בעקבות חכמים הראשונים, מדגיש גם בעל ה"כלי יקר", ר' אפרים איש לונטשיץ, את יסוד הארעיות כאחד ממסריו העיקריים והחשובים של החג. אותה אמירה של "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", נועדה להזכיר לכל מי שחושב שהוא "אזרח" בעולם הזה, בעל רישיון לישיבת קבע, שאינו אלא גֵר לשעה. אולי אין הוא שב"ח-שוהה בלתי חוקי, אבל בהחלט תושב ארעי, שתוקף הדרכון שלו עומד לפוג בכל רגע, וצריך חידוש מתמיד. ביקורת הגבולות ניצבת הכן, והעומד על המשמר פוקד על האדם "עצור!". צֵא משגרת יומך, עצור את מרוץ החיים המטורף, והסתכל מסביבך. לכן מצווה תורה על כל אדם מישראל שינדוד מביתו לדירת עראי. שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו. ולא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו.
בעל ה"שפת אמת" חידד מסר זה. למרבה האבסורד, היציאה מחיקו החמים של הבית אל הרוחות הנושבות בדפנות הסוכה והישיבה תחת הסכך שבין ענפיו נגלים כוכבי השמים, נועדה לחזק את מידת הביטחון, לא להחלישה. אותה תוכנית גירוש, של "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" - נועדה להרגיל את האדם שלא ישים מבטחו בנכסים חומריים.
תוכנית התנתקות גדולה זו מן ה"בית" והחומר, אינה רק פרי מהלך יחצ"ני, שנהגה במוחם של יועצי תקשורת. אין זו גם עצה פרגמאטית, של כוננות לשעת חירום, כורח השעה.
ביציאה זו מן הבית לחוץ, גלום מסר ערכי ומוסרי. אין זו רק בעיטה במטריאליזם, בחינת "סור מרע", אלא גם, ובעיקר, "עשה טוב". יציאה אל הטבע, התמקדות בחיי הרוח, וחובת התבוננות בעולם שבחוץ.
בחג הסוכות אין אדם מישראל נוהג מנהג אנשי ציבור בימינו, אלא מתרחק הימנו. אין הוא "עושה לביתו", תוך השלת כל אחריות מעל כתפיו, אלא עושה למען החברה שבה הוא חי, למען העולם שמטוּבוֹ הוא ניזון וכלפיו הוא חב חובת זהירות, אחריות ושמירה.
גם העיתוי אינו מקרי: חג האסיף. דווקא בשעה שפירותיך אסופים, שערמות הפרי מזהירות ונוצצות בשדותיך, ולבך נמלא תחושת גאווה ושובע, דווקא אז עליך לצאת מביתך-מבצרך ולהיכנס לדירת ארעי שדופנותיה מתנפנפות ברוח וסככה מחשב לעוף ולחלוף עם הרוח. רק אם יפנים אדם כי עושרו ורווחתו הם זמניים, יוכל להיות נדיב כלפי ה"אחר", ובמיוחד כלפי העני והגר, היתום והאלמנה.
 |
|
|
