נתחיל בדבר תורה לפרשה :
נצבים
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (נצבים כט-ט)
לאחר ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', שנמנו בפרשת כי תבא חוץ ממ"ט קללות שנמנו בפרשת בחקתי, נפחדו ופניהם נהפכו לירקון מרוב פחד. ואמרו מי יכול לעמוד בכל אלו הקללות, מיד קרא אותם משה והיה מפייסם בדברים ואמר להם אתם נצבים היום כולכם. לא זו בלבד שלא תפלו אלא יהיה לכם יציבות וקיום, שנכנסתם בברית. שכן לא כאומות העולם עם ישראל. שכן אומות העולם בשעה שבאים עליהם יסורים הם מבעטים ואינם מזכירים שמו של הקב"ה, כמו שנאמר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו (תהלים עט). ואילו ישראל כשיסורים באים עליהם הם נכנעים. שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. היינו כשהקב"ה עושה לי ישועה ואני מרים את הכוס הישועה אני קורא בשם ה', וגם צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. גם להיפך ח"ו אם פורענות באות עלי, אני קורא בשם ה' ית'. וכך אמר משה לישראל, הקללות, היינו היסורים, הם מעמידים אתכם ונותנים לכם קיום. כמו שנאמר למען נסותך להטיבך באחריתך. וכבר אמרו חז"ל נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורים, מה מלח מקיים את הבשר שלא יסריח, כך היסורים מקיימים את ישראל. וזהו שאמר להם "אתם", רק לכם יש תקומה ולא לעכו"ם. משל למה הדבר דומה לאבן גדולה שהיתה מוטלת בתוך הרחוב. וכל מי שהיה רואה עצמו גבור היה בא ומתגושש עמה. וסופה שהיתה נופלת עליו והורגת אותו והאבן עומדת במקומה. כך הגוים משעבדים את ישראל והם קיימים לעולם, שנאמר אשים את ירושלים אבן מעמסה (זכריה יב).
ועוד אמרו חז"ל משל לשתי תמונות, האחת היתה עשויה שעוה והשניה עשויה זהב. ולמראית עין היו שתיהן דומתו זו לזו. וכיצד נתברר איזו של שעוה ואי זו של זהב, שהציתו בהם אש. זו שהיתה של שעוה אבדה מיד ואותה שהיתה של זהב נתקיימה. אף כאן אומר משה רבינו מפי הגבורה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם. אע"פ שאתם לפני ה' אלהיכם שהוא אש אוכלה, אתם נצבים וקיימים. אבל אומות העולם כשעוה הם ואינם יכולים לעמוד בפני הקב"ה. ולכן נאמר לשון נצבים ולא עומדים, כי לשון נצבים מורה על הצבה וקיום, וזכו ישראל לכך רק עכשיו, שכן במעמד הר סיני היו גם הערב רב, אבל עכשיו לאחר שעברו מ' שנה ומתו כולם במגפה, בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, נשארו ישראל לבדם והיו להם יציבות וקיום. וזהו שאומר משה לישראל, אתם נצבים היום כלכם, שאין בכם שום ערבוב. ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל, כלכם שייכים לישראל.
ועוד שתהיו נצבים ומושרשים בארץ. לפי שנאמר קודם ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ודרשו חז"ל ושמרתם זה לימוד ועשיתם זה מעשה. ואמרו חז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו. וזהו שאמר הכתוב אע"פ שנצתויתם על לימוד ומעשה, המעשה גדול שמצוה גוררת מצוה, ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, ואם יהיו מעשיכם מרובים אז תהיו נצבים כאילן ששרשיו מרובים. ועוד אמר להם משה מתי תזכו להיות נצבים ועומדים, כשתהיו אגודה אחת. וזהו שנאמר "כולכם".
מעשה היה בזקן אחד שהיה נוטה למות, קרא לכל בניו ואמר להם: הביאו לי אגודה של קנים לחים. הביאו לו האגודה. נתן את האגודה לכל אחד מהם ואמר להם האם אתם יכולים לשבור הקנים האלו. נטל כל אחד מהם האגודה והתאמץ בכל כוחו לשברה ולא היה יכול, אמר להם אביהם הזקן, ועכשיו תראו כיצד אני שוברה. תמהו הבנים והיו מסתכלים זה בזה בתמיהה. נטל הזקן האגודה והתחיל מוציא קנה אחר קנה ושוברה. אמר להם הזקן: מזה תלמדו לקח. כל זמן שתהיו באגודה אחת אין אדם יכול להזיק לכם. אבל אם תהיו בפירוד ובמחלוקת, תישברו אחד אחד.
וזהו שאמר משה לישראל, אם תהיו היום כולכם כאיש אחד אין אחד יכול לשלוט בכם. וכן מצינו בנביאים שאין ישראל נגאלים עד שיהיו באגודה אחת, שנאמר: ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון (מיכה ו), שאם יצטרפו יחד יהודה וישראל ולא יהיה פירוד ביניהם, אז יזכו לבוא יחדו מארץ צפון. (מעם לועז)
שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם.
בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה
מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי
לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט
מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן
הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר
יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו
עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות
וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים
הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות
האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של
העליה. ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי
העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים
קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים
העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים,
הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו
חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי
דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את
מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...
והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו
בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר
האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות
האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני
צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה,
יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל
מהתחלה!!! (סידור איש מצליח)
