|
|
| נשלח ב-23/12/2002 23:47 |
 |
| |
נזדמן לידי ספר של רביצקי, פרופסור לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית, ((חירות על הלוחות, אופקים עם עובד, 1999). ובו מאמר על ישעיהו ליבוביץ.
העתקתי מתוכו כמה קטעים רלוונטיים בעיני:
(עמ' 208 ואילך)
... היכרותי הראשונה עם ישעיהו לייבוביץ לא היתה עם הפילוסוף והמדען אלא עם המתפלל והדרשן. בילדותי הייתי מתלווה עם אבי לתפילה בבית הכנסת ישורון בירושלים, מקום שלייבוביץ נהג להשכים ולהתפלל בו תפילת שחרית, ועשה בו את תפילתו קבע עשרות שנים. כאן גם הרביץ תורה, דרש ברבים והתריס נגד הרבים...
שבת אחת, קם אבי ממקומו, קיפל את טליתו, ופנה לצאת עמי מבית הכנסת. כאשר חלפנו על פני לייבוביץ, מן המקפידים הגדולים בהלכות תפילה, ראה אבי צורך להסביר כי אנו יוצאים לתפילת המוסף באחד מבתי המדרש החסידיים הידועים בירושלים. בטרם הספיק אבא לספר כי נצטרף שם אל סבא, מזקני החסידים, בעל קריאה ומורה הוראה בחצר האדמו"ר, הרעים עליו ישעיה לייבוביץ בקולו:
"אל תלך אל הטומאה הזאת!".
לא ידעתי הרבה על המחלוקת המסורתית בין מתנגדים לחסידים. לא ידעתי על הביקורת הקשה על מעמד הצדיק בחסידות, או על הפולמוס בזמני תפילה בין מיסטיקנים לבעל הלכה. אני, ילד בן עשר, ידעתי רק את הילת הקדושה שעיטרה תמיד את דמותו של סבא, את תפילתו, את עולמו.
היתה זו איפוא פגישתי הראשונה והברוטאלית עם מלחמת החורמה שהכריז לייבוביץ על כל קדושה שבאה מן האדם.
הפגישה הראשונה עם קריאת התגר שקראה התיאולוגיה השלילית, האנטי-תאולוגית, ועם הקנאה העזה שקנאה לאלקיה.
לייבוביץ הוא אכן מנפץ האלילים של תקופתנו. הוא מאלץ אותנו לבחון מחדש את כל האמונות והדעות שלנו. גם אם נחזור ונבנה אותן מחדש, אחרי התקפותיו, הן משנות את דמותן.
מנקודת ראותו, לייבוביץ רואה בשבירה זו משימה דתית. אלקי לייבוביץ הוא אלקי התארים השליליים. מחשבתו הדתית מיוסדת על השלילה, שלילה לשם שמים. היא נדרשת איפוא לעבור על כל סמלים האנושיים, וליטול מהם את כתר המוחלט, את היומרה לעליונות סגולית ולקדושה עצמית. אין קדוש אלא ה' לבדו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2002 23:48 |
|
| |
ועוד, על הגותו של לייבוביץ:
מבחינתו של לייבוביץ, אישיותו של האדם סובבת כולה סביב ציר אחד, ציר הרצייה, לא הידיעה. היא עומדת על היסוד הקונאטיבי (=של רצון) ולא הקוגניטיבי. לאני יש מוקד אחד, חד וברור, אך הוא מתגלה דרך הבחירה ולא דרך הידיעה.
לשאלה "מי אני"? התשובה המתאימה היא "הומניסט, פשיסט או שומר מצוות" (או הכרעה ערכית דומה). (209).
לייבוביץ מציב שלוש מערכות ערכים. הפשיסטית או האתנוצנטרית, שהיא מתועבת בעיניו. ההומניסטית, שהיא לגיטימית בעיניו, והדתית, שהוא מחוייב לה. (עמ' 210).
הערתי: שלוש מערכות אלו אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת.
אמנם, לייבוביץ אינו "מתיר לשאת את שם האדם לשווא". בעיניו, הומניסט צריך להיות גם קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתאיסט. כל בחירה אחרת מעידה על סתירה בשדה הערכים. (עמ' 211).
זו תפיסה של לייבוביץ שאינה מוכרת לי. אבל איני מומחה לכתביו ולשיטתו. אולי זה כך, למרות שלא כך הבנתיו עד היום.
רביצקי מספר על שיחה שהיתה לו עם לייבוביץ (ועם אליעזר גולדמן), בה תקפו שניהם את לייבוביץ על סתירות בהגותו. בשעה "של חשבון נפש" הודה לייבוביץ כי יש בכתביו אמרות שונות ורעיונות שאינם עולים בקנה אחד, אבל, טען, כך הוא גם במדע, למשל בתורת הקוונטים. שום אדם אינו יכול לפתח השקפת עולם ללא סדקים. "אין בנמצא השקפת עולם שלמה ואחידה. אחד הוא רק מי שנמצא מעבר לעולם, מעבר למציאות, אך לעולם לא המציאות עצמה. והרי אנו נידונים לחיות בעולם הזה כמות שהוא".
רביצקי מדגיש כי אין כאן צורת חשיבה פוסט-מודרניסטית שמזלזלת בערך האמת, אלא הודאה במה שנבצר מכוחו של האדם. (עמ' 209).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2002 00:19 |
|
| |
לריו: מעניין שאתה כותב מאמר על הגותו של אדם מבלי שתטרח כלל לקרוא ולו מלה מדבריו שנדפסו. כל הסתמכותך היא על אשכול באחד הפורומים. אין ספק "מאמר מאלף ומעמיק". האם גם בכתיבתך על הרבנים והחסידים תסתמך על אשכול שהתפרסם באינטרנו או שמא במקרה הזה תואיל לפתוח את ספריהם של האנשים עליהם אתה כותב?
תוקן על ידי - קאטאוועס - 12/24/2002 12:21:21 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2002 07:09 |
|
| |
מיימוני,
מובאות נהדרות מרביצקי, יישר כוחך!
אנו למידים ממנו את ה"אש" של "יראתו קודמת לחכמתו" לכאורה.
במובאה השניה נמצאת הטעות הפונדמנטליסטית של הפונדמנטליסטים, המפרידים בין הערך ההומניסטי והערך הדתי, בעוד הדתי משמש מבוא להומניסטי כמובן בפשיטות לכל מעמיק ישר.
קאטאוועס,
הערה חשובה!
תוקן על ידי - ווטו1 - 12/24/2002 7:12:12 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 12:51 |
|
| |
רב_צעיר פתח אשכול המשך:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=886708
וז"ל שם:
(יסלח לי ששר על גניבת השם של ספרו האחרון)
במהלך הדיונים כאן בפורום, עולות לא פעם שאלות שונות לגבי דמותו של ישעיהו ליבוביץ' , האם הוא היה אדם בעל אמונה דתית עמוקה, או שמא כופר במסווה של אדם דתי ? האם הוא היה אורתודוכסי ? האם רצוי ללמוד את ספריו ? האם יש בהגותו משום מענה לבעיות התקופה המודרנית ?
החברים מוזמנים להביע את דעתם בנושא.
נא להגיב כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 13:20 |
|
| |
מימוני
בעניין תפיסת המוסר של ליבוביץ'. אינני חושב שיש בה סתירה פנימית (כלשונך), אלא שצריך להבין כמה דברים בקשר לשיטתו המוסרית של ל'.
ראשית, כדי להכיר כל הוגה דעות, אין מספיק רק לקרוא את ספריו, אלא יש להכיר את המציאות בה הוא חי ופעל, ואת הדעות שעמם הוא התפלמס.
ליבוביץ' ראה את עצמו כמי שתפקידו להגן על הדת היהודית מפני הביקורת שמופנית כלפיה מקרב ההומניזם החילוני. הוא אמנם מעולם לא אומר זאת בצורה מפורשת וגלויה, אך זוהי הקריאה האישית שלי בספריו, וכך אני מבין את המגמה הכללית שלו.
אחת הגישות שאיתן הוא הרבה להתפלמס היא הגישה של ה"דתיות שבלב" מבית מדרשם של מרטין בובר ואחרים. כלומר, הנסיון לטעון שדת=מוסר, וממילא המוסר ההומני של ימינו מהווה תחליף לדת. ליבוביץ' התנגד לכך מאוד ולכן הוא תמיד הדגיש את התאוצנטריות שבדת, ואת מושג עבודת השם שביהדות, וזאת בניגוד המוסר החילוני האתנוצנטרי, או כלשונו של ליבוביץ: "רק אתאיסט יכול להיות הומניסט".
לפיכך מקריאה שטחית בספריו של ליבוביץ' אפשר אולי לקבל את הרושם המוטעה שהוא לא יחס שום חשיבות למוסר. ברם, האמת היא שכמובן שליבוביץ' היה אדם מאוד מוסרי שראה ערך רב במוסר, אולם - וזוהי הנקודה החשובה - הוא טען בתוקף שלאדם יכול להיות רק ערך עליון אחד בסולם הערכים שלו, ושבמקרה שיש התנגשות בין ערך זה לבין ערכים אחרים שהוא מאמין בהם - עליו לבחור באותו ערך העליון. לפיכך, ליבוביץ כאדם דתי ומוסרי אמנם מחוייב לנהוג על פי ציווי המוסר, אולם כאשר יש מקרה בהם יש התנגשות בין ציווים אלו, ובין מצוות הדת - עליו להכריע לפי ציווי הדת.
מסיבה זו ליבוביץ' (בדומה לקירקגור) רואה דווקא בעקדת יצחק את הסמל הגדול של הדת, הווה אומר מבחנו של המאמין בו הוא מכריע לנהוג על פי צוו האלוהים, אף על פי שהדבר נוגד לחלוטין את ציווי המוסר האנושי.
אין להקשות על עמדה זו ליבוביץ מיחסו לבעיית השטחים הכבושים. ליבוביץ' לא ראה שום ציווי דתי בכבישת השטחים מהסיבה הפשוטה שהוא לא ראה שום ערך דתי למדינה שמנוהלת על ידי בני אדם חילונים שלא רואים שום חיוב לנהוג על פי ציווי התורה. לפיכך מבחינתו לא הייתה בכך שום שאלה של קונפליקט בין הדת לבין המוסר, אלא רק שאלה של מוסר מול פאשיזם. (אם כי עדיין צריך עיון האם גישתו המוסרית לבעיית השטחים נובעת מהשקפתו הדתית, או שמא גישתו הדתית נובעת מהשקפתו בנוגע לשטחים ?)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 13:37 |
|
| |
רב צעיר
תודה על ההערה, שמאלצת אותי לחדד את ההבחנה ואת ההבנה.
יש בינינו מחלוקת בפירוש שיטתו של לייבוביץ.
אתה כתבת שליבוביץ מכיר רק בערך עליון אחד, שכל הערכים נדחים מפניו, אך קיימים מתחתיו.
אני סבור שלייבוביץ מכיר רק ב*ערך* אחד. והוא הדת. ואין ערכים אחרים לצידו או לתחתיו.
לכן, לשיטתך, לייבוביץ לא יסתור את עצמו כאשר הוא מחזיק בדת כערך עליון, אך מכיר בערכים נוספים, כמו ההומניזם, נניח (איני זוכר מה דעתו על זה, וזה תלוי גם כיצד נסביר מהו הומניזם).
אך לפי שיטתי, הדת כערך עליון, לפי הבנתי בלייבוביץ, דוחה מפני כל מועמד אחר לערך. יתכן שבפילוסופיות אחרות ניתן לבנות מערכות ערכים, או להכיר בהן. לא בלייבוביציאניזם, לא כפי שהבנתיו. עבודת האלקים לא רק תובעת לעצמה את המקום הראשון, אלא את המקום היחידי. ה' לא ירד בהר סיני כדי לתת יום מנוחה וקופת חולים, לפי הניסוח המפורסם של לייבוביץ. ואין שום מקור אחר לערכים.
***
איני יודע איך ניתן להכריע במחלוקת שלנו. לפי המועט המוכר לי, דומה שלייבוביץ לא היה עקבי. כך, עד כמה שאני זוכר, טוען רביצקי (ואני מתנצל, אך קראתי את הספר וכתבתי מה שכתבתי לעיל לפני זמן רב, ואיני "מונח" בענין כראוי).
עיקר הדבר הוא שיש להבדיל בין לייבוביץ לבין הלייבוביציאניזם. ומסתבר שיש כמה לייבוביציאניזמים (וואוו, עד שהצלחתי לחבר את המילה הזו  ).
כמו לגבי הרמב"ם, שלכל אחד יש את הרמב"ם שלו, כנראה יש גם לכל אחד את הלייבוביץ שלו, וכל אחד יכול לעגן זאת בכתביו ובדרשה שיטתית של אמירותיו. האיש עצמו, כנראה, לא חשש לסתור את עצמו...
ושמא אני טועה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 14:48 |
|
| |
מיימוני
אין שום סתירה בתפיסתו של ליבוביץ . נדמה לי שליבוביץ עצמו התייחס לזה . בתורה מופיעה הציווי 'ועשית הישר והטוב' . הציווי הזה דורש מאיתנו להתייחס בהגינות עם הסובבים אותנו . מכיוון שלדעת ליבוביץ מפעל ההתנחלות אינו ישר ואינו טוב הרי שהוא גם נוגד את הציווי הדתי הזה .
כאשר יש סתירה מפורשת בין מה שנחשב כהגינות לבין ציווי התורה יאמר ליבוביץ שיש לציית לציווי התורה .אבל בכל המקרים שבהם אין סתירה כזאת קיים הציווי הנ"ל.
אין דבר מופרך מלומר שאדם שרואה בעבודת ה' ערך , יכול להצדיק בכך מילוי תאוות לבו בניגוד למוסר וליושר.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 14:57 |
|
| |
מציץ
מה שכתבת הוא כה פשוט ומתקבל על הדעת, עד שאיני יודע מפני מה לא חשבתי על כך עד היום הזה.
בעצם, אני יודע מדוע. כי מה שהבנתי מלייבוביץ הוא שמציאת ערכים כאלו - ערכים אנושיים - בתורה, מוריד אותה מעבודת אלקים לעבודת האדם.
כלומר - לפי שיטתו, כפי שביאר במקומות רבים מכתביו.
הנה, הציטטה שלי על קופת חולים מעידה ברורות כי לייבוביץ שלל כל נסיון למה שנראה לו שיעבוד עבודת ה' לערכים אנושיים.
ובכל זאת, הרעיון שלך הוא כה מוצלח, עד שאשמח לראות מראה מקום שבו לייבוביץ אומר את הרעיון היפה שלך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 15:39 |
|
| |
למען האמת כמדומני שקראתי זאת במאמר על ליבוביץ ואינני זוכר אם זה התבסס על ציטוט מדבריו או שזוהי פרשנותו של הכותב . מה שבטוח הוא שליבוביץ היה מדגיש את הסיפא דקרא - ועשית הישר והטוב בעיני ה' .
להלן לינק למאמר של נעמי כשר שבו יש כיוון שונה במקצת והעתקתי את הרלוונטי לענייננו.
http://users.tapuz.co.il/leibowitz/about.asp?id=18
"באותו אופן, גם ליבוביץ אינו רוצה ואינו יכול להכחיש שיש ליהודים דתיים, וגם לו עצמו בכלל זה, מטרות ואינטרסים נוספים פרט לעבודת אלוהים, אולם דתיותם תתבטא בכך שהם יתנו תמיד עדיפות לערך הדתי הפנימי, שהוא תכלית לעצמה, כלומר, לעבודת אלוהים תהיה בעולמם עדיפות על פני כל הערכים האחרים, שאינם בעלי ערך פנימי, אלא מיוסדים על הצרכים ועל הנטיות של האדם המחזיק בהם.
ולכן המסקנה העולה מן העובדה שקיים ערך דתי אחד בלבד, המחייב את כלל המאמינים הדתיים, משאירה בידי כל מאמין מרחב נכבד של חופש לבחור לעצמו ערכים סובייקטיביים נוספים על פני הערך הדתי היחידי ובלבד שלא יתנגשו עם ערך עבודת אלוהים. ומכאן שליבוביץ יכול לומר לקאנט: אתה יכול להדיח את דתי ממועדון הדתות שלך, אך אינך יכול להדיח אותי אישית כאדם פרטי מן המרחב המוסרי האנושי.
הסדק הנוצר כך, בעמדתו של ליבוביץ, בין הערך הדתי האחד והעליון שהוא תכלית לעצמו, לבין כל הערכים האחרים הסובייקטיביים בלבד, שהם רק אמצעים לאינטרסים ולנטיות אנושיות, הוא מרחב העמדה של "גם וגם" שליבוביץ יצר לעצמו והשקיע בו להט מוסרי שאין לפקפק בקיומו. "
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 15:41 |
|
| |
מימוני
זכור לי שבאחד מספריו הוא מדבר על מושג סולם הערכים והערך העליון שכל שאר הערכים נדחים מפניו, ועוד הוא מוסיף על כך שלמעשה רק לאותו ערך עליון ניתן באמת לקרוא "ערך" מאותה סיבה גופא.
על כל פנים, חשוב על כך בעצמך, האם באמת ייתכן שלאדם הדתי אליבא דליבוביץ אין עוד ערכים מלבד האמונה בה' ? האם לאדם דתי אין, למשל, אהבה כלפי אשתו וילדיו, נאמנות למולדת שלו וכו' ? אינני רואה שום סיבה לומר כדבריך, ואני אישית חושב שליבוביץ' התכוון לדבר אחר לגמרי כשהוא דיבר על טעמי המצוות.
כידוע, לפי שיטתו קיימים שני רבדים בהבנת טעמי המצוות אצל הרמב"ם. הרובד של "שלא-לשמה" בה למצוות יש פונקציות שונות שמועילות לאדם במישור הפיזי והרוחני. ולעומת זאת, הרובד של "לשמה" שהוא אך ורק כדי לקיים את רצון ה'. ליבוביץ' לא ראה ברובד של שלא-לשמה "שקר" או "עבודה זרה", כפי שרבים חושבים בטעות; אלא זהו רובד שמותאם לאותם אנשים שעוד לא זכו להגיע לדרגה של אמונה אמיתית, ועל דרך שאמרו חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".
כאשר ליבוביץ' אומר, למשל, שאסור לתת למצוות טעמים "הומניסטיים" למצוות שבין אדם לחבירו, הוא מתכוון בפשטות שאנחנו צריכים לקיים את המצוות הללו לא משום שהדבר טוב לחברה וכו' אלא מפני שאנחנו מקבלים זאת על עצמו כציווי דתי, ולמעשה הוא בסך הכל הדגיש את הכלל הגדול ש:"מצוות צריכות כוונה" (ודוק!)
עוד אציין, כי לא ליבוביץ' חידש את הגישה שלו לגבי המוסר והדת, אלא כבר אצל המהר"ל מפראג אתה יכול לראות שהוא כותב ש: "יהודי מקיים את המצוות שבין אדם לחבירו לא משום שהדבר מוסרי, אלא משום שכך ציווה השם", ובעקבותיו אתה יכול למצוא ציטוט זהה מאוד אצל ר' נחמן מברסלב.
*
ראיתי לעיל שהערת בנוגע ליחסו של ליבוביץ' לקבלה. הציטוט המדוייק היה שהוא סבר שדווקא הקבלה התפשטה בעם ישראל, ולא הרמב"ם (היינו, מורה נבוכים), מהסיבה שהקבלה פונה אל האופי הפגאני הטבוע האדם ולכן קל יותר להמון להתחבר אליה, בעוד שהרמב"ם פונה אל האמונה הטהורה שדורשת מהאדם התעלות ובגרות נפשית גדולה מאוד, ולכן רק מעטים יכולים להתחבר לגישה זו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 16:13 |
|
| |
מציץ
הפרשנות של כשר אפשרית, ואיני טוען שאני בקיא בלייבוביץ טוב ממנה. זה ודאי להפך.
אבל כתבתי מה שהבנתי אני. וכמדומה לי שמהקטע של כשר שציטטת נראה יותר שהיא באה לדון בדברים שלייבוביץ היה יכול לומר, מתוך היותו הומניסט ואדם מוסרי, יותר מאשר בדברים שהוא חייב לומר, כלומר שנובעים מתוך מה שאמר.
בקיצור: זה הלייבוביציאניזם של כשר. ויתכן שהוא יפה וראוי, אך איני יודע אם הוא משקף את דעתו של האיש ישעיהו עצמו.
רב צעיר
אף אני סבור כמוך בנוגע ללייבוביץ. אך מה שכתבת אתה על תכונותיו של האיש המצוי, או אפילו האיש הטוב המצוי, אינו הופך אמונות וערכים אלו ליהודיים - כפי שליבוביץ מגדירם. להפך. לדעתי, הם עדיין אינם עולים בקנה אחד עם הערך העליון והיחיד של עבודת ה'.
וכעת נדמה לי שבאותו מאמר של רביצקי שממנו ציטטתי הוא כותב במפורש שלייבוביץ סתר את עצמו ואף טען שאין מנוס מסתירות כאלו.
כלומר, גם לייבוביץ לא יכול היה לעמוד בדרישות הדתיות הגבוהות של לייבוביץ.
אך במידה שלא עמד בהן, בגלל שיקולים מוסריים וערכיים, הוא בגד בשיטתו...
ושוב, זו הפרשנות שלי.
***
לגבי המהר"ל, עד כמה שאני מכירו, ההקשר השיטתי הוא שונה לגמרי. גם אצל המהר"ל הרצון הטוב, לציית לדבר ה', הוא העיקר, אך זאת כמכשיר להענקת שכר לעולם הבא לפי ההשתדלות ולא לפי התוצאות (חלק מויכוח עם הרמב"ם, כאשר שיטת הרמב"ם מובילה למסקנה המצערת שאריסטו זוכה לעולם הבא יותר מסתם יהודי פשוט שאינו בקיא בפילוסופיה אך מקפיד על תריג מצוות).
לפיכך, לא הייתי רואה בלייבוביץ ממשיך של המהר"ל כלל.
אם אני זוכר נכון, המהר"ל גם מבדיל בין נשמת היהודי והגוי - מה שאצל לייבוביץ מוגדר כגזענות.
לגבי הרב קוק, איני מכיר את שיטתו.
אילו היה עלינו לחפש מקור ללייבוביץ, הייתי מוצא התאמה מפתיעה ומוזרה בין הגישה של מנדלסון ליהדות לבין זו של לייבוביץ.
לכאורה, אין דבר רחוק מזה. אך מנדלסון - מסיבות משלו - צימצם את היהדות למערכת טכסים שמטרתם חינוכית היסטורית לעם היהודי בלבד - בעוד המוסר עומד בנפרד. וגם לייבוביץ העלה את מערכת המצוות לדרגה כה גבוהה, עד שהיא מנותקת מכל טעם הגיוני או חינוכי או אחר. ניתוק זה של המצוות מאפיין את שניהם כאחד. ואני תוהה אם לייבוביץ היה מודע לכך, ואם כן, מה היה אומר על זה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 16:17 |
|
| |
בהיותי סטודנט צעיר וטיפש, התעמקתי קמעה בסוגיית המוסר וליבוביץ'.
א. את ההסבר הטוב ביותר לליבוביץ' מצאתי במאמר ישן של א' גולדמן, לפיו טענותיו הנחרצות של ליבוביץ': המוסר הוא קטיגוריה אתאיסטית, או אדם דתי לא יכול להיות הומניסט, מתייחסות למישור הכוונה ולא העשיה.
כלומר, אדם לא יכול לעשות חסד כיוון שזו מצווה והא-ל הוא במרכז, וכיוון שראוי לגמול חסד עם האדם כי הוא במרכז. שתי ההצדקות הללו למעשה מוציאות זו את זו.
ואולם, בהחלט יתכן שהמאמין וההומניסט יעשו אותו מעשה של חסד, ותיאורטית יתכן שתהיה חפיפה מוחלטת בין הצו הדתי לצו המוסרי.
ב. אגב, הזיהוי של ליבוביץ' האדם עם המוסר ההומניסטי אינו ממצה את כל הזוויות של האיש, ונובע מהנטייה הישראלית לייחס עולם נורמות שלם לתפיסה פוליטית מסויימת.
כך, במאמריו על המתות חסד למשל, הוא היה קיצוני ביותר נגד מה שמקובל כעמדה ההומניסטית-שמאלנית-קיצונית וכו', ושלל אותן באופן נחרץ מטעם דתי (אם כי לא בלשון ההלכתית).
ג. בעניין תפיסתו הפוליטית, הרי שלענ"ד היא פועל יוצא של השקפת עולמו הדתית (כפי שכבר נרמז לעיל) וכמעט ודבר אין לה עם אלו שניסו להיתלות בה.
עיון במאמרי השחרות ובמכתביו המוקדמים מצביע על התיעוב שהאיש חש כלפי מה שנתפס בעיניו לאנטי תיזה של היהדות המסורתית כפי שהיא: השילוב של כח-פריצות-ניהיליזם-שחיתות שבאו לידי ביטוי בשלטון מפא"י ההיסטורי.
הטרגדיה, בעיניו של ליבוביץ', שדווקא כוחות שיצאו מביהמ"ד קידשו חלקים מהשילוב הזה ובעיניו קידשו מוטיב אלילי פסול. ואולם, מכאן ועד זיהוי המוטיבציה של האיש במוטיבציה המניעה את השמאל ההומניסטי החילוני, הדרך רחוקה.
דווקא בעניין זה נתגלה חוסר היכולת של רבים לעמוד על טבע המציאות האנושית לפיה שני אנשים יכולים לעשות מעשה זהה מתוך מניעים וכוונה שונים בתכלית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 16:25 |
|
| |
ישר כויח ממללא, ולמעשה לכך בדיוק רמזתי ב"ודוק!" שכתבתי לעיל.
אין ספק שיש דמיון גדול מאוד (אם כי למרבה הפרדוקסליות דווקא הבדל גדול) בין תפיסת הדת של ליבוביץ' ובין תפיסת המוסר של קאנט.
כידוע, קאנט מדגיש מאוד את החשיבות של כוונת הלב בעשיית המעשה המוסרי, ולפי שיטתו מעשה מוסרי שנעשה ללא אותה כוונה לציית ל"צוו הקטגורי" הוא מעשה חסר כל ערך.
כך ממש סבור ליבוביץ' לגבי קיום מצוות הדת. הוא סבור שאין הבדל גדול כל כך בין האדם הדתי לבין ההומניסט החילוני בכל הנוגע לפרקטיקה של המוסר; אלא, ההבדל המהותי בינהם הוא בכוונה, שהרי האדם הדתי מתנהג בצורה מוסרית כי כך הוא רואה בציות לאל ערך עליון, ולעומתו ההומניסט החילוני מתנהג בצורה מוסרית כי הוא רואה דווקא באדם ערך עליון.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2004 16:47 |
|
| |
ממללא 
והן הן הדברים שכיוונתי בהם למעלה . אלא שיש לחקור , לדעת ליבוביץ , האם אכן יש הבדל בין המאמין להומאניסט בתחום הכוונה - שהמאמין מקיים את המוסר מדין עבודת השם והציווי 'ועשית הישר והטוב' או שמא כדברי נעמי כשר , גם המאמין מקיים את המוסר מדין מוסר הומאניסטי אלא שמעמדה משני ביחס לערך הדתי ודו"ק .
תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 09/04/2004 17:01:49
|
|
|
|
|
