הגייה ספרדית אשכנזית ומעבר בינהם.

מורי ורבותי : ענין ההברה שורשו במבטא הכללי של השפה של אותה ארץ מוצא
וכמובן זה נולד ממזג האויר במדינה שעל פי הטבע צורת הדיבור עם פה פתוח או סגור
ומזה נולדו כל התורות האלו.... לא יותר מזה

מואדיב

כבר כתבתי שיותר משבאתי להוכיח את ה-כן באתי להוכיח את ה-לא.

אינני בא לשחזר עברית על סמך השוואות לערבית וארמית, אלא לבדוק האם יש השוואה בין קמץ לפתח, סגול ופתח, חולם וצירי.

אני אישית מחבב את הדעה האומרת כי העברית היא שפה עצמאית, והיא איננה ערבית או ארמית, ויש לנו חכמי מסורה (בבלית טברנית) שסידרו את השפה העברית היטב, ואנו הוגים כפי מבטאם של חכמי המסורה.

אדרבא, אם עברית איננה ערבית, אין לקרוא "זנב" עם פתח כמו בערבית, אלא עם קמץ כי כך סידרו חכמי המסורה, ואין להשוות את המילה לערבית.
אדרבא, אם עברית איננה ערבית, אין לקרוא "אכלה" עם פתח כמו בערבית, אלא עם קמץ כי כך סידרו חכמי המסורה, ואין להשוות את המילה לערבית.

נמצא שאדרבה השפה הערבית והארמית והפרוטו שמית עוד יכלו לסייע קצת למבטא הספרדי, אבל אם עברית היא שפה עצמאית, יש לנו חכמי מסורה והם אמרו לקמוץ את הפה ולא לפתוח אותו, ואני מרגיש הרבה יותר נוח עם שיטת חכמי המסורה מאשר עם השוואת העברית לערבית.
 
כך שבעומק דבריך יש סיוע גדול לשיטת המסורה, והמבטא הספרדי איננו שייך לשום מסורה אלא לכתבי יד מקוטעים ולא עקביים.

שמחתי מאוד על דבריך.

.


דרום חוקר:

חוששני שאני נבוך ומבולבל.

שמא תסביר לי איך העובדה שכתבת הודעה רצופה טעויות ושגגות, מחזקת את טיעוניך?

מואדיב

לפי שיטתך, מה שאני לא רואה בעיניי לא ברור ולא מוחלט, ולכן אין לקבוע שום כלל לא בדקדוק העברית, ולא במאורעות היסטורים. ואילו לפי דעת החוקרים יש השוואות והוכחות נסבתיות, וניתן לקבוע ולאמת דברים גם אם לא ראינו.

לפי שיטתך אין מסורת בבלית, ואין מסורת טברנית, אלא יש בליל של מבטאים והגאים ואין להוכיח כלום לכלום, ואילו לפי דעת החוקרים יש סדר והיגיון, יש חלוקה למסורות וקהילות, ולשון בני אדם ניתנת להגדרה וקטלוג ולא הכל מעורפל.

אם אתה מתעניין, אני בן המסורת הבבלית והטברנית, לא בערך ובערפול, אלא בצורה מדויקת ומוכחת.

מכיוון שיש בינינו את ההבדלים הנ"ל, תבין כי מה שכתבת בסעיף 2 על נקודת המוצא שלא הוכחה, זה רק לשיטתך שאי אפשר להוכיח כלום בכלום, אבל יש עולם שלם של חוקרים שלמרות ההבדלים בדעות ביניהם, יש דברים שכולם מסכימים אליהם.

ברור שיש מסורת בבלית וטברנית, וברור שהמבטא הספרדי משתייך לניקוד הארצישראלי ואותו ניקוד מקוטע ולא עקבי.

בסעיף 1 יצאת לדקדק האם השוא הוא תנועה או לא, בסעיף 5-6 יצאת לדקדק אודות השפה הערבית, אבל אין לכך קשר ישיר לדיון, ונכתב בפירוש בשפה הערבית מילה שונה, כך שדקדוק זה לא שייך לכאן.

נשארו בסה"כ סעיפים 3-4, כאן זה לגיטימי שתהיה בינינו מחלוקת איך לנתח את ההשוואה, מכיוון שגם אני לא בונה מסורת על סמך השוואה כי הגיעו לידינו מסורות מסודרות ואיננו צריכים השוואות והשערות, הרי שההשוואה רק נועדה להמחיש, אם נשווה מילים עבריות לארמית ולערבית מה נקבל.  

במילה ארץ לפי כולם א עם פתח, ולא הגיוני שבעברית יהיה שונה, זה במסגרת ההשוואה, אם אתה מתעניין, יש מסורת בבלית ברורה שסגול כפתח, וסגול הוא תנועה מאוחרת כך שגם המסורת תואמת את ההשערה.

במילה שמים באתי לקראת המבטא הספרדי, בכנות היה לי קשה לכתוב את מה שכתבתי אבל כתבתי, ואם אתה והפרעתוני סוברים כי עברית היא שפה שונה מערבית וארמית, נמצא כי אין להוכיח כלום על קמץ שנהגה כפתח, ונשאר לנו מסורת המסורה, יש קמץ ב-ש, קמץ קומצים. פשוט וקל.

בספרי המחקר נוהגים להשוות את העברית לערבית ולשפה הפרוטו שמית, ואז יש סיוע חלקי למבטא הספרדי, וגם דבריי היו בכיוון זה, אבל אם אין להשוות את העברית לשום שפה, הרי שהמסורה כתבה קמץ, ובקמץ קומצים. 
 
***

.



דרום חוקר:


אנסה להסביר את עיקרי דברי:



1.
אי אפשר לקבוע בוודאות כיצד דברו אבותינו.
אין אני אומר כי לא ניתן לשער, להניח, לנחש או לנסות ולהביא חיזוקים ותימוכין לתאוריות כאלו ואחרות. אלא שאומר אני שוב - לא ניתן להוכיח. כבר לפני מאות שנים חלקו בכך גדולי חכמינו, וגם לאחר שנתחדשו ידיעותינו במדע הבלשנות, הרי שהמחקר של לשונות עתיקות, תמיד מתבסס על השערות, משאלות לב ונבואות.

לכך מתווספת הידיעה שלנו כי כבר בתקופות קדומות היו הבדלי מבטא. בני אפרים לא בטאו ש ימנית, האות א' נשמטה לעתים (חומת בית שן), והשפעת שפות שכנות היתה כל הזמן (פנחס זה שם מצרי, רבשקה דיבר אל העם יהודית, שבי ציון הביאו עמם מלים פרסיות). ידיעה זו מציבה בספק אם בכלל דיברו אבותינו כולם בצורה זהה, או שכבר בתקופת בית ראשון נתגלעו הבדלי מבטא בין שבטים או קבוצות אוכלוסיה שונות.

על כך שיהודי בבל ביטאו מלים בצורה שונה מאשר בארץ, יש לנו עדויות רבות מאד. לא בכדי רבי זעירא נקרא בתלמוד הבבלי זירא, והדברים ידועים.


2.
ההנחה כי דוקא מסורתם של יהודי תפוצה מסויימת עדיפה, טעונה הוכחה. הקביעה הגורפת כי המסורת התימנית היא-היא המשמרת טוב מכולם את העברית המקורית, מופרכת מיסודה. יהדות תימן שימרה מסורת בבלית, כשיהודי בבל עצמם נחלקו על יהודי ארץ ישראל בדברים רבים, כולל בחוסר הקפדה על מבטא חלק מהעיצורים (א-ע, ה-ח). לטעון ביד ימין כי יהודי תימן שימרו בצורה מושלמת מסורת בבלית ולא החדירו בה סיגים, אך גם לטעון שהם מבטאים את העיצורים העא"ח בצורה הנכונה - בניגוד ליהודי בבל בתקופת המשנה והתלמוד - אלו שתי טענות סותרות.

יש תימוכין שונים וסותרים לגבי ביטוי חלק מהתנועות, ולכן לקבוע כי התנועה "סגול" בוטאה בדומה לפתח דוקא, או בדומה לצירה דוקא, זו קביעה בלתי מבוססת כלל וכלל. כפי שהודגם פעמים מספר, ניתן להוכיח בעד ונגד באותה המידה.


3.
ריבוי ממצאים או מיעוט ממצאים אינו מהווה הוכחה אלא תימוכין בלבד. נס גלוי הוא כי כתביו של הראב"ע השתמרו למרות עוניו ונדודיו. כתבי חכמים רבים וקדומים לא הגיעונו, חלקם אולי לא יתגלו מעולם. צוק העתים גרס חכמה רבה שנשתכחה, והעובדה כי דוקא יהודי מקום מסויים הצליחו לשמר ספרות רבה יותר, אינה מוכיחה כי מסורתם היא הנכונה. בכל מקום בעולם, מי שחי בשלום וברווחה כלכלית, הצליח לשמר יותר מתרבותו. העובדה כי משהו השתמר, אינה מעידה על נכונותו אלא על דברים אחרים. כך, למשל, החומר הרב המצוי בגניזה הקהירית מהווה מבחר סלקטיבי. מעט מזעיר אנו יודעים על יהדות בגדד ערב פלישת המונגולים, ועל המתרחש בחצרות מלכי הכזארים באיטיל, איננו יודעים כמעט וכלום.


4.
ניתן ללמוד הרבה מאד מבלשנות משווה - אם היא נעשית בצורה נכונה.
מי לנו כרבינו הראב"ע, וכפי שכתב בלשונו הזהב בתחילת פירושו לשה"ש על חשיבות השימוש בלשון ישמעאל כדי להבין מלים סתומות בלה"ק. אלא שהשוואה יש לעשות מתוך ידיעה, ולא באמצעות בלשנות של בעלי-בתים. העובדה, למשל, ששתי מלים נשמעות דומות לאוזן, אינה מלמדת בהכרח על קשר כלשהו בין שתיהן.


5.
עצם העובדה ששיטה אחת נראית מתומצתת ועקבית, ואחרת מתגלה עם סתירות בין מקורות שונים, אינה מלמדת על עדיפות השלמה והעקבית. פעמים רבות, דוקא העקבית מאוחרת יותר, וכוללת "תיקונים" של הסתירות הקיימות מקדמת דנא.