"הדעה הרווחת בציבור שכאילו יוצאי עדות המזרח לעולם הולכים אחרי הבית יוסף והאשכנזים אחרי הרמ"א, אינה אלא אגדה"! לכן, התשובה לשאלה "האם מורה הוראה נדרש לפסוק לספרדי כשלחן ערוך ולאשכנזי כרמ"א" היא זו: "תפקידו של מורה הוראה הוא לברר וללבן את הדין ולפסוק על פי סברא ישרה שנראית לו אמת", וכלל וכלל לא משנה אם השואל אותו הוא אשכנזי או ספרדי או אם הוא עצמו אשכנזי או ספרדי. האמת, ורק האמת הנראית לו לפוסק בשיקול דעתו, היא שתורה דרכה, הן לאשכנזי והן לספרדי. ואם קשה לו להכריע, "אז אל יהא מורה הוראה אלא ישאל גדולים ממנו"..."
לכאורה זו מחלוקת ישנה:
מהרש"ל בהקדמתו ליש"ש ב"ק
"ומתוך זה ניתן לבעל דין לחלוק, ולומר קים לי כחד מנהון, הספרדי כספרדים הצרפתי כצרפתים, וכל אחד בורר את שלו. ועם ועם כלשונו. וסובר התורה ירושה היא למשפחות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. כי מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים, או מן האחרונים. אלא מי שיכשרו דבריו, להיותן מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי. ותוספתא, במקום שאין הכרע בתלמוד".
השאלה שאני מבקש להעלות היא זו:
והרי נצטוינו ללכת בדרכיו, וההלכה היא ההליכה בדרכיו, אם פוסקים לפי הסברא והאמת אליה אדם מגיע אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, והרי הוא מחפש את ההדרך המסורה והולך ואם טעה שגג.
אבל אם הפסיקה מראש כופפת עצמה להכרעות שרירותיות, כגון ספרדי ואשכנזי, במה היא משתייכת לאמת?
לכאורה ניתן להשיב -
1. כך נצטוינו, אבל היכן נצטוינו, כל שנצטוינו הוא לעתים ללכת אחר הרוב, וכאן כלל זה לא חל.
2. ניתן להשיב שההתקבלות של מרן ורמ"א היא מעין הגילוי של ההתגלות שזה רצון ה' - האמנם?
3. ניתן להשיב שהמושג 'אמת הלכתית' אינו נתון בחוק אלא ביחס העושה לחוק, והמשמעות הניתנת ע"י העושה, אבל דומני שזה כמעט משמיט את הקרקע מכל השיפוט ההלכתי.
4. על מה שאדם אינו יודע ולא הספיק לדעת או אין בכוחו לדעת או אולי מקיים עשה לך רב, ייתכן שא"א לדונו, אבל לומר מתחילה איני מפעיל את שיקול דעתי בהגיע לתחום של הלכה למעשה אחר שלמדתי?
יודגש: איני שואל מה התוקף, אלא שאלתי מבחינה מהותית - מה הפשר של האמירה:
אני חותר לגלות וללכת בדרכי ה' ובדבר ה' בהנתן שגם קיום ההלכה הוא מדרכי ה' אם מראש אני מצהיר שחלק ניכר מהקיום ההלכתי שלי כלל לא חותר להפעיל שיקול דעת שיפוטי על פי הסברא, אלא מתחילה מכריע מכח שיקול עדתי?
ובתמצית -
האם פסיקה לפי רק מתוך השיקול העדתי משתייכת למושג אמת של ההליכה וגילוי רצון ה'?
עדכון הכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 07/10/2008 15:06:16
נשלח ב-7/10/2008 09:26
כל המושג של ספרדי ואשכנזי היום לא מדויק. יש בהלכה רק מושג של מנהג המקום וזה מושג גיאוגרפי, לא אתני. כיום כשנעקרו הקהילות אינו רלוונטי כלל, ואם כבר, כל העולים לא"י חייבים לנהוג כמנהג המקום והספרדים היו כאן קודם, וכל המהגרים לארה"ב חייבים לנהוג כאשכנזים שהיו שם ראשונים. אלא שכאמור כל עניין זה לא שייך כיום.
_________________
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 07/10/2008 10:28:19
נשלח ב-7/10/2008 10:35
אפילו הרמ"א כותב נוהגים במקומותנו ולא בקהילתו או עדתנו!
נניח שמתוך לימודך הגעת למסקנה שהאמת בעיניך היא כדעת הרמב"ם / תוס' בסוגיה - (כדי לצמצם את הדיון לעת עתה נניח שהבנתך היא כאחת משיטות הראשונים, ואיני מדבר בעניני מנהג אלא בעיקר הדין)
בשו"ע / גר"א / רמ"א - נפסק אחרת:
האם אין אתה מצווה להכריע, כפי הבנתך כאותה שיטה, והרי זו האמת!
נשלח ב-7/10/2008 19:49
ממתי אנו מכריעם לפי הבנתו? ממתי לאמת יש משקל בהלכה?
נשלח ב-7/10/2008 20:28
<
השיקול העדתי מול בירור האמת בהלכה
>
ניתן בטעות לחשוב שישנה אמת אבסולוטית, ויש פוסקים מעדות שונות שחוטאים כביכול לאמת (שכמובן נמצאת אצל פוסק בן עדה אחרת, בד"כ אם הוא נוהג לפסוק לקולא) ומכריחים את בני עדתם לנהוג שלא כאמיתה של תורה.
מהי האמת של ההלכה אם לא פסק ההלכה?
וכאן נכנס המושג "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" וכבר קיים אשכול (דומני של ווטו) בנושא (לינקי?).
_________________
מ. זוהר
נשלח ב-7/10/2008 21:03
האמת של ההלכה היא האמת, וקרבתה לרצון הבורא, ולא לגחמנותו או טעותו של הפוסק
נשלח ב-7/10/2008 21:43
ירוחם,
ומניין מהו רצון הבורא?
אם ישנה ודאות שהפוסק טעה, או שהוא פסק לפי גחמות אישיות (מה שלכאורה פוסל אותו מלפסוק), ברור שלא צריך לשמוע בקולו. מסתבר שפוסק שהוסמך לפסוק הפוסק פסקו לפי בירור ההלכה זה רצון הבורא.
השאלה היא מה מוגדר כטעות ומתי ניתן לטעון שפוסק פסק לפי מאוויו? זו שאלה כבדת משקל, אך ברור שמחשבה עצמית של "נראה לי שכך היא האמת" אינה מספיקה לכך, שא"כ אין צורך בכל ספרי ההלכה שנכתבו מאז ומעולם.
_________________
מ. זוהר
נשלח ב-7/10/2008 21:54
צריך לזכור שכשהלכה נפסקה בסנהדרין זה מחייב את כולם. כעת יש לדון האם שו"ע או כל קאנון אחר שהתקבל יש לו מעמד דומה. השאלה לא מתחילה בשו"ע.
ולעצם העניין, אני אישית נוטה לחשוב כמהרש"ל, ויש עוד רבים עמו. הכלל ללכת אחרי המנהג הוא כלל הכרעה בספיקות. כשיש לי ספק אני הולך אחרי המנהג (פוק חזי מאי עמא דבר), אבל כשאין לי ספק (כלומר יש לי עמדה משלי בסוגיא) אני לא מחפש כללי הכרעה בספיקות.
וכבר ידועים דברי מהר"ל בנתיב התורה פ"ה (שגם הם מכוונים כנראה נגד השו"ע), שעדיף בעיני הקב"ה מי שפוסק מסברתו ואפילו הוא טועה מאשר מי שפוסק מתוך ספרים ואפילו הוא צודק. אמנם תמיד מביאים את תשובת הר"י מיגאש שכותב ממש את ההיפך ביחס לפסיקה מתוך ספרות הגאונים, ויש לפלפל בזה.
כתבתי על כך מאמר ב'מישרים' (בטאון ישיבת ההסדר בירוחם), וניתן למצוא אותו באתר שבנה בני (כשהתפנה מאשכולו על שלמה המלך ושלמאי הסנדלר, שידעו את כל החכמות ).
ובאשר למנהג המקום, אכן מקובל לחשוב שבמקור ההלכה המנהג היחיד שמחייב הוא מנהג גיאוגרפי. אני לא בטוח בזה כלל (אפילו אצל בני מישן בפ' מקום שנהגו דובר על מנהג אבותיהם, ויש לדון האם זה גיאוגרפי או לא), אבל זה לא רלוונטי. אותה סברא עצמה מחייבת למנהג של קהילה א-גיאוגרפית בעולם וירטואלי כמו שלנו. אין שום הבדל.
נשלח ב-7/10/2008 23:09
לעניין התוקף והחלות הגיאוגרפיים או העדתיים/ארץ מוצא/צבע וכיו"ב, יש להזכיר את דעות הפוסקים [החל מהר"ן בתשובותיו] לבי חרם רגמ"ה, שחל על הקרקפת של האשכנזים, גם אם הם מתגלגלים לארצות של האינם-אשכנזים.
יש להזכיר גם את המריבות הגדולות שנתעורר בקהילות רבות, לאחר בוא אליהן מן המגורשים מספרד ומפורטוגאל, שהתנשאו על התושבים, וכפו עליהם את מנהגיהם ואת פסקי הלכותיהם [ובזמן הראשון היו נקראים ק"ק גירוש, או ק"ק קטלאן, או ק"ק קאסטיליה, ולעומתם היו מוסתערבים או ק"ק תושבים שעמדו על נפשם, כמו המחלוקת הגדולה בענין הנפיחה במרוקו ובצפת ועוד.
לא רק שיש להסכים עם דעת המהרש"ל, אלא שלא הוצגה כלל דעה מבוססת של פוסקים גדולים להיפך. אלא שבימינו ישנו רב, שהוא ובניו מנסים להשליט בכל כוחם את פסקי מרן בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי.
נשלח ב-7/10/2008 23:17
מ. צוהר
כל פוסק שפוסק לפי האמת שהוא מגיע אליה היא האמת.
אבל הוא הדין שכל לומד יש לו לפסוק לפי האמת ולא הקריטריון של שיוך עדתי יוצר אמת.
ר' מיכי
1. העובדה המעניינת שאפילו נניח שהשו"ע הוא כקנון שנתקבל, יהיה מוזר להניח שהקנון שנתקבל התקבלותו כקנון תתחלק לפי תפוצה גיאוגרפית, רק בגלל שבאופן מקרי היתה חלוקה כזו, (-אא"כ כאמור נדבר עליו כשיקוף ההסכמה של ההתגלות בדיעבד).
2. ביתר שאת: האם המושג התקבלות כקנון אינו מניח הנחה מקדמית כתנאי שההתקבלות היא כללית ואחידה בכל ישראל.
השאלה היסודית היא מה ההצדקה או תנאי, לקבלת דבר כמחייב את כולם.
לענ"ד, ההצדקה היא אם אכן הוא משמר את המושג כולם, וכן כולם מקבלים אותו עליהם ככולם.
דהיינו כדרך שהסנהדרין היא מוסד ריכוזי אחד לכלל ישראל להוראה, לכל הפחות תנאי זה נדרש.
[כך גם דומני משתמע מדברי הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה (אם נקבל את דבריו כקריטריון...), ולכן לא קיבל את כתבי הגאונים.]
נשלח ב-7/10/2008 23:21
שהוא ובניו מנסים להשליט בכל כוחם את פסקי מרן בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי.
והרי אתה סובר כמו המהרש"ל,- ומי כמו המהרש"ל מכיר בגדולתם ובידיעתם של הספרדים!!!!
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-8/10/2008 02:05
הלך,
כל פוסק פוסק ע"פ כללי פסיקה. אתה דן האם כל אדם יכול להחשב כפוסק של עצמו - מה שהרב מיכי סבור שאכן כך (ומעניין האם הרב אברהם סבור שכל אדם שחושב שהוא מבין יכול לפסוק, או רק אם הוא קיבל איזו הסמכה, או הגיע לדרגה מסויימת יכול להכריע לעצמו), אך גם הפוסק לעצמו צריך לכאורה לפסוק ע"פ כללי פסיקה.
בעצם שאלת הדיון היא האם עדתיות היא חלק מכללי הפסיקה או לאו. שאלתי לך, האם ספרדי יחליף את נוסחאותיו לאשכנזיים כי מתחשק לו? אין כל עניין ללכת במסורת אבות? ברור שכשאדם גדל הוא גדל כפי שאביו גדלו ובעצם קיבל ע"ע את מנהגיו ואת ההלכות. מסיבה זו ברור שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג מורי ההוראה שהוא גדל בדרכם וקבלם ולכאורה זה נכלל בכללי הפסיקה מעצם כך שזה התקבל בדרך הזו בעם ישראל.
אתה יכול לשאול האם אדם יכול לערוק מקהילה אחת לאחרת, לדעתי כן אבל בצורה מוחלטת, א"א להנות מכל העולמות ולרקוד על כל החתונות. מסתבר שאדם שהחליף קהילה יצטרך לעשות התרת נדרים, כמו אשה שנשאת לבעל שלפי מנהגו מותר לה דברים שהיו אסורם לא טרם שנישאת.
הנחת המוצא של הדיון אינה מדוייקת, לפחות בקרב הפוסקים הספרדיים.
יש פסיקה ספרדית רבה שפוסקת כזוהר או כמקובלים כנגד דעת השו"ע. כמו כן, יש פוסקים חשובים שמעדיפים בסוגיות שונות את דעת הרמ"א על-פני השו"ע מטעמים שבסברא (למשל הבן-איש-חי). בקרב רבני מרוקו אף היה מקובל ומוצהר שיש לבחון כל עניין בפני עצמו ולא לפסוק אוטומאטית כשו"ע והאריך בכך הגאון הרב שלוש רבה של נתניה בספר שכתב כנגד השיטה הגורסת שהספרדים כפופים למרן בכל דבר ועניין.
אגב, גם הגרע"י שמייצג את הדעה שהספרדים (ובעצם כל יושבי א"י) כפופים למרן לא סבור שיש ללכת אחר העיקרון הזה באופן עיוור, ויש רשימה ארוכה של כללים מתי לא פוסקים כשו"ע (ומופיעה כנספח באחד הכרכים של 'ילקוט יוסף'), שזו אמנם חריגה על בסיס כלל 'אוטומאטי' ולא סברא, אבל עדיין חריגה. כמו כן גם לשיטתו בעניינים מסויימים חורגים מהשו"ע מכוח המנהג או המקובלים - הדוגמא הכי אקטואלית היא צידודו במנהג הכפרות עם תרנגולים - 'מנהג שטות' ו'דרכי האמורי' לשיטת השו"ע.
).
