השיקול העדתי מול בירור האמת בהלכה

דגים,
הראיה מחדר"ג היא עצמה צריכה ערב. אם יש שאלה על מנהג לקהילה וירטואלית, אז היא תחול גם על חדר"ג, ולכן איני רואה ראיה משם יותר מאשר כל מנהג פסיקה אחר.
ולגבי מהרש"ל מעט נסחפת לענ"ד. סו"ס דעת השו"ע עצמו והרמ"א לא היתה כך. כנגדם הוא ומהר"ל יוצאים. האם הם לא פוסקים מבוססים ומוסמכים? אתמהה!

הערה כללית.
ברקע הדברים יש להזכיר את דברי ר"י בן הרא"ש (בתשובותיו שיצאו לא מכבר במכון ירושלים, שעלבים) שכתב שאסור לקהילה לקבוע לעצמה פוסק שהיא הולכת אחריו. הדברים נדונו אצל רא"ו, והדברים עתיקים. ככל הזכור לי, גם הרא"ש עצמו כשהגיע מאשכנז לספרד עמד בדילמה דומה, ואכ"מ.

הלך,
קאנון תמיד פונה לקבוצה מסויימת. אתה מניח שקבוצת היעד היא באופן אוטומטי כל כלל ישראל. אבל זה לא נכון (אלא לגבי סנהדרין, מה שלא קיים כיום). יש קאנונים שמחייבים את הקבוצות שקיבלו אותם על עצמן, ולעניין זה הקבוצה היא עדה או קהילה. גם זוהי קאנוניזציה. כמובן זה מעורר את השאלה כיצד נקבעת הקבוצה, ומה קורה אם מישהו רוצה להצטרף או לעזוב.

זוהר,
באותו מאמר עמדתי גם על שאלתך. מי שהגיע להוראה ('בר הכי', בלשון הרא"ש הידוע בסנהדרין, פ"ד סי' ו) צריך להורות לעצמו. השלב בו אדם מחליט שהגיע לכך אינו חד, אבל הצעתי שם קריטריון, ע"ש.
אתה מניח שאדם ספרדי שלא נוהג כשו"ע פירושו שאותו אדם החליף קהילה. ולא היא. השתייכות לקהילה אינה מחייבת לנהוג כשו"ע, אלא אולי במקרים שאני מסתפק. זה מה שטענתי לעיל.
ולגבי כללי הפסיקה, אתה מניח שיש כלל כזה שספרדי אמור להכריע כדעת מרן וכדו'. אני כופר בכך. צא וחשוב, אם לדעתי הברורה מתוך עיון בסוגיות מעשה כלשהו הוא חילול שבת, האם עליי לחלל שבת (שלא יהיה מחזי כיוהרא) כי השו"ע מתיר? ולהיפך. פשיטא לי שלא, הן לקולא והן לחומרא. אם יש לי עמדה כשו"ע אז אני נוהג כשו"ע, ואם אין לי - אז אני נוהג כרמ"א. המציאות היא שברוב העניינים לאנשים אין עמדה ברורה משלהם, ולכן השתרש השיבוש הזה שיש ללכת אחרי השו"ע. אגב, גם אם תאמר לי שנהגו ללכת אחריו, וזה עצמו מחייב מדין מנהג, אומר לך שזה מנהג טעות ולכן הוא אינו מחייב.

ירוחם,
מהרש"ל הכיר בגדולתם של הספרדים? הרי הוא זה שהביא ופרסם את הרא"ש הידוע על היחס בין ר"ת ור"י שהיו גדולים הרבה מהרמב"ם.

ממללא,
כבר הגמרא אמרה שאין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ההלכה היא אנרכיסטית, ואי אפשר לכפות עליה כללים, לא של מנהגים וגם לא של הלכות ברורות. הכלל היחיד שאין לו יוצאים מן הכלל זהו הכלל הקובע שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל.

ועוד אוסיף, מה שמעודי התלבטתי בו. לשיטת אלו הסוברים שלספרדי יש לנהוג כמרן תמיד. אם הוא חילל שבת כרמ"א, ונניח לצורך הדיון שעשה זאת סתם (לא בגלל שזוהי עמדתו) האם הוא נחשב כמחלל שבת או כמי שאינו שומר מנהגים? נראה לי פשוט שזה כמי שאינו שומר מנהגים.
אמנם, הרמב"ם קובע את העיתוי של השמיטה בימינו לפי מנהג נגד החשבון שבידו. כעת צאו וחשבו, האם מישהו שאינו שומר את שנת השמיטה כמנהג הרמב"ם אלא עושה לפי החשבון, האם הוא מסוחרי שביעית ונפסל לעדות, או שמא הוא רק עובר על 'אל תיטוש'. כאן המצב כבר פחות פשוט. לכאורה נראה שהמנהג קובע את ההלכה עצמה, ולא מחייב רק מצד דיני מנהגים. ויש לחלק, ואכ"מ.

והערה אחרונה. המקור לחיוב לשמור מנהגים (לפחות זה המופיע בגמרא. בראשונים ואחרונים יש עוד) הוא 'אל תיטוש תורת אימך' (ראה ר"פ מקום שנהגו). אם כן, נראה שזהו מנהג דורות ולא מנהג גיאוגרפי. אמנם יש לדחות, אבל קשה לראות איך מוציאים מפסוק זה עצמו שרק מנהג מקום מחייב ולא מנהג דורות.

הרב מיכי,

השתייכות לקהילה כוללת בתוכה את קבלת דיני הקהילה, כך היה מאז ומעולם ומכאן מקור הטעם לכך שהספרדים קבלו את פסיקת השו"ע והאשכנזים את שיטת הרמ"א. אינני מתכוון להיכנס כרגע לנושא פסיקה עצמית, אך גם לדבריך שישנו קריטריון כלשהו שבו לאדם מותר לפסוק לעצמו, נראה שהדין שמותר (צריך) לנהוג כך הוא מטעם שיש בידו סמכות פסיקה. א"כ מאי שנא מכל פוסק אחר שמכריע כצד מסויים לבני קהילתו?

אני מבין שספרדי (לדוגמא) בעצם כך שהוא מגדיר את עצמו כספרדי בתוך הקהילה הדתית, מקבל ע"ע את מנהגי הקהילה וזה המחייב אותו שלא לשנות מפסיקתה. במידה ואכן הוא לא מקבל ע"ע את מנהגי הקהילה הספרדית, לכאורה הוא לא מחוייב לפסיקתה רק בגלל שיש לו גנים שעברו דרך מרוקו או עירק.

לפי הבנתי את דבריך אתה סבור שכל אדם יכול לנהוג כאינדווידואל הלכתית לפי הנראה לו ולהכריע כראות עיניו. זה אולי נכון אם אדם לא משייך עצמו לקהילה כלשהי, אך אדם שמשתייך לקהילה מסיימת בכל מנהגיו, נוסח תפילתו, חינוך בניו ושאר נפק"מ, הרי שהוא קיבל ע"ע את מנהגיהם ולכאורה הוא יהיה מחוייב גם במה שלא ניחא ליה - לקולא ולחומרא.

_________________

מ. זוהר

הרב מיכי
נדמה לי כי הראש היה אשכנזי שגלה לספרד וכן ר"ת.

אבל באם תקרא את ההקדמה של הים של שלמה  - בגמרא  איך הוא מכנה בבוז אתחכמי ספרד.

לפני יום הכיפורים אני נכלם לצטט אותו.

_________________

מודה ועוזב

מ. זוהר

לענ"ד אתה מערב הלכה ומנהג.

"שאלתי לך, האם ספרדי יחליף את נוסחאותיו לאשכנזיים כי מתחשק לו"

לא כי מתחשק, אלא אם הוא מגיע למסקנה כי זה מדוייק ונכון. אגב. כידוע רבו של החת"ס ר' נתן אדלר החזיק בביתו ספרדי שילמדו נוסח הספרדים!

"אין כל עניין ללכת במסורת אבות?"

מן הדין, לענ"ד אין מושג שנקרא מנהג אבות כמחייב, אלא רק מנהג מקום. אמנם יתכן שכיום משיקולים אחרים כגון חשש מחלוקת במשפחה גדול השלום, ויש לאדם לשקול כיצד לכלכל דרכיו, עכ"פ כאן מדובר בענין מנהגים ולא בעיקר הדין.

"מסיבה זו ברור שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג מורי ההוראה שהוא גדל בדרכם וקבלם ולכאורה זה נכלל בכללי הפסיקה מעצם כך שזה התקבל בדרך הזו בעם ישראל."

כל הנ"ל הוא חידוש והמצאה. זה לא מצינו בכללי הפסיקה.

"מסתבר שאדם שהחליף קהילה יצטרך לעשות התרת נדרים"

ברור שלא צריך.

"כמו אשה שנשאת לבעל שלפי מנהגו מותר לה דברים שהיו אסורם לא טרם שנישאת".

גם היא מן הדין אינה צריכה.

כאמור אתה בונה מגדלים על מנהג אבות, אבל לענ"ד זה אינו. וועכ"פ לענין הליכה אחר שורת הדין, אין לנו אלא סברא מתוך ענווה והכרת ערכו.

ר' מיכי

הפסוק אינה אלא אסמכתא למושג שמירת מסורת, ובדרך כלל בחברה העתיקה ללא פרעות משפחות גרו לאורך ימים באותו מקום.
(האסמכתא אמורה בעניני מנהגים אנו מדברים על הלכה).
 אכן יש שפירשו 'אמך'=אומתך = הציבור.


אני חילקתי שקנון אינו כסנהדרין ובדיוק ממה שאתה אומר, שקנון קיבלה קבוצה.
אמנם מצד האמת גם סנהדרין הציבור מקבל עליו.
הגע בעצמך לו תצוייר סנהדרין שתסמיך עצמה ולא יקבלו אותה (פולמוסי חידוש הסמיכה) איזו משמעות יש לה?
[והוא הדין שכך יקרה באופן טבעי גם מצד ההיסטוריה אם סנהדרין שהוסמכה דור אחר דור ממשה, ומאיזו סיבה חכמיה לא יקובלו ע"י חכמים אחרים, באופן מציאותי היא תאבד את כוחה, את הנימוקים ההלכתיים נשלים אחר כך....]

לכן תמיד הכח לחייב קשור בהסכמת הציבור, וכוחה של הסנהדרין התייחד בכך שכל הציבור כולו כציבור קיבל עליו כל זמן שקיבל.

עד כאן עסקתי בהקשר המציאותי, ולא בעיגון הההלכתי פורמליסטי, שהוא עוד יותר פשוט.
 
[אגב גם אחר שקנון מתקבל, מתחיל תהליך הפירוק והשלמת הקנון מהדברים שלא נכנסו אליו, הנעשה ע"י מלאכת הפרשנות, ואכמ"ל והוא ענין לאשכול אחר.]

סתם שאלה סקרנית

הרי אנו מאמינים שאת התורה שבע"פ וההלכות, קיבל משה מסיני- ואפילו כל מה שתלמיד ותיק עומד ללמוד.

אז  מה הוא קיבל ?נוסח ספרד אשכנז או תיימני- או  אחר?  זה הרי לא הגיוני שקיבל את כל ההלכות  שאינם עולים בקנה אחד, אחת עם השניה.

ואם יענה העונה- כי הוא קיבל את הכלל, שכל  פוסק יפסוק לפי ההשפעות  הסביבתיות של הגויים שלארצם הוגלו.
האם זה נשמע הגיוני? האם הנצחת השפעות הגלות ,על אורח חיינו הדתיים, היא חלק מההלכה למשה מסיני? וזו היתה התכנית האלוקית שהוא נתן למשה?

_________________

מודה ועוזב

הלך,

א. האם אתה סבור שמותר להחליף נוסחאות רק במידה והמחליף בירר לעומק והגיע למסקנות שהנוסח האחר הוא הנכון?
א"כ הרי שאתה סותר את עצמך מניה וביה! הרי לפי דבריך עדתיות אינה מהווה כלל פקטור בפסיקת ההלכה, א"כ מדוע כדי לשנות נוסח צריך להגיע למסקנה שהנוסח האחר הוא האמיתי, הרי אין כל עניין ללכת במסורת האבות וא"כ אדם יכול להחליף נוסחאות בהתאם לקפריזות המשתנות לפי מזג האויר.

ב. הסברתי לעיל שמנהג אבות מחייב מכיוון שהשתייכות עדתית (לא גנטית) טומנת בחובה קבלת פסיקתו של קאנון מסויים. מנהג המקום הוא עניין שונה.

ג. לגבי התרת נדרים אכן לא כולם נוהגים להורות (לדוגמא) לאשכנזיה שנישאה לספרדי שתתיר נדריה כדי לאכול קטניות בפסח, אך יש שמורים כך. ע"ס זה טענתי שהמחליף את מנהגו מימים ימימה מסתבר שצריך להתיר את נדריו, כי מנהג שננהג ג' פעמים או תקופה יש לו תוקף דומה לנדר. אכמ"ל.

_________________

מ. זוהר

זוהר,
כמו כל דבר שאני מקבל על עצמי בהסתייגות, אני יכול לקבל על עצמי גם השתייכות לקהילה לעניין חינוך הילדים וכדו', בתנאי שלא אנהג כמנהגם להלכה. האם מיזרוחניק לא יכול לשלוח את ילדיו לחינוך חרדי? האם אשכנזי לא יכול לחינוך ספרדי? האם לשיטתך זה מחייב שינוי המנהגים? וכו'.
אני בכלל לא רואה בחינוך הילדים משום קבלת השתייכות לקהילה. ואפילו לא בתפילה בביכ"נ מסויים. אני לא יודע מה פירוש לקבל על עצמי קהילה. במשמעות הגיאוגרפית זה היה יותר פשוט, אבל היום זה נראה בעייתי.
לגבי הערתך האחרונה להלך, הרי הוא לא אמר שניתן לשנות מתוך שיקול הלכתי, אלא שמותר וצריך להתפלל כפי שאתה מבין לנכון, גם אם זה לא כמנהג. אמנם בהחלט יש מקום לומר שהמנהג הוא ברירת מחדל, שהרי לדבריי שהמנהג הוא כלל להכרעת ספיקות, אזי כל עוד לא למדתי את הסוגיא עליי ללכת כמנהג (כי אני בספק), וכשגיבשתי עמדה אני עושה לפי מה שיצא לי.
 

ירוחם,
אכן הרא"ש היה אשכנזי שגלה לספרד, וזהו בדיוק אשר כתבתי. ולגבי מהרש"ל, זה בדיוק מה שכתבתי גם אני.
ולגבי שאלתך על מה שמשה קיבל, מדוע חילוקי המנהגים שונים ממחלוקות הלכתיות? ראה הקדמת תוי"ט למשנה שמבחין בין 'קיבל לבין 'הראה לו'.
ועל דרך הפשט משה לא קיבל מאומה. מה שכתוב כאן הוא שכל מה שהוציאו חכמים לאורך היסטוריה באמצעות הכלים שקיבל משה, הרי זה כאילו משה עצמו קיבלו. וכבר כתבו הראשונים והאחרונים שאפילו הביטוי 'הלכה למשה מסיני' לא תמיד משמש במשמעות הפשוטה. לפעמים הוא בא לחזק הלכה ולומר שהיא כמו הלכה שקיבל משה.


הלך,
גם אני כתבתי שיש ליישב כך את הפסוק, אבל תימה הוא ללמוד מהפסוק את הדין של מנהג גיאוגרפי דווקא. זה לכל היותר תירוץ למה צריכים לשמור גם מנהג גיאוגרפי.
ולגבי הבחנתך בין מנהגים להלכה ההבחנה כלל אינה פשוטה. אנחנו עוסקים כאן במנהגי פסיקה, כלומר: כשיש מנהג לפסוק כמחבר, זה מנהג או הלכה?

הערה צדדית:
לפי מיטב ידיעתי הרא"ש שמר על מנהגים אשכנזיים גם בספרד ואף הנחילם לתלמידיו. שמעתי מת"ח מרוקאי שמזה נובע מנהג הצפון אפריקאים לא לאכול קטניות בפסח.

 הרא"ש שמר על פסיקתו בעלת המאפיינים האשכנזיים, גם בהיותו בספרד (עיינו בתא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד). אין זה קשור למנהגים בעלמא.

רב מיכי

ואיך אתה חושב יכולים אחרת האחרונים ללהסביר את פסיקותיהם השונות, ולקדש את המנהגים
, שהשתרשו בהשפעות הגויים והעמים אשר מסביבותיהם, 

השאלה שלי היתה,  האם זו יכולה להיות- התורה -שמשה קיבל מסיני,

עם ישראל חן שם תחת ההר - כפי שרש"י מסביר כאיש אחד בלב אחד, יכל  היה לקבל תורה המפרידה ביניהם. ?????

האם זו יכולה להיות התורה שבעל פה, שחכמים לומדים- אל תתגודדו, לאל תעשו אגודות אגודות

להפוך את התורה הזו, שמקיימיה עושים, אגודות אגודות אגודות אגודות אגודות וכו וכו וכו................... ועו להפוך את זה למצווה, ויש לקדש את המפריד
 
מה לעשות איני מקבל זאת, נכון יותר איני יכול לקבל זאת.

ואפילו אם כל האחרונים ואחרוני האחרונים יגידו שזו הלכה למשה מסיני, לא אקבל!!!

_________________

מודה ועוזב

הרב מיכי,

אני מתכוון לכך שהשתייכות לקהילה מחייבת את קבלת 'הלכות ברירת המחדל' שלה. אני לא מדבר על השתייכות גיאוגרפית. אינני יודע אם 'נטורי קרתא' משתייכים דווקא לקהילה המתגוררת במאה שערים, או לחצרו של אחד הרעבעס מסאטמר בוילאמסבורג או שמא בכלל לקומץ האירני, אך הם שייכים לקהילה מסויימת שנוהגת מנהגים מסויימים (ואינני נכנס כרע לדיון מה גדרה של קהילה ואולי אף תת קהילה).

אם השתייכות לקהילה היתה תוצאה של בחירה לאחר שיקול דעת היה ממש בטענתך, אך כיום בד"כ אדם נולד בתוך קהילה וכל עוד שהוא הפקיע עצמו ממנה הוא מחוייב לה (אולי בדומה לגר קטן שהגדיל?). כשיפקיע עצמו מן הקהילה, הרי שהסיר מעליו מנהגים שקיבל וכאן צריך לדון - כפי שהזכרתי לעיל - האם הוא חייב בהתרת נדרים.

חינוך הילדים הוא סימן, לא סיבה.

_________________

מ. זוהר