ' בסה"כ היה דוגמא אחת לתופעה רחבה מאוד.

אני מסכים שבקרב בני אדם מן השורה יש מעטים שאם נפתח אשכול דקדקני בעצכ"ח על אמונותיהם והשקפותיהם, הם יעמדו לחלוטין במבחן העקביות והעדר הסתירות.
ברם, אף אחד מהם לא פירט ביהירות מדהימה, אפשר לומר בחוצפה מדהימה, ובעשרות כתבים, את משנתו על היהדות כאילו היא היחידה האפשרית, הלגיטימית והמשתמעת מהמקורות היהודיים של כל הדורות (אחר שהעביר אותם התעללות וסילוף), ואילו הרעיונות האחרים הם לא פחות מאשר "עבודה זרה". אפילו כהצעה  לדרך אחת מני רבות ביהדות (להבדיל מגישה שאפשר בהחלט לקבל של:"טוב לי עם זה וככה אני אוהב לחיות") לייבוביץ לא עומד במבחן הביקורת, על אחת כמה וכמה כשהוא בא מגישה כל כך יומרנית.

חבריי היקרים, לצערכם, אני מבלה היום בחופשת מחלת חורף אביבית כך שיש לי הזמן והעוז להשיב מלחמה שערה בהגיני על אדה"ז מישורון כיהודה ועוד לקרא לכ"ק מרן אדמו"ר הגרמצו"נ שליט"א.

ראשית, תגובות:

א. הפרעתוני, אני מסכים איתך שיש הבדל תודעתי בין ליבוביץ' לנ"ל, אם כי יש תפיסות לא רחוקות מליבוביץ' שהיו מסכימות למה שכתבת. למשל פרופ' הרטמן בספרו 'מסיני לציון' לא מאמין בהשגחה פרטית במובן הפשטני, אבל כן מגלה בטקסט התלמודי את הא-ל וסובר שבלימוד שלו 'מוציאים את דברו'. אני רואה את זה כבר כעניין חווייתי. אין לי בעיה עם זה. גם אני אישית מרגיש כך, באשר לימוד גמרא מעורר בי תחושות אחרות מלימוד חול כלשהו. במישור התבוני - אין לך, לי או לכל אחד אחר יתרון על פני ליבוביץ'.

ב. פחיתקינלי - לא ברור לי על סמך מה אתה מאשים את ליבוביץ' שהוא ראה כע"ז ופסל כל דרך אחרת. להיפך. הוא הדגיש שגם עבודת ה' שלא לשמה היא כשרה, אלא שהיא במעמד פחות מעבודה לשמה, ולא נראה לי שהוא חידש בכך דבר, ואף היה מתון מהרמב"ם רבו שכתב באיגרת הקצרה ששמה נשכח מעימי שעבודה שלא לשמה הותרה רק בגלל שמתוך שלא לשמה בה לשמה ושהעובד שלא לשמה נוח לו שלא נברא.

יכול להיות שאתה מתבלבל מהשימוש של ליבוביץ' במושג 'יצר עבודה זרה', שאותו הוא אכן מייחס לתנועות חשובות ביהדות (תוך הדגשה שאין בכך בכדי לשלול את הלגיטימיות שלהן - כל עוד הן נאמנות להלכה). הדבר דומה לשימוש ה'משגיחי' במושג 'יצר העריות' כלפי כל עבירה קשה של, נניח, נסיעה באוטובוס מעורב בגברים ונשים. ברור שאף משגיח לא סבור שנסיעה באוטובוס כזה היא גילוי עריות, אלא שכל מקום שפתחינן פתח ליצר המין זו יכולה להיות תחילתו של גילוי עריות. לליבוביץ' היתה רגישות דומה (אולי אובססיה) לע"ז דוקא.

לגבי אמונות היסוד - לא ברור לי איך אתה מגבש בקלות מחנה רחב של כל היהדות וזורק את ליבוביץ' החוצה. האם הא-ל כפי שהוא מצטייר במשנת חב"ד שלית אתר פנוי מיניה הוא פרסונאלי? האם הא-ל של פרשני הרמב"ם הוא פרסונאלי? האם הרלב"ג שהאמין בעולם קדמון הוצא מחוץ למחנה? האם אמונה בא-ל 'גשמי' כגדולים וטובים בחוגו של הראב"ד אינה חמורה לא פחות מא-ל ליבוביצ'י? בסופו של דבר, אין לנו אלא לעמוד בנקודת זמן מסויימת ולמצוא מכנה משתף למושגי א-להים שונים לגמרי שקיימים במורשת היהודית מהתנ"ך ועד ימינו. מכאן והלאה - זה כבר לא לגיטימי. אולי בעוד מאתיים שנה ידברו על א-להי ליבוביץ' כמו שאתה מדבר בחיבה על א-להי הרמב"ם?

לגבי סגנונו של האיש - אני מסתייג ממנו והוא אינו הסגנון שלי. אם כי שוב, לפחות בכל הנוגע לפלג החרדי הרי שהביטחון בצדקת הדרך וטעותו של השני קיים גם שם, והוא מלווה לרוב בביזוי האחר ומנהיגותו הרבנית. בציבור הסרוג המצב שונה, ב"ה.

אם אחזור לכמה עניינים שנשתכחו ממני לעיל - 

כאמור, ההשוואה למרצפות לא עניינית לטעמי כפי שהאריך לעיל מיציץ, ובעיקר כיון שהתביעה לעבודת הא-ל קיימת בתרבויות האנושיות אלפי שנים ואינה גחמה אזוטרית. אם כבר יש אולי מקום לשאול על ליבוביץ' האם אדם שעובד את הא-ל בהלכה אחרת הוא אכן עובד הא-ל. לא זכור לי המקור, אבל ליבוביץ' סבר שייחודה של היהדות בכך שהיא מספקת פרוגרמת חיים של עבודת הא-ל לכלל הציבור, ובכך אין דת דומה לה (אין לי אפשרות לבדוק את זה - ביחס לדתות הגדולות הוא צודק), אם כי הוא מכיר בכך שנניח נזיר נוצרי שחי במנזר עם כל הכרוך בכך הרי שגם חייו מלאי תוכן של עבודת הא-ל.

אני מניח שזה יעורר את השאלה: אם כן למה היהדות? ולכן אשיב שיש לבחון את ליבוביץ' בקונטקסט התרבותי שבו פעל. בניגוד לריה"ל ווכחני יה"ב שנאלצו להתמודד עם איומים מחוץ, ליבוביץ' פעל מול ציבור ישראלי-יהודי-ציוני שמכיר את היהדות ולא חי על פיה וההגות שלו היא בעצם ניסיון להציג לו את יהדות ההלכה כמשהו בעל ערך. לחילופין, הוא פעל בתוך ציבור דתי שלדעתו טבע במיסטיקה או בכיתתיות ובריחה מהחיים הממשיים - אלו היו המטרות שלו, ולא איום קיומי של מיסיונרים.

ונקודה נוספת לגבי 'אמונת מעמד הר סיני' ויתר אמונות היסוד - 

גם מי שמאמינים בעיקרי האמונה כפשוטם, שותפים לכך שעבודת ה' לשמה יותר ראויה. למעשה ליבוביץ' הוא התגשמות הפנטזיה הדתית של עובד לשמה, באשר לכאורה אין לו כל תקוות שכר (לדעתי הוא לא, אבל כפי שאתם מציגים אותו הוא לכאורה כן). מה הבעיה אם כן? בעצם מה שאתם אומרים שיהודי חייב להאמין שהמצווה עוזרת לו בכדי להיות לגיטימי - כלומר, כל אין אפשרות לעבוד לשמה?

כמו כן, ליבוביץ' מותקף שוב על כך שהוא מכיר בפרדוקסליות של דבריו ועל שיש דברים שעליהם אין לו אלא לשתוק. יהודים אחרים מדברים כביכול בבירור על מושגים שאין להם כל יכולת לצקת בהם מובן רציונלי פשוט: מהו מעמד הר סיני הכ"כ פשוט שכולם מאמינים בו? 

גם בנוגע למושג כמו השגחה פרטית - רוב האנשים הדתיים מאמינים במושג 'פשוט' של השגחה פרטית, אם כי סלקטיבית. כלומר, הם ניצבים לעתים בפני סיטואציות שלא ניתן להסביר בהגיון של שכר ועונש ואז, אחת מהשתיים: או שעולה הטיעון של 'לא דרכי דרככם' ואין לנו עסק בחשבונות שמים (למרות שבשאר היבטים של החיים אנחנו 'רואים' את ההשגחה ומבינים חשבונות שמים), או שיוצרים תוכן בחוסר הפשר והרוע. למשל, הצדיקים שנספו בפיגוע חבלנו היו בעצם צדיקים שנתבקשו לישיבה של מעלה בגלל צדיקותם. בסופו של דבר, ברור לכל שיש פער בין 'מחשבותי' למחשבותיכם. ברור שאי אפשר להשתית את החיים על בסיס אמונה נסתרת בכך שבאיזה מקום למעלה הדברים מסתדרים על פי שיקולי צדק א-להי שנשגב מעימנו ושאין לנו יכולת להבינו. מה אם כן יתרון הגישה הזו על פני גישה שמלכתחילה לא מתיימרת למצוא סדר במציאות? בסופו של דבר במקרי המבחן שתיהן לא מספקות פיתרון שסביר לאדם הפשוט מעבר לאמונה ערטילאית.





 

הרב מיכי, מה לדעתך הדבר היסודי - אצל ליבוביץ- שאין קודם לו, ושממנו הכל נגזר?

הרב המציץ, אתה מצטנע על לא עוול בכפי.

ממללא, 'ספרות עתיקה' זה כינוי שלו באחד המאמרים בספר "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל".
לא אמרתי שלדעתו זה יחודה, להיפך, האודיסאה -לדעתו- עולה עליה ברמתה הספרותית. יחודה הוא בכך שהיא אוסף של 'נסיונות נאותים' לכתוב משהו אודות הא-ל. אם זיכרוני מדייק.
אבל האם תוכל למצוא  יהודי מאמין שחושב על התורה כספרות שנכתבה ע"י אנשים עם כשרון ספרותי, ולא כתורה שירדה מהשמים אש שחורה על לבנה, או לכל הפחות משה כתבה מפי הגבורה?

בעניין מעמד הר סיני, עם כל הקושי לתאר מה היה שם, כפי שהיטיב להסביר הרב מו"נ, עדיין מוסכם ומקובל על שלומי אמוני כי הארוע היה . ולא רק שהיה, אלא שהוא הוא הארוע המכונן, ואין הגיון והצדקה לקיום מצוות אלמלא ארע . ואילו ב'אמונה היסטוריה וערכים' ברב שיח עם מחנכים הוא נשאל על מעמד הר סיני, היה או לא היה. והוא שותק וחוזר ושותק. שלא להביך את השומעים.
והלא כל ההלכה נכתבה ע"י אנשים שראו את הארוע הזה כארוע היסטורי ולא כסיפור חינוכי, והוא מכפיף עצמו להלכה. אם זה אינו חידוש מופלג איני יודע חידוש מהו.

דבר אחד אני לא מבין בכל האשכול הזה ולא נראה לי שהתייחסו אליו:מצוות האמונה היא גם מצווה, ואיך אדם יכול לקרוא לעצמו שומר מצוות, אם הוא לא מאמין, לא מקיים מצווה זו. תגידו - ליבוביץ מאמין בדרכו שלו, אבל ברור שזו לא הדרך שבה מצוות האמונה התפרשה תמיד. משול הדבר למי שאומר שהוא שומר שבת, אבל נוסע במכונית ומדליק את האור, ואולי מסתמך על כמה רבנים שחיו בתחילת עידן החשמל והתירו שימוש בו בשבת. ברור שאף אחד לא יקרא לו היום שומר שבת. וגם אם הוא שומר על מצוות אחרות, הוא ייתפס כחילוני.

יצחקומר,

א. בהנחה שיהודי מאמין הוא מי שרואה עצמו כיהודי מאמין (אם כי ספק אם אחרים יראו אותו ככזה) ומחויב לאורח החיים ההלכתי, אז ליבוביץ' אינו היחיד שלא אוחז בתפיסת התגלות 'פשוטה' (כלומר, לכאורה פשוטה - אבל כזאת שלאף אחד מאלו שאוחזים בה אין יכולת להבהיר אותה בפשטות...). חלק מהוגים כאלו מוכרים ו/או נדונו בפורום בעבר: אליעזר גולדמן, דוד הרטמן, יעקב לוינגר, עמנואל לוינס ועוד. אני לא מדבר על הוגים אחרים שפחות ברורה מידת המחוייבות שלהם להלכה, אבל ראו עצמם כמאמינים: פרנץ רוזנצוייג, הרמן כהן, א' י' השל ועוד. יכול להיות שיש עוד כמה הוגים חשובים (אולי יותר) שחשבו כך אך לא התבטאו במפורש.

אם אתה מדבר על יהודים מן השורה, אזי לפחות ברובד הדתי-אקדמי נתקלתי ברבים בעלי עמדות כאלו.

גם בפורום שלנו שאתה מכיר אותו תקופה ארוכה, יש לא מעט יהודים שומרי תו"מ שאוחזים באמונות קרובות יותר ליבוביץ' מאשר לאמונה ה'פשוטה'.

ב. לא מדוייק לבחון את ליבוביץ' רק בקונטקטס שלו עצמו. ליבוביץ' כיוון את דבריו לציבור ולא בא לשפוך את עצמו סתם. העוצמה של משנת ליבוביץ', היא היעדר התלות שלה בהנחות מוצא שלא ניתן להוכיח אותן באופן ודאי. אם אתה אוחז שאמונה בארוע היסטורי של מעמד הר סיני, היא ורק היא מכוננת אמונה בלעדית, הרי שאתה שולל ממי שמשוכנע שמעמד כזה לא ארע כל דרך להגיע לאמונה, ולו חלקית. כנ"ל לגבי מי שנניח לא מאמין בשכר ועונש או משיח כפשוטם. ליבוביץ' למעשה מעביר את נקודת הכובד מהאמונות הסובייקטיביות, לאורח החיים האובייקטיבי (כפי שלטענתו התבטאה היהדות בכל הדורות) ועל כך יש לשפוט אותו. שמעתי פעם אדם מרקע חרדי ובוגר ישיבות ליטאיות שנקלע למשבר אמונה שאיים על שלמות התא המשפחתי שלו, ודוקא הקריאה בכתבי ליבוביץ' הפיחה בו מוטיבציה דתית חלופית (כיום הוא מרצה באוניברסיטה, שומר מצוות ונשוי עדיין לאותה אישה). והוא לא היחיד. אני אישית מכיר עוד לא מעט אנשים דתיים שעברו תהליך דומה, ומצד שני אנשים מרקע חילוני שדוקא המפגש עם ליבוביץ' עורר אותם לשנות את אורח חייהם, דבר די מרשים בהיעדר 'קולות וברקים' ושאר אפקטים של סמינרי ערכים דחוסים סביב השעון ורוויים בחצאי אמיתות.

גם אם תשכיל למצוא מאפיינים אמונתיים בין יהודים ממקומות ותקופות שונות, הרי ברור לך שהפערים לפעמים תהומיים ועדיין יהודי פשוט ממזרח אירופה רדוף 'דיבוקים', פילוסוף ספרדי ימי ביניימי ומקובל צפתי - יהודים לגיטימיים באותה מידה.

ג. לגבי 'מעמד הר סיני כפשוטו' - ליבוביץ' אהב לנפנף בפרק על מעמד הר סיני בח"ג של מורה נבוכים, בו לטענתו הרמב"ם מרמז שהמעמד אירע 'בנבואה'. ליבוביץ' לא המציא את הפרשנות הזו, למיטב זכרוני. אני לא מגדולי המעיינים במורה, אבל כשקראתי את זה הפרשנות נראתה לי סבירה אם כי בהחלט לא ודאיתף יעו"ש.

(אגב, בעבר מיימוני כתב אשכול על שיטת פרופ' לוינגר המנוח, ע"ש ותמצא אולי נחת).

ד. איך אתה יכול לקבוע אמונה מסויימת כאמונת יסוד בלי שאתה (או כל אחד אחר) מסוגל להבהיר ולו באופן בסיסי מה תוכנה? האם זה לא נראה לך כמס שפתיים גרידא?

בוקר טוב,

השאלה אם יש מצוה להאמין לא כל כך ברורה ודנו בה בעבר. גם בהנחה שיש, לא ברור מה התוכן שלה. כלומר, במה בדיוק חובה להאמין. גם אם המצוה שרירה והתוכן ברור, יש לעיין מה דינו של מי שעובדתית לא מאמין. לפחות לפי גישת הרידב"ז יש מקום ללמד עליו זכות כאנוס - שהרי אמונה כפויה על האדם, בניגוד למצוה מעשית שרק האדם מחילט אם לקיימה או לא (אא"כ הוא אנוס...). כלומר, חוסר אמונה פחות חמור מאי קיום מצוה - ואם תרצה זהו בעצםפ גרעין טענתו של ליבוביץ'.