"לפני מספר שנים, אם לילדים שהובילה מאבק חברתי שרבים הרוויחו ממנו, נקלעה למצב קשה מאוד", מספרת ענת הופמן, מי שעומדת בראש המרכז לפלורליזם יהודי השייך לתנועה הרפורמית. "החלטתי לפנות לתורם גדול של המרכז, ושאלתי אותו אם יוכל לתת לאותה אישה מעין מלגה, שבעזרתה תחלץ את עצמה מהמצב. התורם נרתם לעניין, והעביר לה מלגה מכספו הפרטי. אותה אישה עשתה בכסף שימוש מצוין והשתקמה לגמרי. יצאה מהמצוקה והשלימה את מה שתכננה לעשות.
"אבל עכשיו אותו תורם ענק, שהוא אחד מעשירי ניו יורק, התמוטט. ממש התמוטט. נפל יחד עם ליהמן ברדרס. והנה, לפני כמה ימים מגיע למרכז צ'ק על סך מאה דולר מאותה אישה, ובמכתב שצורף לצ'ק היא כותבת: 'ראו את התרומה הזו, כתרומה ממנו'. התקשרתי לתורם וסיפרתי לו מה היא עשתה והוא התרגש עד דמעות. אולי אין לזה משמעות כספית, אבל המחווה האנושית היא עצומה".
הופמן קוראת למצב שנוצר "היפוך תפקידים". תורמים שהיא נשענה עליהם במשך שנים, מבקשים עכשיו את הכתף שלה כדי למצוא נחמה.
"אנשים שהבטיחו לי תרומה של 25 אלף דולר, אומרים לי לרשום אותם ל-2,500 דולר. מזכירה של אחד התורמים אמרה לי שהוא ביקש שלא להעביר לו שיחות ממני. תורמת אחרת אמרה לקולגה שלי מארגון אחר: 'ענת נשמעת רעבה מדי בטלפון'. כנראה שהפכתי לטורדנית, אבל מה לעשות שהתקציב שלנו הוא חיים של אנשים?"
ניסית לדבר עם התורמים על הקושי שלך לעמוד במסגרת התקציבית, לקיים את הפעילויות שלהן את מחויבת?
"בימים אלו לא מעניין אותם הקושי שלי. מעניין אותם הקושי של עצמם. אצל רבים מהתורמים, ו-60% מהתרומות שמגיעות אלינו הם מתורמים פרטיים, פילנתרופיה נתפסת כאחד הדברים שמשקפים יכולת כלכלית. 'אם הוצאתי על מסיבת הבר מצווה של בני עשרת אלפים דולר, אתן סכום דומה לתרומה'. אבל עכשיו הם בפאניקה. השולחנות התהפכו.
"אמרתי לאחד התורמים שהתחייב בתחילת השנה לתת סכום יפה, שאני זקוקה לכסף כי הוא השורה התקציבית שלי. אני בונה עליו. אמרתי לו שאם התרומה לא תגיע איאלץ לפטר מספר עובדים שאני אוהבת ומעריכה. את יודעת מה הוא ענה לי? הוא אמר: 'אני פיטרתי 3,000 איש השבוע'".
אז מה אומרים במצב כזה?
"כאן באה לידי ביטוי החלפת התפקידים. שאלתי אותו מה קורה איתו? איך הוא חי? איך הוא מסתדר? הוא אמר, שכל זמן שהוא ער, הוא מרגיש כאילו הוא מתכרסם מבפנים. אני משתדלת להזכיר לתורמים את השנים הארוכות שבהן הם היו נדיבים, כי הם פתאום מרגישים כישלון באופן אישי. רבים מהתורמים הם אנשים מבוגרים שזוכרים את המשבר משנות השלושים, והנה הם חווים את זה שוב. אני מזכירה להם מה התרומות שלהם בנו, עד כמה הם סייעו, מנסה לעודד אותם".
ועדיין עם כל האמפתיה, הופמן יודעת שאת המחיר הכבד ישלמו החלשים באמת. האנשים שעמותות העזרה והצדקה הן עבורן לא כתובת למשלוח צ'קים נדיבים ביום בהיר, אלא משענת יומיומית לקיומם. לדוגמה, מרכזי הסיוע לעולים, שמפעיל המרכז לפלורליזם יהודי בבאר שבע, חיפה ותל אביב, ושלפני שבועיים הוחלט לסגור אותם בגלל קשיי התקציב.
"אילו מרכזים שמושיטים עזרה ל-6,000 עולים בכל בעיה, ובעיקר במאבקים על זכויותיהם מול משרד הפנים", היא מספרת. "האנשים האלה לא ישמיעו קול צעקה, וגם לא ישתלטו על כותרות העיתונים, כי הם האנשים הכי מוחלשים בחברה".
אבל הבטחתם
המשבר הכלכלי האחרון לא תפס את העמותות הישראליות בעיצומה של תקופה יציבה או משגשגת. ההפך הוא הנכון. העמותות הנשענות על כספי תרומות מחו"ל הגיעו אל המשבר בשווקים עם קוצר נשימה ולשון בחוץ. כבר שנה שהן מנהלות מלחמת מאסף בדולר שערכו נחבט, מנסות להסביר לתורמים שהדולר שלהם קונה עכשיו בישראל רק שני שליש צדקה וחסד ממה שקנה לפני שנה-שנתיים. הדבר האחרון שהן היו זקוקות לו עכשיו זה לגלות שהדולר האומלל ספג מכת מחץ גם במגרש הביתי שלו.
עמותת ידיד, שהוקמה לפני 11 שנים, מפעילה מרכזים המספקים ייעוץ חינם בנוגע לזכויות שונות, מחינוך דרך בריאות ועד דיני עבודה. "יש לנו 24 מרכזים, מקריית שמונה ועד דימונה, שמטפלים ב-3,000 פניות חדשות בכל חודש", מסבירה מנכ"לית ידיד, שרי ריבקין, מי שבזמנו ייסדה וניהלה את ארגון שתיל. "שמתי לב לכך שרוב העמותות לעזרה עצמית ממוקמות בערים הגדולות, אז אנחנו הגדרנו את השאיפה שלנו: להגיע לפריפריה".
85% מהתקציב של ידיד, שעמד השנה על 3.5 מיליון דולר, מגיע מתרומות מארצות הברית. "הרוב הגדול מקרנות משפחתיות ופדרציות יהודיות. 5% נוספים מהתקציב מגיע מקרנות באירופה, והשאר מ-21 חברות ישראליות שתומכות בנו, כמו חברת התרופות פייזר וחברת ההיי-טק אי.סי.איי ויש גם מענק קטן ממשרד הקליטה".
לדברי ריבקין, ההישענות של ידיד על כספי קרנות משפחתיות, שמה אותם במקום רעוע במיוחד. "כי לקרנות אמנם יש סכום כסף, אבל הן מחלקות את הריבית. וכשאין ריבית, אין מה לחלק. וזה מבלי לדבר על הדולר, שאיבדנו מערכו 30%. ניסיתי להסביר לאמריקאים על הצורך להגדיל את התרומה כדי לפצות על הירידה בשער הדולר. זה היה קשה מאוד, וזה עוד היה לפני המפולת הנוכחית".
הפער שנוצר בין התרומות לתקציב הביא כבר לסגירת שני מרכזים, בנהריה ובטובא. חוץ מזה קוצץ כוח אדם ברוב המרכזים. "ואנחנו רק בהתחלה", נאנחת ריבקין. מה יקרה השנה? קשה לדעת. "לרוב אנשים תורמים בסוף השנה בגלל המס, וביולי מגיע כסף ממקורות ששנת התקציב שלהם היא לא קלנדרית. השנה, זו השנה הראשונה שאני זוכרת שספטמבר היה חודש מאוד קשה. שנה ראשונה שבה אנחנו צריכים לרוץ אחרי התחייבויות".
ואתם רצים?
"הנציגה שלנו בארצות הברית רצה".
יש מי שחזרו בהם מהתחייבויותיהם?
"מעט, אבל יש. טפו, טפו, טפו. יש אנשים שחייבים לנו כסף מ-2007 ועדיין לא העבירו לנו. לרוב מי שמבטיח - משלם. אבל כבר הגענו למצב של מבטיח ולא כל כך משלם. אני מאמינה שזה לא שהם לא רוצים. קשה להם".
לוח הזמנים הוא מאוד מכריע. עמותת יד רחל, שמפעילה 27 מועדוניות לילדים עם קשיים מלוד ועד שדרות, סגרה את התקציב לשנה הקרובה בול בזמן. "הברייק דיי שלי הוא ה-31 באוגוסט. אני עובדת לפי שנת לימודים", מסבירה מנכ"לית יד רחל, שרה מן. "אז אולי ניצלתי. בספרים שלי גמרתי עם 2008, אני כבר ב-2009".
אבל גם מן מבינה שהיא לא יכולה לסמוך על נסים בעתיד, ומתכוננת להשלכות של הטלטלה החדשה. "אנחנו יוצרים מדרגות יציאה, שאם חס וחלילה התורמים לא יעבירו את הכסף, אבדוק מה אפשר להוריד. גם עשיתי מיפוי של כל התורמים. חילקתי לגופים גדולים שאולי ייפגעו, ותורמים קטנים שנותנים עד עשרת אלפים דולר, שהם לדעתי ימשיכו לתת. אני מאוד מקווה שאני לא חולמת בהקיץ".
קודם שהישראלים יתרמו
התורמים מצדם מנסים לשמור על פאסון של תרומות כרגיל, אבל איש לא אדיש למציאות שנכפתה. לפני 18 שנה הוקמה בארצות הברית "רשת התורמים היהודים". זה התחיל מכמה משפחות נדבניות שרצו ללמוד זו מנסיונה של זו, ונהפך לארגון המאגד 900 חברים שתורמים לפחות 25 אלף דולר בשנה. מנכ"ל הארגון, מארק צ'רנדוף, יזם לפני שבועיים סקר אנונימי בין החברים, ובו שאל כיצד ישפיע המצב על מתן התרומות. "80% אמרו שייתנו אותו דבר או יותר".
הופתעת?
"כן".
ויש לך הסבר לממצאים?
"החברים שלנו הם תורמים גדולים, עם קרנות. אלו אנשים שדבקים בפילנתרופיה, ויש להם מאיפה לשאוב עוד. הם מסוגלים למאמץ מיוחד. אבל זו לא אינדיקציה כללית על המצב. אם תשאלי אותי על המצב הכללי, אני אומר לך שלדעתי, בקרוב אנחנו נחיה בעולם אחר".
מה זאת אומרת?
"יש את מי שנפגע ויש לו היום פחות כסף לחלק. אבל יש עוד רבים שלא נפגעו באופן אישי, אבל הם מבוהלים ממה שקורה סביבם. הם יידחו כל התחייבות לתרומות עד תחילת 2009, ולדעתי, גם אז הם שוב ימשיכו להתלבט עד סוף השנה. כך שאנחנו נפסיד שנה שלמה. בינתיים לא נתקלתי בהבטחות שלא כובדו, אבל פגשתי אנשים שאומרים 'אני לא רוצה לבדוק שום דבר חדש בחצי השנה בקרובה'. או תורמים שרצו לבחון תחומי צדקה חדשים, ועכשיו ביקשו לדחות את זה".
העמותות הישראליות בבעיה מיוחדת?
"יכול להיות. כשהקהילה היהודית תסתכל סביבה, ותראה את הנזקקים בחצר האחורית שלה, העמותות הישראליות שמצפות לתמיכה בתחומים האלו, ייאלצו להתחרות מול הארגונים המקומיים שישאלו: 'למה חלק מהתמיכה צריך להישלח לישראל?' אני חושב שאם הם ייראו שעשירי ישראל עושים מאמץ לתרום, זה יחזק אותם".
זה באמת משהו שמעסיק אותם?
"כן. זה מאוד-מאוד מעסיק אותם. במהלך השנים האחרונות, כשהעושר בישראל הולך וגדל, תורמים אמריקאיים יותר ויותר מבקשים לראות ישראלים שמים את כספם, לפני שהם עצמם נכנסים לתמונה".
שני טייקונים ישראלים שהתפרסמו בתרומות שלהם הם שרי אריסון ולב לבייב. אריסון, יו"ר הקרן המשפחתית על שם אביה, תד, מבטיחה להמשיך עם הנתינה. "על פי תפיסתי, חשובה ההתנהלות הערכית, האכפתיות והאנושיות שבאים לידי ביטוי בתרומה ובנתינה לקהילה", היא אומרת ל-G. "בעצם הנתינה יש זכות ואחריות גדולה במתן דוגמה ליצירת סביבה אנושית טובה יותר".
לבייב, שלדבריו הקפיד לתרום מעשר מהונו עוד לפני שהפך לאיש עשיר, מפזר הכרזות מרגיעות אבל עם הסתייגות קלה. "גם לבייב וגם אפריקה ישראל ימשיכו לתרום ולדאוג לדברים החיוניים על פי הערכתם", מוסר איש יחסי הציבור של הקבוצה, טל רבינא, "אבל גם יש מציאות כלכלית חדשה שצריך להתחשב בה, והארגונים ייאלצו להתאים את הפעילות שלהם למציאות החדשה. כך גם אפריקה ישראל, כי אי אפשר לומר שהכול כרגיל".
120 גרם אורז במקום 200 גרם
התקציב של עמותת חזון ישעיה היה 52 מיליון שקל בשנה שעברה. העמותה הרחוקה מאור הזרקורים, מפעילה בתי תמחוי המאכילים 14 אלף איש ביום, מרפאות שיניים והכשרה מקצועית בחינם. 99% מתקציב חזון ישעיה מגיעים מתרומות. מייסד העמותה, אברהם ישראל, ברח עם משפחתו ממצרים כילד, ומצא מקלט זמני בצרפת. "שם אכלנו שלוש שנים בבתי תמחוי, עד שקיבלנו ויזה לארצות הברית", הוא משחזר. נסיונו הפרטי הופך אותו רגיש במיוחד למחיר הכבד של המשבר.
"המצב קטסטרופה", הוא מעיד, "אני לא יודע איך נגמור את השנה הזאת". לדבריו, הקשיים נערמים זה על זה. תחילה, ירידת הדולר שהשאירה את חזון ישעיה עם הפסד של 15 מיליון שקל. אחר כך המצב הכלכלי, שגורם לאנשים לסגור את הארנק. ולבסוף מחיר האוכל עצמו. "זה לא קוויאר, אבל האורז, התירס והלחם, בעצם כל המוצרים הבסיסיים, עולים היום יותר".
שבעה חודשים בשנה מעביר ישראל במסעות לגיוס כספים בעולם. מהנסיעה האחרונה חזר בערב יום כיפור. "זו לא הייתה נסיעה מתוכננת, אבל אין לי ברירה אם אני רוצה להיות פתוח בסוכות אני צריך עוד כסף", הוא מסביר. לאחרונה, נערכה פגישה של אנשי העמותה, במטרה לצמצם את הפערים שנוצרו. "רצינו לרדת מ-14 אלף ארוחות ביום, אבל אז כל אחד מאיתנו הסתכל על השני ושאל: מי יגיד לילד עני 'אל תבוא'? אף אחד לא רוצה לעשות זאת. אז החלטנו לצמצם בכמויות האוכל. במקום 150 גרם שניצל, עכשיו אנחנו מגישים 110 גרם. ובמקום 200 גרם אורז, המנה עכשיו מכילה רק 120 גרם. המצב לא טוב".
גם עו"ד ציפי איסר-איציק, מנכ"לית עמותת אדם טבע ודין, הפועלת להגנת הסביבה בכלים תכנוניים ומשפטיים, חזרה לאחרונה ממסע גיוס כספים בניו יורק, בוושינגטון ובשיקגו. "בכל מקום אמרו לי: 'הגעת בתקופה לא טובה'", היא מספרת. "יש תחושה קשה של אי ודאות. באתי לדבר איתם על ירידת הדולר וההשלכות שלה עלינו, והם דיברו אותי כבר על משבר אחר".
בינתיים, אומרת איסר-איציק, מושכים בעליה. "המערכת שלנו מאוד ממוסדת, אז אף אחד לא חזר בו מהבטחותיו. בשנה הבאה נרגיש את הקושי. לקראת סוף 2008 נתחיל להרגיש את המשבר. אני מקווה שרשת הביטחון תציל את המצב, אבל אם החששות שלנו יתאמתו, אז נצטרך להתמודד עם זה. ככה זה בעמותות, אלו הם חיינו. אנחנו לא מתוקצבים כמה שנים קדימה. אין לנו נכסים כמו לעמותות בחו"ל, שיש להן בניין. המגזר השלישי בישראל עדיין בשלבי התפתחות".
גרשון פלג, מנכ"ל החברה להגנת הטבע, מעדיף לא להציק עכשיו לתורמים שלו, שמחזיקים בערך 70% מהתקציב: "אנחנו מקווים שמה שהם הבטיחו ל-2008, הם ייתנו. זה עובד כך שאנחנו מכינים דוחות מסודרים על הפעילות, עם חתימה של רואה חשבון, ואז הם מעבירים את הכסף. עכשיו אנחנו בשלב החששות. אנחנו לא נצלצל עכשיו לשאול. בנובמבר קבענו כמה פגישות, ואז נשמע מה הם אומרים".
פלג מסביר שרוב הקרנות נותנות כסף פר פרויקט "ולא סתם ככה. אז פרויקטים שלא יקבלו תמיכה, יצטרכו להתבטל". אלא שבניגוד לעמותות אחרות, חשוב לו להבהיר שההשלכות של פרויקטים ומאבקים שיתקפלו בגזרה שלו הן קשות במיוחד. "בנושאים של שמירת טבע, הדברים הם בלתי הפיכים. ברגע ששטח נכבש, או מין נכחד, זה מאוחר מדי".
"מתקשרים יותר הביתה"
שרי פוקס, שעומדת בראש קרן משפחת פוקס שהקימו הוריה בסנט לואיס, מיזורי, חושבת שהמשבר נמצא רק בתחילתו ולכן עוד קשה לצפות את השלכותיו. הקרן, שרק חלק קטן ממנה מתגלגל לישראל, מרכזת את עיקר מאמציה בתחום "אי ביטחון תזונתי", שזו דרך מנומסת ומורכבת יותר לומר "רעב". בשנים האחרונות הקרן הובילה מחקרים ובדיקות של מצב התזונה בישראל, ואף סייעה למפות את 300 הארגונים השונים שפועלים בתחום ההזנה, במטרה לעשות שם מעט סדר. בשנה שעברה הקימה הקרן את עמותת "לקט - בנק מזון לישראל", שפועלת כארגון גג של העמותות העוסקת בנושא. כמו כן, הקרן תורמת לארגוני איכות סביבה ועמותות העוסקות באלימות במשפחה.
"אנחנו עוד לא יודעים עד כמה הקרן נפגעה", מבהירה פוקס. "זה הכול כל כך טרי, ועוד לא קיבלתי דוחות מעודכנים. הירידה הגדולה הייתה לפני פחות מחודש. אבל ברור שהייתה ירידה".
איך זה ישפיע על התרומות שלכם?
"בארצות הברית הקרנות בנויות כך שיש להן הקדש (Endowment) שממנו הן חייבות לתת 5% בשנה. כך שאם ההקדש הוא מיליון דולר, הן צריכות לחלק 50 אלף דולר בשנה".
אבל גם ההקדש נפגע במשבר.
"נכון, אבל מס הכנסה מבסס את ה-5%, על ממוצע ההקדש של השנה הקודמת. בסוף 2008, אני צריכה לוודא שנתתי 5% מההקדש המבוסס על הממוצע של 2007. כך שאם החלה ירידה דרסטית באמצע 2008, זה לא משנה. אני עדיין צריכה לתת את הסכום הגבוה. את הירידה נרגיש ב-2009. אבל אם נתתי בשנות השפע יותר מ-5%, אז אפשר בעיקרון להתקזז בדיעבד בשנה אחרת".
והסכום שתיתנו יקטן?
"זו שיחה שעוד לא קיימנו, אבל ברור שנצטרך להחליט מה לעשות ב-2009. האם ניתן יותר מ-5% כדי לשמור על אותם סכומים שנתנו ב-2008? זו שיחת היום בכל הקרנות. אני לא יודעת מה יהיה. אנחנו רואים את הקושי הגדל, בזמן שיש רק עליה במספר הנזקקים. הבעיה היא שאם אנחנו רוצים להמשיך ולתרום גם בעתיד, ושכך יעשו גם הדורות הבאים, אנחנו צריכים לשמור על ההקדש ולא לכרסם בו יותר מדי".
העמותות מפעילות עליך לחץ גדל?
"כן. מתקשרים יותר הביתה. אומרים לי שהם לא יכולים לגמור את השנה".
ומה את אומרת להם?
"זו יכולה להיות שיחה קשה, כי אנחנו לא יכולים לעזור לכל ארגון שנמצא במצוקה. אנחנו עומדים בהבטחות שלנו, זה ברור, אבל עדיין מקפידים לשקול כל בקשה, ולשמור על הפרוצדורה הנאותה. אני יודעת שלאנשי העמותות מאוד קשה. זה לא קל להודות שהם לא מצליחים כמו פעם. זה גם קשה לנו, כי למרות הרצון לתת, אנחנו צריכים לוודא שנוכל לתפקד גם בשעת משבר. זה מאוד קשה לתת פחות. הדחף האמיתי כשיש לך הוא לתת עוד. מסביבי אני שומעת עוד קרנות עסוקות בשאלה 'איך נתאמץ כך שנוכל לתת יותר?'".
הברז של התורמים הפרטיים הרבה יותר פגיע, אלא שרובם לא כל כך ששים לדבר על זה. הרבה יותר נעים להצטלם ליד הבניין שעזרו לבנייתו, מלהתייחס לאופק הכלכלי המעונן שלהם. יש גם מי שטוען שכל העיסוק הזה בבלימת התרומות הוא סתם נשק בידי מי שממילא מחפשים תירוץ לא לתרום ועכשיו עולים על הטרנד החדש: 'פעם תרמתי, אבל היום קשה לי'. ש', יזם נדל"ן מלוס אנג'לס שבמהלך שבע השנים האחרונות תרם לעמותת חזון ישעיה יותר מחצי מיליון דולר, מתנדב להסביר, אבל בעילום שם.
"כן, במשך שנים תרמתי הרבה בעיקר לעמותת חזון ישעיה, ואפילו ביקרתי בישראל וראינו את העבודה המדהימה של אברהם ישראל. אבל בשנה האחרונה כמעט כלום, כי כל תחום הנדל"ן פה התרסק והפסדתי כמעט 30% מההון שלי".
איך ישראל הגיב כששמע את הבשורה?
"מה הוא יכול לומר? הוא איחל לי בהצלחה, ואני אמרתי לו שכשהמצב ישתפר אחזור לתרום".
גם בועת העמותות תיאלץ להתכווץ
ריבקין כבר הבינה שעליה לטלטל את שיטת גיוס הכספים של עמותת ידיד בכדי לשרוד. "אחד הדברים שעשינו זה לבקש מכל מרכז לגייס כסף בארץ, ברמה המקומית. בתל אביב זה היה הרבה יותר פשוט מבאופקים", היא מספרת. "אבל כל מרכז מנסה וממשיך לנסות".
זה דורש מהאנשים לעשות שינוי בתודעה?
"כן. אנשים שלא עסקו מימיהם בגיוס כספים, מרגישים בושה. זה מחסום פסיכולוגי קשה. כמו לקבץ נדבות".
הפכנו לוואספים שמתביישים לדבר על כסף?
"משהו כזה. אני עובדת עם הצוות להתגבר על ההרגשה הזו. אני מארגנת סדנאות וסימולציות: מה אומרים? איך מספרים על הצלחה? חוץ מזה, גם שמנו שלטים בכל המרכזים, שהשירות הוא חינם, אבל מי ששבע רצון, אנו מבקשים תרומה של עשרה שקלים לפחות. המרכז שהכי הצליח בזה הוא בנצרת, שם אנשים לא מתביישים להגיד תודה דרך המטבע".
ממי המרכזים אמורים לגייס כסף עכשיו?
"גם בפריפריה יש אנשי עסקים. היעד שנתנו לכל מרכז הוא 15 אלף שקל בשנה. סביב החגים חלק ניכר מהכסף הולך לתרומות מזון. אנחנו מנסים להציג עצמנו כארגון שפעיל כל השנה. זה חלק ממסר חינוכי. הפן הנוסף שלא פרצנו מספיק זה גיוס כספים באינטרנט".
ישראל, שעד היום נסמך בעיקר על תורמים פרטיים, מותח את גבולות מפת הפילנתרופיה שלו ליעדים חדשים. "אחרי סוכות אני נוסע שוב. יש לי שלוש נסיעות בנובמבר. בין השאר אגיע לאורוגוואי ולארגנטינה. אני מחפש אנשים חדשים. ברוך ה' אנשים מכירים את העמותה, ומנסים להציל מה שאפשר".
חוץ מזה, הוא חושב שיש מקום שמדינת ישראל, שהפקירה חלק גדול מעשיית הרווחה בידי עמותות פרטיות, תחזיר חלק מחובותיה. בינתיים יש לו בקשה קטנה: "אני רוצה לפנות לממשלה, אחרי 11 שנה בחזון ישעיה, שיורידו את המע"מ שאני משלם על מוצרי המזון, למרות שאני עמותה ללא מטרות רווח. אני משלם מע"מ על בשר ועופות. 15.5% הולך על זה. ובהתחשב בזה שאנחנו עושים את העבודה שהמדינה אמורה לעשות, יש מקום להתחשב בנו, לפחות באופן זמני, עד שהמשבר יחלוף".
בעמותת אדם טבע ודין, כמו בחברה להגנת הטבע, מקווים להגדיל את בסיס החברים שמשלמים סכום קטן בכל חודש. "זו ההזדמנות של האנשים לחזק גופים כמונו, כדי שלא ניסמך רק על תרומות מחו"ל", אומרת איסר-איציק. "חוץ מזה, הגיע הזמן שהפילנתרופיה הישראלית תהיה יותר פעילה בתחום הגנת הסביבה. הפילנתרופיה בארץ ממשיכה לתרום לתחומי הבריאות והחינוך. אבל בתחום הסביבתי היא לא מפותחת כמו בארצות הברית ובאירופה".
"מבחינה מסוימת", מוסיפה הופמן, "אפשר אולי למצוא ברכה במשבר. יכול להיות שעם השנים צמחו אצלנו יותר מדי עמותות. אני זוכרת כמה הופתעתי לגלות כשהייתי במועצת העירייה, שיש עשר עמותות לחירשים בירושלים. זה לא שאני מאמינה בדרוויניזם, אבל למה לדעתך יש בירושלים 1,300 בתי כנסת? כי נורא קל להקים בית כנסת. אז יש עמותות שקמו בגלל מתחים עם המנכ"ל הקודם, עמותות שיש בהן כפילות לא מעטה".
התייעלות נוספת שהופמן מקווה שתצמח מתוך המצוקה היא התאגדות של העמותות בניהול משא ומתן מול גופים מסחריים. "אני רוצה שהמגזר השלישי יתחיל לראות בעצמו לקוח", היא מפרטת. "שבמקום שהאגודה לזכויות האזרח, עמותת סיכוי, בצלם וידיד ייפנו כל אחת בנפרד לחברת פלאפון, נתאחד ונפנה אליהם יחד. שכולנו נקנה יחד מכונות צילום. שנוציא מכרזים משותפים. וכך כשהמנכ"לים שלנו יגיעו למקבלי ההחלטות במשק וינהלו איתם משא ומתן, הם גם יתגלו במלוא כוחם המנהיגותי ויגיעו לעמדות השפעה, ייכנסו לדירקטוריונים".
זאת אומרת שאת חושבת שהמשבר הזה יכול להביא לגיבוש בין העמותות?
"בשבועות האחרונים שמעתי מעמיתיי מנהלי העמותות יותר מששמעתי מהם מאז שאני פה. יורד גשם בחוץ, אז אנחנו מצטופפים".
"יכול להיות שיהיו עמותות שיצטרכו להתמזג", מנחשת גם פוקס. "אני מקווה שהקו הפתוח בין הארגונים ובין הקרנות ובין כולם יגרום לכך שאנשים ישאירו את האגו שלהם מחוץ לדלת. מה שחשוב זה לא הקרן, ולא העמותה, אלא האנשים שלהם אנחנו רוצים לעזור. אם הם אלו שיהיו בראש מעיינינו אז הפתרונות הנכונים יעלו מעצמם".
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000392647
התורמים מנסים לשמור על פאסון של תרומות כרגיל, אבל איש לא אדיש למציאות שנכפתה
