וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-א)

וילך משה איפה היה ולאן הלך? הלא היה לפני כל-ישראל ומה פרוש וילך? היה צריך לומר

ויאמר משה או וידבר משה אלא מובן מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין שלטון ביום

המות קל וחומר ממשה רבנו עליו

השלום רבן של כל ישראל ואבי הנביאים כשהגיע יום

פטירתו של האדם אומרים לו וילך. וזה מראה לנו קודם יום הכיפורים מוסר גדול, מה אנחנו מה חיינו רימה תולעה בחיים חיותנו וכל שכן אחר מותנו אל יפתה היצר הרע את האדם שהעולם הפקר או טבע ולא כאותם הטפשים האומרים מי הלך ובא ומי ראה שיש עולם אחר כי אחר שהוא מת ישליכוהו לאשפה, אבל כשהגיע שעת גסיסתו כבר הוא מודה ומתחרט מהמראות המשונות שהוא רואה ומהסבל הנורא שהוא סובל ועל זה אומר לנו הושע הנביא קחו עמכם דברים ושוב אל השם. כלומר על עצמכם ושובו בתשובה מכיון שהגיע יום הכיפורים ואין אדם יודע מה יהיה דינו ובשביל זה מרעישה התורה הרבה על יום ראש השנה ויום הכיפורים שכל אחד יתקן מעשיו ויחזור בתשובה ולא תאבד שום נפש מישראל חס ושלום, והמגיד מדובנא עליו השלום הביא משל קטן שיום הכיפורים הוא יום תשלום המלאכה. משל למלך אחד שהביא כמה פועלים ונתן להם סחורה יקרה וסיכם אתם שיעשו לו רהיטים ממינים אלו ואלו וציוה כמה פעמים שישגיחו על העבודה שלא יקלקלו את סחורה ולא תלך לאיבוד, אחרי שמסר להם את הסחורה ופטרם מלפניו שלח פקידים גבוהים להזהירם שיש להם זמן שנה אחת כדי לגמור את העבודה ושיפקחו עיניהם ביותר על העבודה מפני שבגמר המלאכה, המלך בעצמו יבוא ויבדוק ואם חס ושלום יהיה איזה קלקול קטן דמם בראשם. וכן שלח פקידים יותר קטנים כמה וכמה פעמים עד שהגיע היום המוגבל הוא היום האחרון של השנה ובבוקר בא המלך עם הפקידים הגבוהים לבדוק את הסחורה שהיא הנשמה היקרה עם הגוף יחד וסוף סוף אנחנו בני אדם ולא יצדק לפניך כל חי. וכבר קיבלנו התורה בהר-סיני ואחרי כן שלח לנו הקדוש ברוך הוא את הנביאים והזהירונו חכמינו ז"ל גם כן הנמשלים לפקידים הנאמנים לשם, על זה אומר הנביא הושע "קחו עמכם דברים ושובו אל השם יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", וידוע שרוב העברות באים מתוך הפרנסה, מה נאמר ומה נדבר ומה שוה התפילה והצדקה מאחר

שהמשא ומתן הוא ברמאות ותחילת דינו של אדם הוא על משא ומתן באמונה ועל זה התחילה הפרשה במילה וילך לומר לך שאין שלטון ביום המות וקל וחומר ממשה רבנו כמו שכתוב ויאמר אליהם משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

וכי משה רבנו עליו השלום לא היה יכול לצאת ולבוא והלא הכתוב אומר לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא תשש כחו? אלא מרמז לישראל שכשהגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם לא ממתינים לו ואין שלטון ביום המות, לכן ימהר האדם לחזור בתשובה, ולפעמים היצר הרע מפתה את האדם שהוא רשע גדול ומלא עונות וסוגר לו כל הדלתות עד שחס ושלום מתיאש האדם אומר כאשר אבדתי אבדתי וזה איסור גדול כי אין יאוש לישראל חס ושלום ואף שחטא ישראל הוא ואם במקרה חטא וחזר וחטא לא יתיאש מרחמי שמים ושמעתי מפי רבי בן ציון חזן זכר צדיק לברכה משל יפה על זה למלך אחד שהיה לו מרשאל מלחמה והיה עובד באמונה ומנצח תמיד וכמה פעמים נפצע ונתרפא ובכל זאת היה נאמן והיה חוזר ונלחם עד שכל גופו נעשה ככברה ובכל זאת היה נאמן למלך. אבל סוף סוף נמצא יצר הרע בעולם והנה פעם אחת מרד במלך ויצא דינו לתליה, וילך המארשל לעורך-דין שלו להתיעץ עמו. ויאמר לו העורך דין: אל תפחד כי קודם שיהרגוהו יאמרו לו שיבקש בקשה אחת והם ימלאו את בקשתו, ואמר לו שלא ישאל שום דבר אלא רק יבקש לראות את פני המלך, וכשיבוא לפני המלך יסיר את כל בגדיו ויראה לו את כל גופו המלא חבורות ופצעים ויבכה ויתחנן לפניו ויאמר לו אדוני המלך הגוף הזה נעשה כבר ככברה והכל בעבורך, כי מסרתי את עצמי כמה פעמים למיתה ולהריגה משונה בעבורך וכיוצא מאלו הדברים, המלך בעצמו רחמן ובודאי ימחול לו, וכן עשה המארשל, והמלך נתן לו חנינה. אבל לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו ויאמרו כל הפקידים שבפעם זו בודאי המארשל הזה יהרג וישמחו על זה שמחה גדולה. ושוב הלך להתיעץ עם העורך-דין שלו, ושאל ממנו האם יש לך תמונת אביך בבית? אמר לו כן, אמר לו אם כך, הרי זה טוב מאוד כי אביך היה איש נאמן למלך עד יום מותו ולכן זאת עשה קח את תמונת אביך ולך לפני המלך ותבכה ותתחנן לפניו ותאמר לו עשה למען אבי, אשר הלך באמונה עמך במשך כל-ימיו, עשה למען אבי כי אני הייתי שיכור ולא ידעתי מה שעשיתי וכן עשה המארשל והמלך שראה את תמונת אביו והזכיר את שמו של אביו כמה פעמים ריחם עליו בזכות אביו ונתן לו חנינה. אבל עוד לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו כי היצר הרע נתגבר ואפילו שהוא מכניס עצמו בסכנה כי כך דרכו של היצר הרע רחמנא ליצלן, ובפעם זו אמרו כולם שבודאי יהרג ולא תנתן לו עוד חנינה. אבל העורך דין נתן לו עצה ואמר לו: מחר בבוקר תשלח את אשתך ובניך הקטנים לפני המלך והם יבכו ויצעקו לפני המלך, וכן עשה המארשל וכאשר באו האשה והילדים לפני המלך והתחילו לצעוק ולבכות הקטנים יאמרו: "אדוני המלך אנחנו רוצים את אבא אנחנו רוצים את אבא וצעקו ובכו בקול גדול, ואמרו לו רחם עלינו כי מלך רחמן אתה, ואשתו התחילה לצעוק אדוני המלך עבדך חטא ומתחרט חרטה גמורה ועוד לא ישוב לכסלה", ועוד דברה דברים המרככים לבו של אדם, ושוב חנן אותו המלך וניצל ממות.

וזה שאנחנו אומרים בסליחות אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו כי שמך נקרא עלינו וגופנו רצוץ ושבור מפני שאנחנו ישראל כי מדוע כולם שונאים אותנו והורגים בנו, מפני ששמך נקרא עלינו ופעם אנחנו אומרים עשה למען אברהם יצחק ויעקב וכן מזכירים את כל הצדיקים ופעם אנחנו אומרים עשה למען תינוקות של בית-רבן שלא חטאו ופעם אנחנו אומרים עשה למען יתומים ואלמנות וכיוצא בזה לכן אין יאוש בעולם יאוש מראה על קטני אמנה ובטחון בשם יתברך. (אהבת חיים)

מסופר בתלמוד מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר ל הם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה (כלומר שהוא דרש בשבת זו), חזר ושאל אותם ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל שאל אותם ומה דרש בה? אמרו לו הוא דרש בפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", ושאל אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם רבי יהושע מרגלית טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני? (חגיגה ג).

יש להבין, מדוע רבי יהושע התפעל כל כך מהמאמר הזה, עד שאמר להם מרגלית טובה ביקשתם לאבד ממני?

הענין יתבאר על פי דברי הירושלמי (יבמות סוף פרק ראשון) שמסופר שם על אמו של רבי יהושע שהיתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש, כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה.

לכן התפעל רבי יהושע ממאמר זה "לתת שכר למביאיהם", כיון שגם אמו נהגה בו כך והביאתו לבית המדרש כדי שייכנסו דברי תורה באזניו...(משך חכמה לבוש יוסף).

מפסוק זה למדים על מידות הקהל שעולים לרגל ליראות את גדול הדור שישפוך את שיחו לליבנו ויחדיר בנו יראת השמים. טהורה ולא כאותם משכילים שבאים עם לב קר כדי להתחכם ולסתור את דברי התורה.

לפי האמור לעיל, בגדר כתיבת ספר תורה ישנם שני מצוות. מצוה ראשונה מצד עצם הכתיבה, והמצוה השניה מצד לימוד תורה. הנפקא מינה ביניהם הוא, לרכוש ספר תורה בשוק. מצד המצוה הראשונה כתיבה, אינו יוצא ידי חובת המצוה, וכן פסק הרמ"א (שו"ע יורה דעה, סימן ער סעיף א) לקח ספר תורה מן השוק, הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה. ע"כ. אבל מצד המצוה השניה לימוד תורה, הוא יוצא ידי חובה, וכן מפרש רש"י (מנחות ל ע"א ד"ה כחוטף מצוה) ומצוה עבד. אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי, ע"כ. כלומר, מצוה מן המובחר היא לכתוב, אך אם קנה יצא ידי חובה (וכן פסק הגר"א בשולחן ערוך שם אות ג). נפקא מינה נוספת אם לאחר שכתב ספר תורה נגנב הספר. מצד מצות כתיבה יצא, אבל מצד מצות לימוד תורה לא יצא, כי אין לו ממה ללמוד.

לרמב"ם ישנם שתי מצוות בגדר מצות כתיבת ספר תורה, שהם מעכבות אחת את השניה. שכן בהלכות ספר תורה (פרק ז הלכה א) הרמב"ם אינו מביא כלל אפשרות של קניית ספר תורה. אלא, או שכותב האדם בעצמו, ואם אינו יודע, אחרים כותבים לו. כלומר, שישנה מצוה של כתיבה ממש. ובהלכות מלכים (פרק ג הלכה א) כתב כשנאבד ספר תורה (למלך) צריך לכתוב אחר.

לשיטת רש"י, אם קנה ספר תורה בשוק, יצא ידי חובה, אלא שנקרא כחוטף מצוה. אבל אם כתב, אז מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. ננסה להבין, מהו ההבדל הגדול בין מי שקונה ספר צורה שחשב לחוטף מצוה, ובין הכותבה, שנחשב שכאילו קיבלה מהר סיני. ולא עוד, אלא שלשיטת הרמ"א חוטף המצוה אינו יוצא ידי חובה.

אמרו חז"ל בגמרא (נדרים לח ע"א) אמר רבי יוסף ברבי חנינא לא ניתנה תורה, אלא למשה ולזרעו, שנאמר "כתב לך" (שמות כי תשא לד, כז) "פסל לך" מה פסולתן שלך אף כתבן שלך ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב ט). מקשה על זה רב חסדא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" משמע שתורה שניתנה גם לישראל? מתרצת הגמרא: זה נאמר רק על השירה עצמה. ממשיכה הגמרא ושואלת הרי נאמר בהמשך "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"? ומסביר רש"י: שילמדו כל התורה וילמדו אותה, כלומר, שלישראל גם ניתנה. מתרצת הגמרא: משה קיבל את פילפולא בעלמא. מסביר רש"י להבין דבר מתוך דבר הוא שניתן למשה, ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ע"כ. אומר על זה פירוש הרא"ש: "פלפלא בעלמא" הבנה וחריפות, והיינו "כתבן שלך" כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות ע"כ.

ננסה להבין, בזכות מה זכה משה רבנו להבין דבר מתוך דבר? התשובה לכך היא: יגיעת התורה. מי שיגע בה, זוכה לחכמתה. וכך אמרו בירושלמי (הוריות ג ה) אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר סיני, היה למד תורה ומשכחה, ובסוף נתנה לו במתנה. כל כך למה? בשביל להחזיר את הטיפשים. ע"כ. אם משה שוכח מיד, לשם מה הלימוד מחדש כל יום? אלא עצם יגיעת הלימוד היא אשר מקנה את חכמת התורה.

רה"י זצ"ל בספר "אסופת מערכות" (מילי דאבות עמוד קמח) אומר על הכתוב "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט) נאמר במדרש קהלת רבה (ב, ט) אמר רבי אחא אמר שלמה, תורה שלמדתי באף, נתקיימה בי בזקנותי, ע"כ. כלומר, כדי זכות בחכמה, צריך לעבור דרכי קנינים של יסורים ויגיעה. יגיעת התורה וה"אף" שהושקעו בתורה, הם המקנים את קנין החכמה. ע"כ.

יסוד חשוב בדרך ללמוד תורה היא היגיעה. לכן במצות כתיבת ספר תורה יש אמנם את המצוה של הלימוד עצמו. אבל כדי לזכות לקנין תורה, ישנה גם המצוה השניה, והיא: היגיעה. וזה בא לידי ביטוי בהבדל הסמלי אם אדם כותב בעצמו את ספר התורה, ששם הוא רץ ומשקיע הרבה זמן עבור הקלף, העריכה הדיו וכתיבתו משקיע בעצם כתיבת הספר, ובין הקונה ספר תורה מוכן בשוק, שאז אין לו את היגיעה בכתיבה. לכן אומרת הגמרא מי שכותב בעצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, וזוכה למתנת משה רבנו בהר סיני שמבין דבר מתוך דבר. אבל מי שקונה, בלא יגיעה, הוא משול כחוטף, שזכה למצוה (כדעת ר"י למעלה) מבלי להתאמץ (אור חדש).

וקראת אתכם הרעה באחרית הימים וכו’ (וילך לא-כט)

על האדם לדעת שאפילו במצבים הקשים ביותר לעם ישראל ובתקופות הקשות והנוראות וגזרות משונות ובעקבתא דמשיחא צריכים הרבה השתדלות להיות באהבה כאיש אחד בלב אחד, שיש בכח האחדות והאהבה בעם ישראל לעמוד כנגד כל הדברים הרעים והמצבים הקשים בעם ישראל, ועל זה בא הרמז וקראת א-תכם ה-רעה ב-אחרית ה-ימים שהם ר"ת אהבה, כי באהבה מתגברים על כל הרעות (וידבר יוסף)

מהיכן הגיע הביטוי "לרכב על הסוס"? דוד נתיב בעקבות ההפטרה

ההפטרה בהקשרה התנ"כי

הנביא הושע ליווה את מלכות ישראל במשך עשרות שנים: מאחד משיאיה, בימי ירבעם בן יואש, גדול מלכי בית יהוא, ועד הריסוק והחורבן - בימי הושע בן אלה, אחרון מלכי ישראל. המעצמה האשורית הגיעה בימיו לשיא עוצמתה, וכבשה את המזרח התיכון כולו - גם צבאית-מדינית וגם רוחנית תרבותית. בין השאר, היא החריבה את מלכות ישראל והגלתה את שארית תושביה, תוך יצירת איום קשה על מלכות יהודה. פועלו הנבואי של הושע, בצד נביאים נוספים הפועלים במקביל אליו (כישעיהו, עמוס ומיכה) היה בניסיון לבלום את נפילת מלכות ישראל ולמנוע את הגלייתה. הוא קרא לישראל לשוב לא-היו ולנטוש את דרך התרבות האלילית, המובלת על ידי המעצמה האשורית. לאורך שנים רבות היתה דרך התיקון פתוחה, ואת הטוב שיצמח ממנה מתאר הנביא בדימויים מלאי הוד, שפע ותקווה: כטל מרנין, כשושנה פורחת, כהוד הזית ועוד.

מושג בהפטרה: לרכב על הסוס

הסוס במקרא מבטא עוצמה צבאית. מי שהחזיק בחיל רכב (הרתום לסוסים) ופרשים (הרוכבים על הסוסים), נחשב לבעל עוצמה צבאית גדולה. ולכן "סוס ורוכבו" מבטאים עוצמה הנותנת שלטון. נקל להבין את תחושותיו של "הרוכב על הסוס" לעומת תחושותיו של מי שנרמס לרגליו.

כאשר הנביא הושע רוצה לבטא הסתייגות מוחלטת מן ההיסמכות על עוצמה צבאית, כפי שמגלמת "הרוכבת על הסוס" באותה עת - אשור, הוא קורא:

"אשור - לא יושיענו

על סוס - לא נרכב,

ולא נאמר עוד אלהינו - למעשה ידינו".

המפתח להתנהגות נכונה, הוא הבנת מקומו של האדם - הנברא, מול הבורא. שיבוש הבנה זו, והעמדת האדם כבעל כוחות בלתי מוגבלים, כפי שחשו אנשי המעצמה הגדולה, ולהרגשה זו ייחלו העמים שהתקנאו בה - היא שרש החטא. עיוות המציאות, ביצירת מציאות דמיונית-מסולפת של האלהת האדם, היא שרש העבודה הזרה, והיא הבסיס לכל השחתה מוסרית. אדם החושב על עצמו כאלוה ועל זולתו כעבדיו - קרוב מאוד למעשי פשע ואכזריות. רק הבנה שכל האנושות, ללא יוצא מן הכלל, כפופה לא-וה שיצר הכל, תוביל להתנהלות אנושית מתוקנת. "יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע ברך...ויקבלו כולם את עול מלכותך...".

יהי רצון שנשכיל להמליך עלינו את ה' לבדו, ושדעה זו תחלחל באנושות כולה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו - ה' א-הי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ... חֲזָק וֶאֱמָץ [לא ז]

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת... הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף [לא י-יב]

יהושע הוא המקבל הראשון של תורה שבעל פה. "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"[1]. ושתי מצוות נשנו בפרשה במעמד השנים, משה רבינו ויהושע בן נון: מצות הקהֵל - שהיא מצות הכלל וחיזוקו, שכן היא דומה למעמד הר סיני והיא ברית קבלת התורה על ידי כל ישראל[2] ומצות כתיבת ספר תורה - שהיא מצוה שבגופו של כל יחיד מישראל להגדיל תורה, כנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת... שימה בפיהם"[3].

יהושע - ראש למקבלי תורה מסיני, ויהושע - ראש לכובשים. בעת ובעונה אחת חובתו לכבוש את הארץ וחובתו לשמור את משמרת התורה ולימודה, בעמדו לפני שינוי מצב האומה, של "זה פונה לשדהו וזה לכרמו, ותורה מה תהא עליה?"[4]. בא אליו שר צבא ה' בעיצומה של מלחמת כיבוש ארץ ישראל והשיב לשאלתו: "עתה באתי"[5], ופירש ריב"ן בתוס': "על תלמוד תורה באתי, דכתיב ביה[6] "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת""[7]. הזכיר לו השלוח מלעילא את המצוה האישית האחרונה עליה נצטוו ישראל בנוכחותו, על ידי משה מפי הגבורה. ישולב לימוד התורה במערכות הכיבוש של ארץ ישראל.

תורת הציבור והיחיד

תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם [לא יא]

ספר עזרה ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל [רש"י בבא בתרא יד ב]

כל אחד מישראל חייב לכתוב לו ספר תורה לשמו[8], אך במעמד הקהל שהיא חובת הכלל נקבעה הקריאה דוקא מתוך ספר העזרה, ספר תורה עתיק אשר נכתב על ידי משה רבינו והושם על יד ארון הברית[9].

ללמדך: ביחס לכל יחיד, לפרט, המגמה היא שלא תהא תורה כ"דיוטגמא ישנה", מסורת ישנה נושנה מדורות עברו. המגמה היא לחוש את ההכרה "שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"[10]. כי באבות מיוחדת היא דרגה זו של התחלת הקדושה לאברהם אבינו, ואף "אצל כל אחד ואחד מאישי האומה, מצד פרטיותו, יש מקום לדרגה זו של התחלת הקדושה... ועל כל אחד ואחד מישראל להשתדל שיגיעו מעשיו למעשי אבותיו גם בדרגה זו של התחלת הקדושה"[11].

ואילו ביחס לרבים, לכלל, המגמה היא להעמידם על ההבנה והתחושה שהם הם ממשיכיהם של אותו כלל ישראל עצמו שעמד במעמד הר סיני, שעמד בברית ערבות מואב, אותו הכלל שלמד תורה מפי משה רבינו - מלכה של תורה - וקיבל ממנו תורה כתובה וחתומה.

והדברים עולים מתוך דברי חז"ל: ביחס לפרט הזכירו "התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך"[12], ואילו ביחס לכלל, מקרא מלא הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[13].

ובשל"ה הקדוש[14] הסביר: "ישראל גוי אחד בארץ, נתעטרו בענין אחד בשני פנים, דהיינו בכלל ובפרט". א. בכלל, שכולם הם כאיש אחד, ונקראים נפש אחת "כי חלק ה' עמו"[15], וכמו שהוא יתברך אחד, כך ישראל אחד כי הם חלק ה'. ב. כל אחד מישראל הוא אחד מיוחד לעצמו, ועל זה אמר "ה' בדד ינחנו"[16] - ינחנו לשון יחיד, כי כל אחד מיוחד במעשה.

ועל זה באו שתי המצוות: מצות הקהל, יהיו כולם ביחד אנשים נשים וטף לשמוע התורה, כי כולם נפש אחת. ואחר כך בא הציווי על כל יחיד לכתוב ספר תורה לעצמו. וכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, אזי דבקים בו בכלל ובפרט.

השירה הזאת

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת [לא יט]

אם התורה ביטאה את מצות העשה של כתיבת ספר תורה בלשון זו, ומצאה דוקא צורך לכנותה במקום זה בשם שירה, משמע ששירה, שבדרך כלל איננה אלא אמצעי המכשיר לרוממות הנפש - "איזוהי עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר זו שירה"[17] - יש והיא יכולה לרומם את האדם לדרגה קבועה, של המשך ותדירות, אשר היא היא העיקר, היא המטרה.

כבוד ה' מופיע דוקא בקול דממה דקה, בכל זאת צריכה ההכנה לכך להיות - "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים"[18]. אל קול הדממה הדקה צריכים להגיע מתוך הרעש הגדול. תפקידה של הקדמה זאת היא לרכך את הנפש, לשבר את הקליפות. אז היא מסוגלת לקלוט את קול הדממה הדקה.

***

בחייו של בן תורה צריך לפעמים לשמוח בשמחת תורה, בשמחת הכנסת ספר תורה וכדומה, אלא שאז זו השתתפות בקול הרעש הגדול. בשעה שמחליט נער להצטרף לישיבה ולבוא ללמוד בה תורה, הרי זו הדרגה העיקרית, הקֶשֶב האמיתי של קול הדממה הדקה. כשמקמטים את המצח על סוגיה קשה ותוספות חמור, אין רועשים ואין מרעישים, רק אחר כך כשהכל מתחוור ומתברר, מגיעים לקולה של הדממה הדקה[19].

[1] אבות פ"א מ"א.

[2] עי' רמב"ם הל' חגיגה פ"ג.

[3] לא יט.

[4] עפ"י מכילתא דרשב"י בשלח יג יז (בשינוי לשון).

[5] יהושע ה יד.

[6] לא יט.

[7] תוס' מגילה ג א.

[8] סנהדרין כא ב.

[9] בבא בתרא יד א, וברש"י שם ד"ה ספר עזרא.

[10] שו"ע או"ח סא ב, עפ"י ספרי דברים פיסקא לג.

[11] הגר"י הוטנר קונטרס פסח תשי"א, עמ כ.

[12] אבות פ"ב מי"ב.

[13] לג ד.

[14] תושב"כ תחילת פרשת וילך.

[15] לב ט.

[16] שם שם יב.

[17] ערכין יא א.

[18] מלכים א' יט יא.

[19] דברים שנאמרו בחגיגת הכנסת ספר תורה לישיבה, ל"ג בעומר תש"ה.