|
|
| נשלח ב-15/10/2008 11:58 |
 |
| |
הפרעתוני
שם הקמץ זהה גם בניקוד הבבלי וגם בטברני, כך שלכולם מבטאו אינו כספרדים.
בנוגע לניקוד הארצישראלי, אני כמובן מתעלם, כי ניקוד זה לוטה בערפל, ואף אחד לא יודע עליו דבר וחצי דבר, ולא תהיה מסורת שלמה וברורה מבבל וטבריה, מרכזי יהדות ותורה (וכי מנין הגיעו יהודי בבל אם לא מארץ ישראל), מול לשון מפורסמת אצל יהודי צפון אפריקה ספרד ואיטליה, שאין בה דבר ברור ומוחלט.
***
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99
למחקר הניקוד הארצישראלי יש חשיבות רבה, משום שהוא מייצג את הגיית לשון חז"ל בארץ ישראל - הגייה שהעדויות עליה מועטות. הגייה זו היא גם הבסיס להגייה המכונה "ספרדית": היהודים שייסדו את הקהילות בצפון אפריקה, איטליה וספרד דיברו עברית בהגייתה הארצישראלית. הגייה זו היא שנתקבלה ברוב קהילות ישראל, והיא גם שאומצה עבור העברית בת ימינו.
אולם כגודל החשיבות של שיטת הניקוד כך גם הקשיים במחקרהּ. הקשיים נובעים משלוש סיבות עיקריות:
- החומר המנוקד דל ומקוטע יחסית ליתר שיטות הניקוד. רוב כתבי היד הם שרידי גניזה: דפים בודדים וקרועים. אין בנמצא חיבור שלם המנוקד בשיטה זו כפי שקיים עבור הניקוד הטברני או הבבלי.
- גם בחומר שנמצא אין אחידות בשיטה. בכתבי יד שונים משמשים סימנים שונים, או אותם סימנים בתפקידים שונים.
- קשה לפרש את סימני הניקוד. בעוד שמפתחי השיטה הטברנית השאירו אחריהם חיבורים המתארים את שיטתם תיאור פונטי, ובעוד שההגייה הבבלית נשתמרה בצורה טובה בפי יהדות תימן, העדויות על משמעות סימני הניקוד הארצישראליים היא עקיפה בלבד, דרך מסורת ההגייה הספרדית (שאינה מייצגת בהכרח את ההגייה הארצישראלית המדויקת).
***
מול מסורת ברורה אפשר להתפלמס, מול שברי מסורת קשה מאוד, כי גם בעל המסורת אינו יודע דבר ברור.
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 12:00 |
|
| |
על מסורות מקראיות שקדמו לנוסח המסורה
דבר מפורסם הוא כי נוסח המקרא המצוי בידינו כיום, התעצב ונחתם במשך תקופה ארוכה, וחותמיו האחרונים היו חכמי המסורה בטבריה במאה העשירית.
אולם לא סוד הוא, כי היו עוד צורות ואופנים לקריאת המקרא, אלא שאותם צורות נשכחו ונעלמו עם השנים, וכיום רק נוסח המסורה וגרסתו הם המפורסמים.
כתבי יד השונים מנוסח המסורה נמצאו בכל מיני מקומות בעולם, בגניזה הקהירית, בתימן, ובעוד מקומות בעולם, אותם כתבי יד מתחלקים חילוק משני, יש מהם שמסורתם היא בבלית, ויש מהם שמסורתם קדומה גם למסורת הבבלית.
מכיון שהגיע הפולמוס לכדי דיון אודות מסורות שקדמו לנוסח המסורה וגרסתו (חכמי טבריה במאה העשירית), ומכיון שכבר בעבר רציתי לפרסם הודעה בנושא, החלטתי לפרסם כעת הודעה מתוך הספר "הלשון העברית והלשון הארמית שבפי יהודי תימן" (עמ' 65-74), בהודעה נציג מתוך 2 כתבי יד תימנים שמסורתם קדומה גם למסורת הבבלית, נציג את נוסח המסורה המקובל והמצוי בפי הכל, ונציג לידו עוד 2 גרסאות מכ"י קדומים.
כ"י אחד יכונה י' , הוא נמצא בספרייתו של הרב יוסף קאפח, כתב יד זה נכתב בתימן בשנת 1433 ויש בו מסורות לשון קדומות גם למסורת הבבלית, וכמובן גם למסורת המסורה.
כ"י שני יכונה נ', הוא נמצא בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק, יצא לאור בידי פרופ' מאצ'ו, זמן כתיבתו בערך כמו כ"י י'.
***
שמואל ב א,יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.
כ"י נ- הצִיבִי.
כ"י י- הצִיבִי, בָמוֹתַיִיך.
בתרגום השבעים מצויה גירסת תרגום שמשמעותה הצבה והעמדה, כפי 2 כ"י.
***
מלכים א כ,לג וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ, וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן-הֲדַד, וַיֹּאמֶר, בֹּאוּ קָחֻהוּ; וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן-הֲדַד, וַיַּעֲלֵהוּ עַל-הַמֶּרְכָּבָה.
כ"י י- וַיִמלְטוּהָ מִמַנוּ
כ"י נ- וַיִחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ (השינוי מנוסח המסורה בניקוד י')
בתרגום השבעים הגיר' זהה לנוסח המסורה ונוסח נ', נוסח י' ברור ופשוט, כי כאשר שמעו האנשים את דברי אחאב מילטו את דבריו ממנו לפני שיחזור בו.
***
שמואל א ג,יט וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה.
כ"י י- ולא נפל
***
שמואל א יט,י וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית, בְּדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיַּךְ אֶת-הַחֲנִית בַּקִּיר; וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט, בַּלַּיְלָה הוּא.
כ"י י- וַיִּפָּטַר
גיר' זו זהה למסורת הבבלית וללשון חכמים.
***
שמואל ב יב,ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.
כ"י י- ויבא הַלוֹך לאיש העשיר
גיר' זו זהה למסורת הבבלית וללשון חכמים, השוה לַקוֹח גָרוֹסוֹת לָעוֹזוֹת.
***
שמואל ב יד,יז וַתֹּאמֶר, שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה-נָּא דְּבַר-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִמְנֻחָה: כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, יְהִי עִמָּךְ.
כ"י י- דבר אדני המלך לְמִנְחָה
גיר' זו משמעה הנחייה והדרכה, נוסח המסורה קשה להבנה.
***
יש עוד שינויים בין כ"י אלה לבין נוסח המסורה, אלא שאין מטרה לאסוף ולערום שינויים על גבי שינויים, אלא להציג מעט מזעיר מאותם שינויים בכדי שהקורא יקבל התרשמות, על איזה שינויים מדובר בין נוסח המסורה לבין נוסחים שקדמו לנוסח המסורה, וכאמור אותם שינויים כבר עברו ונשכחו מהעולם.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 14:41 |
|
| |
דרום, אין בדבריך משום אמירה מהותית ולכן אין לי מה להעיר עליהם.
לגבי הודעתך השנייה - אינני רואה קשר לנידון האשכול כלל. אמנם יש עוד דוגמאות שהובאו בספר הזיכרון לרב קאפח (כמדומני) בדרך הניקוד של שיר השירים, במסורות הבבליות.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 14:41 |
|
| |
ממללא,
לגבי הרב קוק, יש לו תשובה מפורשת שבה הוא מצדד ב"אל תיטוש תורת אמך" בעניין ההגיות.
מואדיב,
לגבי ה-צ', התכוונתי לאומרך שאין הבדל במקוריות בין ההגייה הזו להגייה הזו. ומה שאמרת שדבריי הם דברי נביאות, תמהני על כת"ר. האלפבית הערבי והעברי מקבילים הם. אוצר המילים העברי מקביל במילים רבות לאוצר המילים בערבית (אלו שתי שפות מאותה משפחה, כידוע לך היטב), ובכל מקום שיש צ' בעברית, יש צ' בערבית. זה מה שאמרתי שהן מקבילות: לא לגבי ההגייה, אלא לגבי התפקיד הלשוני של האותיות הנ"ל. ואגב, לא התייחסת לדבריי שה-צ' היא נחצית בלי ספק, ואילו לא כן עם ה-צ' האשכנזית.
לגבי ההגייה התימנית - דומני שלא קראת את דבריי, שאמרתי בהם במפורש שאין זה שהם שימרו את ההגייה שנהגה בבבל על כרעיה וקרבה (והזכרתי את בג"ד כפ"ת כדוגמה). אם כי אשמח אם תרענן את זכרוני, היכן רואים שבבבל לא הקפידו על ההפרש בין א' ל-ע'. עד כמה שידוע לי שחיקת הגרוניות היא תופעה שנהגה דווקא בארמית הגלילית.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 18:28 |
|
| |
.
הפרעתוני:
חוששני כי לא הצלחתי להבהיר את דברי, על כן אנסה לחזור שוב על העיקר:
לעניות דעתי, אין שום אפשרות לשחזר כיום את "המבטא המקורי".
לגבי ביטוי האות צ', הערבית מול האירופית, הריני להזכיר את שכתבתי למעלה, ועוד אוסיף:
ההקבלה בין הא"ב העברי לערבי אינה שלמה ואינה מוחלטת. יש עיצורים בעברית שאינם קיימים בערבית (פ' דגושה, למשל), ויש עיצורים בערבית שאין להם מקבילה בעברית. גם לא תמיד יש הקבלה בין אות אחת לאחרת, ולפעמים יש היפוך, כפי שנעשה בין ש' ימנית בעברית לבין הס' הערבית, וההיפך. כמעט בכל מלה מקבילה בעברית ובערבית הכוללת אחת משתי האותיות הללו, יש היפוך בין עברית לערבית. מול ש' ימנית בערבית יופיע ס' (=ש' שמאלית)בעברית, ומול כל ש' ימנית בעברית יופיע ס' בערבית.
מכאן שהמצאות צ' ערבית מול צ' עברית אינה אומרת כלום לגבי המבטא. ערביי מצרים המבטאים את האות ג' כפי שהם מבטאים, דוברים את אותה השפה הספרותית כאחיהם בסוריה המבטאים אותה בצורה שונה. אם כך באותה השפה, מדוע נתפלא שהדבר אפשרי בחילוף בין שתי שפות אחיות?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 18:47 |
|
| |
מואדיב,
תמיד ניתן להקשות ולפקפק. גם אולי אין אלוהים, או שכל העולם הוא חלום שלי, וכו' וכו' וכו'.
השאלה היא מה סביר יותר ומה סביר פחות. לצורך העניין מסורת הגייה היא דבר חזק, ומסורת ההגייה במזרח חזקה יותר מאשר באירופה משום שהתנאים התרבותיים דומים יותר לאלו של ארץ ישראל הקדומה מאשר התנאים התרבותיים באירופה דומים לכך. והבאתי לך דוגמה מדוע אי אפשר שה-צ' האשכנזית היא ה-צ' ה"מקורית" (שכן היא אינה נחצית ואינה דומה ל-ט' יותר מאשר ל-ת' - שתי אותיות זהות בהגייתן גם ככה באשכנז). לעומת זאת מסורת הגיית ה-צ' - בערב ובגולה העברית המזרחית - דומה בכל המקומות. ולהוציא מידי המסורת - לכך צריך ראיה, לא להיפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 20:42 |
|
| |
.
הפרעתוני
כתבת כי "מסורת הגייה היא דבר חזק", אך הדגשת כי כוונתך דוקא למסורת הגיה מסויימת.
כתבת כי מסורתם של יהודי תימן קפדנית במיוחד, אך בכל זאת, על המסורת הבבלית הם לא שמרו בקנאות אלא "תיקנו" את הטעון תיקון.
לא למותר להזכיר כי יש יותר ממסורת תימנית אחת לגבי הגיית חלק מהעיצורים.
לגבי הוכחתך מבניין התפעל, יש בה משהו, אך היא חלשה למדי, ולא אאריך מדוע גם בהגיית הצ' כבמסורת האירופית, עדין יתכנו חילופי ת' ו-ט', וזה מבלי שנכנס לשאלה איך בוטאה האות ט' בעברית הקדומה (אזכיר את שכתבתי לעיל, בערבית יש שני עיצורים הנבדלים בכתיבתם באמצעות נקודה דיאקריטית, אך הגייתם שונה).
צר לי לומר זאת, אך מכל כיוון, ראייתך נובעת מכך שיש משקפים תימנים דרכם אתה צופה בבלשנות. הסברה כי דוקא יהודי תימן הם היחידים שלא הושפעו מהשפה השלטת בסביבתם, להבדיל מכל שאר יהודי העולם, היא מרחיקת לכת ונטולת כרעים להלך בם.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 21:01 |
|
| |
מואדיב,
אינני תימני ואין לי משקפיים תימניים. וכי לא ראית את ויכוחיי עם דרום חוקר? אני גם לא קנאי להגייה התימנית דווקא. ואיני טוען שיהודי תימן או שאר ארצות ערב לא הושפעו מסביבתם. אך אני כן טוען שהסביבה מראש דומה יותר, היינו שמדובר בעמים דוברי שפה קרובה, באותו אזור, ועל כן סביר יותר שההגייה השתמרה בעיקרה (ואיני דן על דברים שוליים כמו חילופי מסורות בקריאת ה-ק' וה-ג', שאגב משקפים אם כבר את זאת שההגייה שלא הושפעה מהסביבה דווקא כן משמרת משהו מקורי).
דבריך שהכול דומה לכול ואין יתרון למסורת הגייה על פני רעותה - הם התמוהים. וכי תאמר שיש בהגיית אשכנזי ארה"ב את הקמץ כדיפתונג OW, מין מסורת קדומים שהיא?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 21:18 |
|
| |
.
הפרעתוני:
חילופי מסורות בהגיית ק' ו-ג', אינם מעידים על שמירת מסורת יתירה יותר מאשר חילופי הגיית השורוק בין יהודי ליטא ליהודי גליציא. אגב, כפי שכבר הזכרתי לעיל, חילופי מבטא זהים קיימים בין בדווים בפזורה השונה, סיני לעומת הגליל וכו'.
על מסורות הגיה חדשות זה מקרוב באו, יכולים אנו לעמוד ולדעת את מקורן. אני שב וחוזר על טענתי: איננו יכולים לשחזר את מסורת ההגיה המקורית, משום שאין לנו מכונת זמן, ומשום שלא בטוח שמעולם התקיימה אחת כזו, ולא היו תמיד כמה מסורות שחיו זו לצד זו (ע"ע סיבולת על מעברות הירדן).
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2008 21:51 |
|
| |
מואדיב,
לא חלקתי כמעט על שום דבר מדבריך. אבל אני עומד על דעתי שקווי ההגייה המיוחדים של יהודי תימן, והמזרח בכלל, סביר ששימרו מסורת קדומים, ולעומת זאת קווי ההגייה המיוחדים של יהודי גליציה ואמריקה, אין בהם משום שימור של מסורת שהיא.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2008 13:33 |
|
| |
קיבלתי- העברתי
רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית (24.9.2004)
על חטא שחטאנו
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעִלְּגוּת לָשׁוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהֶרֶס הַבִּנְיָן
עַל כִּי אֶת הָהִפְעִיל לְהֶפְעִיל הָפַכְנוּ
וְאֶת הַחִירִיק מִן הָעִבְרִית הֶשְׁלַכְנוּ
וְאֶת שִׁעוּרֵי הַדִּקְדּוּק לֹא הֶפְנַמְנוּ
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, הַפַּעַם הֶגְזַמְנוּ
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַצְלוּת הָהֶגֶה
עַל כִּי הָיְתָה הַחֵית לְכָף וְהַסַּחַר לְמֶכֶר
וְהָיְתָה הָעַיִן לְאָלֶף וְהֶעָפָר לְאֶפֶר
נֶאֶלְמָה גַּם הָהֵא, לָאַשְׁפָּה תִּתְנָאֵל
וְעִמָּהּ גַּם הַיּוֹד: אֶל אֶל אִיסְרָאֵל.
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּפֵי מִינִים
שְׁלֹשָׁה יְלָדוֹת הָלְכוּ לַמַּתְנָ"ס
הוֹצִיאוּ שְׁתֵּי שֶׁקֶל מִתּוֹך הַמִּכְנָס
קָנוּ לְעַצְמָם מִינֵי תַּרְגִּימָה
מִשָּׁמָּה פָּנוּ הֵם לְצֹמֶת הוֹמָה
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמִלִּים רֵיקוֹת
כִּי כְּאִלּוּ אַתָּה כָּזֶה קוּל וּמַגְנִיב
יַעֲנוּ בַּמְּרוֹמִים מַלְאָכִים וְכָּאֶלֶּה
אֵיזֶה וָאלְלָה אַתָּה, כְּאִלּוּ דָה, כְּאִלּוּ מָה
אֵיזֶה קֶטַע שִׁיוֹאוּ שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמָן
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַלּוּת הַדַּעַת
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהַעֲלָאַת גֵּרָה
סַחְטִיקָה יָא בָּאבָּא, תַּגִּיד מַה נִּהְיָה
מַמַּצָּב מַנְיָנִים מַה נִּסְגָּר מַנִּשְׁמָע
אָחִי מַה קּוֹרֶה אֲחוֹתִי מַה נִּרְאָה
בַּבַּיי יָאלְלָה בַּיי וְגַם הַלְּלוּיָהּ
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֶצֶר הָרַע
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתַיִם
פֵּרַקְנוּ, תָּקַעְנוּ, הִכְנַסְנוּ, דָּפַקְנוּ
הֵבֵאנוּ לָהּ, גַּם אֶת הַשֶּׁמֶן בָּדַקְנוּ
צָלַלְנוּ, יָרַדְנוּ, אָכַלְנוּ, שָׂבַעְנוּ
טָחַנּוּ, עָשִׂינוּ, זִיַנּוּ, גָמַרְנוּ
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׁפְלוּת רוּחַ
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּחֲנֻפַּת גּוֹיִים
מַה כְּבָר בִּקַּשְׁנוּ, יוּ נוֹאוּ, קְצָת גּוּד טַיְם
קְצָת גּוּד פוּד, קְצָת אֶקְשֶׁן, קְצָת כֵּף שֶׁל הַלַּיְף
חִפַּשְׂנוּ קוֹמִיטְמֶנְט, רִיסְפֶּקְט, מֶן, יוּ נֵים אִיט,
זֶה לֹא סָץ' בִּיג דִּיל, אוֹ גִ'יזֶס, לֶטְס פֵיס אִיט
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקֹצֶר יָדֵנוּ
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֹנִי שָׂפָה
תָּבִיא לִי מַזָּל שַׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים
תָּבִיא תַּנַּיָּד וְתָבִיא גַּרְעִינִים
תָּבִיא יְלָדִים, תָּבִיא נְשִׁיקָה
תָּבִיא לִי אוֹתָהּ בַּהֲפוּכָה
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְמִיכוּת לָשׁוֹן
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתַרְגּוּם קְלוֹקֵל
עָשִׂינוּ מָקוֹם וְעָשִׂינוּ גַּם שֶׂכֶל
עָשִׂינוּ אֶת כָּל הָהֶבְדֵּל
לָקַחְנוּ מִקְלַחַת, מִבְחָן, אַחְרָיוּת
לָקַחְנוּ אֶת זֶה בְּקַלּוּת
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִכְאוֹן לֵבָב
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגַבְהוּת רוּחַ
חַיֵּינוּ בְּאוֹפְסַיְד, הַכֹּל בֶּכְּאִלּוּ
בְּדָאוּן, בַּקְּרָשִׁים, מְשַׂחֲקִים בְּנִדְמֶה לִי
נַשְׁמִיעַ תְּפִלָּה בַּשָּׁאנְטִי, בַּגְּרוּב
נֹאהַב רַק אוֹתְךָ בְּגָדוֹל, בַּטֵּרוּף
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2008 13:37 |
|
| |
א. יש כאן דברים לצנזר.
ב. אינני רואה קשר לאשכול הנוכחי, אלא קלוש בלבד.
ג. אני חולק עקרונית על ראיית שינוי ההגייה או הדיבור כ"חטא". וזה דווקא כן קשור לאשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2008 13:46 |
|
| |
הפרעתוני
וזה שאין דבר כזה במציאות הגייה ספרדית- הגייהה ספרדית אם היתה היתה לפני חמש מאות שנה, לא מפריעה לך??
היום יש הברות שונות שהדביקו להם את השם ספרד, הרב עובדיה הוא רבם של הספרדים שמעולם לא היה בספרד ולא אבות אבותיו, והוא נקרא ספרדי,
כך נוצרת שפה וכך ידברו בעוד מאה שנה- אם לא נגיד שזה חטא, ויש להזהר מחטאים, מוצא שפתיך תשמור, זה גם על איך אתה מדבר. ושמירת הלשון העברית הנכונה היא גם חיוב.
_________________
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 17/10/2008 13:40:43
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2008 01:46 |
|
| |
במחילת המלומדים אני רוצה לחזור לבעיה סוציולוגית של הברות התפילה בציבור הד"ל הליטאי שזו בעיה הרבה יותר רחבה מהברה .
יש משפחות לא מעטות בציבור "בני התורה" הד"ל שמוצאם מהישוב הישן ומרוב דבוקתם בדרכו של הגר"א וההתחברות למרא דארעא ישראל מרן הרב קוק זצ"ל מצאו עצמם בציבור ה"מזרחי" . הם דור שלישי לתלמידי וולזין ודור שני לתלמידי חברון הישנה .
אמנם מוסדות החינוך ואפילו החרד"ל לא שימרו הברה אשכנזית אבל המשפחות שימרו . ונעשה לא פשוט לעבור לפני התיבה ביארצייט למשל . בציבור הד"ל לא אוהבים הברה אשכנזית ובמניין של בני תורה לא יתנו לו לגשת .
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2008 13:32 |
|
| |
רמבש
זה לא שלא אוהבים הברה אשכנזית, פשוט להתפלל צריכים, בהברה נכונה כמה שאפשר ,קרובה למקור העברי הקדום,
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
