הגייה ספרדית אשכנזית ומעבר בינהם.

אם הנ"ך החליף ש' ב-ס', האין הוא מקור חשוב לפחות כמו חז"ל?

ודאי שהתנ"ך הוא מקור חשוב יותר, אני לא מכיר איפה הוא החליף, אבל כאמור הנ"ך הוא גם מקור אנושי לא מחייב,
  הטקסט של התורה היא המחייבת, ויש בה ע  ו א  ו ה בסוף מילה וא בסוף המילה, ההגיה של האותיות בתורה חייבת להיות שונה בין א   ובין ע, אחרת לשם מה הם נכתבו??

_________________

מודה ועוזב

פעם שאל הרב טל את הרב קאפח, אני שאינני מסוגל לכווין כאשר אתפלל במבטא תימני מה עלי לעשות?
הרב קאפח השיב, לכתחילה צריך להתפלל במבטא תימני, ומי שאינו יכול יתפלל באיזה מבטא שהוא רגיל, כי העיקר בתפילה היא הכוונה. (מפי בנו)

***

ולעצם הפולמוס, נוסיף קצת.

לכל אות יש אופן ביטוי שונה, חוץ מש' שמאלית וס', מסכת שוטה נכתבת עם ש' או ס', אבל שאר האותיות לא ידמו אחת לחברתה.

בתקופת המקרא הלשון היתה צורך לתקשורת בין בני אדם, אבל לא היתה קריאת שמע לדקדק באותיותיה, וגם מקרא ביכורים היה נאמר בעגה המקומית, כך שבאותם ימים לא הקפידו על כגון אלו.

באותם ימים הלשון היתה זורמת, בני אדם החליפו ר' וד' מבלי משים, ולכן בתנ"ך יש שם של אותו בן אדם פעם כך ופעם כך.

בארץ ישראל בתקופת חיבור הירושלמי חיבבו בני אדם את הלשון הקצרה, ולכן בית שאן נהפך לבישן, ור' אלעזר לר' לעזר, וכן עוד הרבה קיצורים.

חכמים בתלמוד אמרו שצריך לדקדק באותיות של קריאת שמע, לא יניח הנד ולא יניד הנח וכו', כהן לא יקרא לא' ע' וכו', ומיני אז הפך הדקדוק בשפה לחלק ממצוות הדת.

למרות שבתקופת המקרא והתלמוד עדין לא היתה חובה הלכתית לדקדק בעברית, אבל באותה תקופה היתה העברית שלמה, בני אדם ידעו לבטא את כל האותיות, אולי הם התעצלו לבטא זאת תמיד, אבל הידע היה קיים ונפוץ.

***

קצת על המבטא התימני

המבטא התימני הוא בבלי ביסודו, בגלות בית שני היה המרכז התורני בבבל, שם היו מכונסים רוב החכמים, ניקודו הוא בבלי, אין בו סגול והניקוד הוא עליון, בנוסף אופן ביטוי שוא נע משתנה ומסורת זו בבלית ביסודה. 

1- כל אות מבוטאת בצורה שונה, ולא תדמה אות לחברתה כלל וכלל.
2- כל ניקוד מבוטא בצורה שונה, ולא ידמה ניקוד לחבירו כלל וכלל, לא הקמץ לחולם, ולא שאר ניקוד.
3- הקמץ כמשמעו קמוץ, כווץ, ורק כאשר האדם מבטא את הקמץ כמו חולם פיו קמוץ וקווץ, ואילו אם מבטא הקמץ כמו פתח הפה צריך להיות פתוח.
4- חולם לא דומה כלל וכלל לקמץ, בקמץ הפה קמוץ וכווץ, ואילו בחולם הפה קמוץ וגם משוך והביטוי שונה, צריך לשמוע זאת בכדי להבין.
5- צורת ביטוי של שוא נע משתנה, ויש 3 צורות לביטוי שוא נע, לפני אות י' השוא מבוטא כמו חיריק קל, לפני אותיות אהח"ע השוא מבוטא כמו ניקוד האות שלאחריו ויבטא אותו בקלות, לפני שאר האותיות השוא מבוטא כמו פתח קל. שינוי זה של אופן ביטוי שוא נע בצורה שונה בבלי ביסודו.
6- האותיות בגד כפת, יש להם צורת בטוי כשהם דגושות וכשהם רפויות, השינוי הוא לא חובבני או כשירצה הקורא, אלא מקפידים מאוד לקרוא אותם עם דגש או בלעדיו, אות ד' לא דגושה דומה לז' (צורת הביטוי זהה אבל הם לא נשמעות בכלל זהות), ולפיכך מובן כיצד יכול להאריך באות ד' במילה אחד בקריאת שמע.

***

בדרום ארץ ישראל היה בתקופת המקרא מנהג לקרוא את החולם כמו צירי, מנהג זה עבר לבבל והיו קהילות בבבל שכך ביטאו את החולם, מעניין לציין שגם בתימן יש קהילות בדרום הארץ שכך מבטאים את החולם, כנראה הם עברו כקהילה מבבל לדרום תימן ושמרו על מנהג זה. 

***

הפולמוס שיש לרב מזוז על המבטא התימני מסתכם בצורת ביטוי הג', יהודי תימן מבטאים J ואילו הרב מזוז טוען שצריך לבטא G, כמו כן הוא מערער על אופן ביטוי האות ק, יהודי תימן מבטאים כמו G, והרב מזוז טוען שצריך לבטא כמו ביטוי האות ק של הערבים.

מעניין לציין שיהודי דרום תימן מסכימים עם הרב מאזוז והם מבטאים ג' וק' כשיטתו, ואילו יהודי מרכז תימן מבטאים בצורה שונה, כי גם יהודי המרכז וגם יהודי הדרום לא שינו ממנהגם, אלה שמרו על הביטוי הבבלי שהביאו ממחוזותיהם בבבל (חולם כצירי גG ק כמו הערבים) ואלה שמרו על מה שקיבלו מאבותיהם, גJ קG וחולם כמו קמץ כשהפה קווץ ומשוך. 

כדאי לציין שיהודי תימן מקפידים מאוד שלא תשתמע המילה לו כמו המילה לא, ולפיכך בקריאת התורה לא די לקורא להוציא את המילה לו כשפיו קווץ ומשוך, הוא גם צריך להאריך בקריאת הו' , אחרת לא יניחוהו הקהל להמשיך בקריאתו, כך מקובל בידם לקרוא, בכדי שלא תדמה לו ללא.

*** 

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 13/10/2008 1:28:45

דרום חוקר ידידי,

"לכל אות יש אופן ביטוי שונה, חוץ מש' שמאלית וס'"- ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. מדוע זה שתי אותיות בעלות ביטוי זהה? אין ספק כלל שבעבר הייתה להן צורת ביטוי שונה, אלא שזו נשכחה עם השנים. למעשה העברית המקראית היא אחת הבודדות שעוד שימרה את ההבדל בין ה-ש' ל-ס' (ברוב השפות השמיות היטשטשה ה-ש' השמאלית. ראה לדוגמה את השם 'כשדים', שהכשדים עצמם כינוהו 'כלדים'! דוגמה שמביא י"מ גרינץ).

"האותיות בגד כפת, יש להם צורת בטוי כשהם דגושות וכשהם רפויות" - אכן אכן. אבל כמה שאלות על כך: א. מדוע זה רבא בתלמוד הבבלי נקט בדוגמאות 'הכנף פתיל', 'עשב בשדך' בתור מילים שיש להפריד ביניהן? אם באמת קוראים אותן כמו היום, הרי שאין כאן דבקים שיש להפריד. לכאורה על כרחנו שרבא ומקומו בתקופתו לא הבחינו בין בג"ד כפ"ת רפות לדגושות! ב. מדוע זה קיימים שני עיצורים שונים לגמרי תחת ה"גג" של אותה אות (אותו ייצוג פונטי)? מדוע זה לא יוחדו בעברית עיצור נפרד ל-ב' הרפה ול-ב' הדגושה, וכו'? ג. מדוע זה קיים בניקוד הטברני סימון זהה לדגש החזק ולדגש הקל, וכיצר יידע אדם אם לקרוא כך או כך? ואם תאמר: במסורת, אף אתה אמור: אל תנקד בכלל, והכול יידע אדם במסורת, כפי שהיה לפני שהומצאו סימני הניקוד. ד. עוד מעט אגיע לראיות שבעבר היו שתי הגיות או שלוש לכמה אותיות בעברית, ולדוגמה הייתה ח' "רגילה" (כ-ח' הספרדית), ו-ח' "מלוכלכת" (כ-ח' האשכנזית), וככפילות הקיימת עד היום בערבית. ואם כן החידה כפולה: מדוע שתי הגיות אלו מאוגדות תחת אותה אות, ולענייננו של בג"ד כפ"ת: מה ההבדל בין ח' "מלוכלכת" ל-כ' רפה?

לעניין ההגייה הקדומה: כאמור מקובל על החוקרים, ויש ראיות רבות לכך, שכמה עיצורים בעברית נשאו כמה הגיות שונות בעבר. את ה-ח' הזכרנו כבר, אך גם ה-צ' נשאה שלוש הגיות שונות, ה-ע' שתי הגיות, וכך גם ה-ט' וה-ש'. רוב ההבדלים האלה, אגב, שרירים וקיימים עדיין בערבית, והרוצה לשמוע את ההבדלים ביניהן יוכל לשמוע אותן מפי דוברי הערבית הספרותית (דווקא).

כיצד יודעים זאת? למשל, מבלשנות משווה. שור בעברית הוא תורא בארמית (וכן: שלוש, שנו רבותינו, וכו'), אך שנה בעברית נשארת ב-ש' גם בארמית.
ועוד: מה הקשר העמוק בין לחם למלחמה? אפשר לבנות תילי תילים של דרשות על כך, אך כל המסתכל במקבילות של מילים אלו בערבית ובשפות השמיות העתיקות יידע נאמנה, שמילה אחת היא עם ח' רגילה, והשנייה עם ח' "מלוכלכת" (מה שכינה פרופ' מורג ח1 ו-ח2). אלו שני עיצורים שונים, שרק במקרה נתגלגלו תחת אותה צורת ביטוי.
ועוד: מדוע נקראת העיר עזה באנגלית Gaza (וכן עמורה Gamora), אך עכו נקראת Accre? אלו תיעתוקים עוד מתרגום השבעים, כאשר העברית הייתה חיה בפי המתרגמים. היודע ערבית יידע מייד מניין ההבדל: הערבים אומרים ע'זה (קראו את ה-ע' כמעין ג' רפה גרונית, כמעט כמו ר' ישראלית), אך עכו (ע' "רגילה"). אלו שתי עי"נים שונות לחלוטין.

אם כן, בעברית הקדומה היו שלוש הגיות שונות ל-צ' (אין קשר בין ציר לציר לציר! וראו: ביצה=ביעא בארמית; אך צהרים=טיהרא), ושתי הגיות שונות לח' ולט' ולע' ול-ש'. כל ההבחנות האלה אינן קיימות היום בפיו של אף יהודי, לא אשכנזי ולא תימני.

מדוע היו קיימות כמה הגיות לאותו ייצוג פונטי (=לאותה אות)? עד כמה שנראה לי, הסיבה ההגיונית הסבירה לכך היא שהעברים לא המציאו את הכתב שלהם, אלא אימצו אותו מאחרים. כך נאלצו להתאים את ההגיות השונות שהיו אצלם לאלפבית שהיה כבר קיים (וראו את הצורה שבה היוונים, שאימצו את האלפבית הפיניקי-עברי, הפכו את העיצורים שהם לא ידעו לקרוא לתנועות: ע' (O בכתב הקדום) הפכה ל-O, ה' הפך ל-E, וכו'. גם היהודים האשכנזים עשו אותו מהלך אלפי שנים אחר כך, ביידיש: ע' הפך לייצוג של E, ו-א' הפכה לייצוג של A).

לעומת זאת אצל בג"ד כפ"ת הסיפור הפוך. כאן אין כל הבדל במשמעות בין ב' רפה לדגושה, ובין כ' רפה לדגושה. כלומר, אלו שתי הגיות שונות לעיצור אחד זהה. מה שמרמז שבאמת במקור אלו נקראו באותה צורה. וכמו שהזכרנו את דברי רבא למעלה, ככל הנראה בג"ד כפ"ת היו תמיד דגושות (וכך נחסכה התמיהה על הכפילות ח2 ו-כ' רפה - שכן כ' רפה לא הייתה בעבר!). הסיבה שהן הפכו רפות באמצע מילה היא תהליך של הידמות (אסימילצי"א בלעז): אחרי שהפה פתוח בגלל ההברה הקודמת, קשה לסוגרו היטב ולהגות כהלכה את העיצור הפוצץ ב' או כ' או פ', ולכן העיצור מידמה לתנועה שלפניו ומשאיר את הפה פתוח קצת, וכך יוצאת ב' רפה (האוויר זורם תוך כדי ההגייה), או כ' רפה וכו'.

עד כאן לגבי ההגייה הקדומה. ועוד מעט הערות:

*הגיית יהודי תימן את השווא הנע הגיעה כנראה מן הטברנים, שכן הבבלים הגו אותו אחרת. (זאת בניגוד לרוב הגייתם, הדומה להגייה הבבלית דווקא. ולדוגמה: אין הבדל בין סגול לפתח, שבניקוד הבבלי חד הם. ומי מהם שמבדל ביניהם בכוח אינו אלא עושה זאת באופן מלאכותי, על שום הניקוד הטברני).

*היחידים ששימרו את ההגייה השונה של קמץ קטן וקמץ רחב (שאין ספק שמקור שונה להם! אם כי קמץ קטן כנראה היה תנועת U מסוג כזה או אחר, וראו עֻזו=עָזי, גֻדלו=גָדלי), היו ה"ספרדים". ההגייה הטברנית והבבלית (ובכללה התימנית) קראה הכול O.

*הבידול בין לא ו-לו הוא ראיה מובהקת לכך שגם יהודי תימן אינם רק משמרים מסורת. זהו בידול מלאכותי לחלוטין, שהרי אם הקריאה אף פעם אינה משפיעה על צורת הקריאה (אין הבדל בקריאה בין ראש לרוש). כל עצמו לא נובע אלא מכמה מדקדקים תימניים מאוחרים יחסית, שרצו להסביר מדוע יש קרי וכתיב ב-לא ו-לו, הרי שניהם נקראים אותו דבר. אך תירוצם כאמור הוא המצאה, ולא ייתן מזור לשאלה. ונראה שתשובתו של הר"מ ברויאר היא הנכונה, שהערת הקרי הייתה בעבר כתיב, דהיינו לא שבמקום לא תקרא לו, אלא שבמקום לו (כפי שאתה סבור לכתוב בטעות) תכתוב לא. והיינו שזו בעצם הערת 'סבירין' (אתה הסופר סבור לכתוב כך - אך אתה צריך לכתוב כך). אלא שהמסרנים המאוחרים הפכו את הערות הכתיב להערות קרי, וכך שיבשו את הכוונה המקורית.

יש עוד מה להעיר, אך אעצור כאן הפעם.

הפרעתוני

כעיקרון כל דבריך הולכים כך, מצאנו בערבית עוד צורת ביטוי לאותיות שנעלמו מהעברית, מכאן שגם בשפה העברית היו עוד אותיות שנעלמו.
 
אם במחקר עסקינן, שאלתך בכלל לא נוגעת לביטוי המילים בעברית, אלא להתהוות השפה העברית, כי בתחילה היתה שפה שמית ואח"כ נוצרה ממנה עברית.

כיוון שכן, אתה מדבר על זמן התהוות העברית כשהיא בחיתוליה, אין בה הקפדה על בטוי אותיות, חלק מהמילים שבה זהים לארמית או לערבית, אבל יהודי תימן משמרים את העברית כשהיא מגובשת ואיננה דומה כלל וכלל לערבית או לארמית.

זה נחמד לקרוא על דמיון בין העברית לערבית, אבל יש לעברית דברים שאין לערבית, לערבים אין פ וניקודם הוא רק צירי חיריק ופתח, כך שאם אנו משוים עברית לערבית, בא נמחק את הניקוד חולם ושורוק ונעלים את הפ', אם ערבים אז עד הסוף. 

נמצא שכל דבריך על ע ט ש ח בכלל לא מכוונים ליהודי תימן, אתה מדבר על זמן קדום שבה העברית בעצמה היתה אחרת, מטבח כונה מטבח', ועזה כונתה גזה, ואין לצפות מיהודי תימן שישמרו את אותו זמן קדום, כי הם שומרים את העברית לאחר שהתהוותה והתגבשה, וכעת הם היחידים שיודעים לבטא את העברית המגובשת בתפארתה ודיוקה.

דבריך על שוא נע שהוא טברני ולא בבלי, אתה צודק.

דבריך על בגד כפת שהוא מאוחר ולא קדום, אתה צודק, אכן בעת העתיקה לא הקפידו על כך, והעברית היתה אקראית ולא מוקפדת, ויהודי תימן משמרים את העברית המגובשת והמהוקצעת.

אינך יודע מה ההבדל בין קמץ לחולם ולפיכך באו דבריך בסוף.

סוף דבר

בזאת התחלנו ובסוף נסים, יהודי תימן משמרים את המסורת הבבלית, הם משמרים את העברית כפי שהיתה בבבל במאה השביעית, ויש בדבריהם גם מוטבים טברנים כגון בגד כפת ושוא נע מהמאה העשירית, אבל ברור שהשפה העברית לפנ"כ היתה שונה, כי היא יותר דמתה לערבית או לארמית, וגם היו בה אותיות שנעלמו, ואת אותו פרק זמן גם יהודי תימן לא משמרים כי הוא איננו מגובש.

נמצא שמסורת הלשון של יהודי תימן היא הקדומה מבין כל מסורות הלשון הקימות היום, כי שאר מסורות הלשון בעדות מאוחרות ממנה.

_________________

.


סילחו לי נא ידידי, משבחי תפארת הימין משמרי מסורת עתיקת הימין, אך דבריכם אודות העברית שבפי יהודי תימן, אינם אלא התפארות שאי אפשר להוכיחה, אלא בנבואה.

ההנחה, למשל, כי יהדות תימן משמרת את המסורת הבבלית טוב יותר מאשר זקני בבל עצמה, מרחיקת לכת עד מאד. הנה, דוקא יהודי בבל עצמה, אינם מבחינים בין ב' דגושה לשאינה דגושה. האם הם עושים כך משום השפעת הערבית, או שמסורת אבותיהם עתיקה?


אין לי אלא לתמוה מהיכן נשאבת הידיעה הברורה כי כאשר המבטא התימני מקפיד להבחין, בין ת' דגושה לשאינה דגושה, זו מסורת עתיקה ולא השפעת הערבית, אך כאשר יהודי אשכנז, או יושבי איטליה וכו' מבטאים את הצ' כפי שהם מבטאים אותה - זו השפעת השפות של הגוים סביבותיהם.

אין שום יכולת להכריע אם האות צ', למשל, בוטאה בצורה המקובלת במסורת התימנית - על דרך האות צ' הערבית, או כפי שהיא מבוטאת על ידי יהודי אירופה (כמו ה- C במלה Caesar בלטינית, או ברוסית, או Z במלה פיצה, וכו').

אין שום יכולת, משום שכל ה"הוכחות" שהובאו, אינן אלא השערות, ניחושים ודברים בנוסח "ברור כי".

הערבית מכילה עיצורים רבים שאינם קיימים בעברית, ויתכן כי מעולם לא היו בה. האות ט' (כמו במלה ט'אהר, מבוטאת בצורה הדומה במקצת ל-ד' העברית, אך לא בדיוק), האות צ' (כמו בשם החודש המקודש להם - רמצ'אן, מעין ד' נחצית כבדה), האות ע' (כמו בשם העיר עזה) - לא נמצאות בעברית. לפי מסורת יהודי הארצות דוברות הערבית, האות ת' שאינה דגושה, מבוטאת בדומה לאות ערבית הדומה לאות ת (זו בעלת שתי נקודות דיאקריטיות, וזו בעלת שלוש). האם בהכרח מבטא זה נכון, או שמא המבטא הספרדי שאינו מבחין כלל בין שתיהן, הוא הנכון? וההיגוי האשכנזי המבטא ת' שאינה דגושה כעין ס', מה איתו?

חילופי המבטא בין קהילות תימן השונות, מקביל לחילופי המבטא בין מבטאים ערביים שונים (היגוי האות ק' כ-ג' - קיים גם אצל בדווים במקומות שונים. היגוי האות ג', או כ-ג' כמו במלה האנגלית ג'יימס, או כמו המצרים - ג' כמו בהיגוי הישראלי הקיים). איזו קהילה תימנית משמרת את המבטא הנכון? האם השרעבים צודקים יותר מהצנענים? האם העדנים באמת התקלקלו בגלל הכיבוש הבריטי?


אני בטוח שעוד מעט יגיע גאליציאנער אחד ויוכיח לכם שהגיית השורוק כחיריק - היא-היא מסורת אבותינו הקדושים מקדמת דנא.