מעשה בספר תורה [סיפור לשמחת תורה]

 מעשה זה שאני עומד להביא בפניכם אמנם נברא, אבל לא כך היה. דברים שאני כותב מלבי אני כותב, ולא כמות שהיו. אלא, שמעשה דומה אירע במציאות. כיון שלא נודעו אצלי פרטי המעשה, כתבתי מלבי מעשה דומה.

 ***

 בית כנסת אחד ישן יש בירושלים, שיסדוהו עולי אשכנז לפני מאה שנים, ועדיין הוא עומד. וספרי תורה הרבה יש בו, שהביאו עמם עולי אשכנז כשבאו לירושלים, ועוד ספרים שנכתבו בירושלים. בית כנסת של בעלי בתים היה, שמינו ועד עליהם, וכל שנה במוצאי שבת בראשית היו בוחרים את חברי הועד. וגם פנקס היה לבית הכנסת, שהיו רושמים בו כל דבר שאירע בבית הכנסת. שאם היה דבר של שמחה כגון שנולד בן לאחד החברים היו רושמים בו בפנקס של בריתות, ביום פלוני לחודש פלוני נולד בן לחבר פלוני, ונכנס בבריתו של אאע"ה ביום פלוני, ויקרא שמו בישראל. ועוד היה להם פנקס של נפטרים שקורין מעמורבוך, שהיו קורין בו בכל יום טוב של מתנת יד והיו אומרין מתוכו הזכרת נשמות. וביום הכיפורים היו אומרים אותו כולו בין מוסף למנחה. ועוד היה אצלם פנקס של ספרי תורה, שהיו רושמים בו כל ספרי תורה שבהיכל, מי כתב ומי שילם בעד הכתיבה, ואם תיקן אותו סופר היה כותב מה שתיקן בו. ועוד היה כתוב בו יום יאהרצייט של מי שנדב אותו כדי שיקראו בו בשבת שלפניו. וכל ספר היה לו שם חניכה, כגון ספר פרנקפורט שהביא אותו החבר נתן אדלר עליו השלום שעלה מפרנקפורט, ונכתב בו פצוע דכא כמנהג אשכנז והיו קורין בו בפרשת כי תצא בכל שנה שניה, ולשנה אחרת קראו בספר שנכתב בו פצוע דכה. ועוד היה שם ספר אלמנה, שכתבה אותו אשה אחת שמת בעלה, ועשתה הספר לזכרו, וביום יאהרצייט ראשון שלו באו אצלה גדולים שבירושלים לכתוב אות בספר התורה כמנהג. היו ממתינין אצלה שיבוא הסופר ויתחילו בכתיבה ולא בא. לסוף באה אצלם אשה אחת שהיתה מכירתו ואמרה שמתה אשתו ולא יבוא. לסוף שלושים יום בא הסופר והכניסו הספר בזמירות כמנהג. לסוף אותה שנה נישאה אותה אלמנה לאותו סופר. ועוד היה שם ספר קטלנית, שהכניסה אותה אשה מעזבונו של אותו סופר, שלא הוציא שנתו אצלה ומת.

 לא נזהרו ועשו ספרים הרבה אין קץ, עד שצר ההיכל. היו עושין שיטה בקריאתן. לשנה אחת היו קורין בספר פלוני בשבת בשחרית, ובספר קטן שהיה אצלם בשבת במנחה, ומתוך שהיה קטן היו נותנין לזקנים להגביהו, ועוד ספר היה אצלם לקרות בו בראשי חודשים ובמוספין שבפרשת פינחס. לשנה אחרת היו מוציאין כל הספרים בשמחת תורה, והיו מכניסין אותן שקראו בהן השנה לסוף ההיכל, ושמין לפניהן ספרים שהיו בסופו, ואותה שנה היו קורין בספרים שלפנים. כבר אמרו חכמים, הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל. היו שם ספרים שקראו בהן משבת לשבת, וספרים שלא קראו  בהן אלא משנה לשנה.

 בשמחת תורה נהגו כמנהג עתיק שבישראל, והיו מוציאין כל ספרי תורה שבהיכל, ומרקדין ומקיפין את הבימה ז' פעמים ואומרים פסוקים כמנהג, ואחר קורין בהן פרשת וזאת הברכה, חוץ מג' ספרים שהיו עומדים בהיכל כל אותו זמן, ובהן קוראים מענה לחתן תורה ובראשית לחתן בראשית ומפטיר בפרשת פינחס. ואותן היו מחזירין להיכל לאחרונה, ומהן היו קורין בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובימות החול כל אותה שנה.

 לשנה אחת הוציאו כל ספרי תורה כמו שזכרנו, והיו קורין בהן יותר מה' קרואים. מי שהוא חבר וזקן עולה בבית הכנסת, ומי שהוא אורח וצעירים שבמתפללים ומי שאין הכבוד דוחקו עולה במנין שעשו לקריאת התורה בחדר השיעורים, או באכסדרה ששמו שם שולחן לקריאה ופירסו עליו טלית, או בפינה של עזרת הנשים.

 אחר שגמרו לקרוא בכל ספר ב' או ג' פעמים כל הפרשה כולה, היו מכניסין אותן להיכל עד שיסיימו לקרות בספר שעל הבמה. והיה שם זקן אחד שנתאלמן בצעירותו, ומתו בניו על ידי הגרמנים, ולא היו לו בנים ובנות ולא יד ושם, ובכל שנה ושנה היה עולה אחרון וקורין לו הברכה של יוסף מברכת ה' ארצו, וכל מי שיש לו תינוק מביא אותו ופורסין הטלית מעל כולן כחופה, והיה מברך בקול מתון ברכו את ה' המבורך, אשר בחר בנו מכל העמים, והתינוקות אומרין אחריו. והיה קורא בברכת יוסף ומכוין שלא תשרה עין הרע על ילדי ישראל. וכשהיה מגיע לוהם רבבות אפרים והם אלפי מנשה היו חוזרים אחריו כל הקהל בקול גדול. והיה מברך אשר נתן לנו תורת אמת והתינוקות חוזרים אחריו. ומתוך שעסקו בברכת יוסף ברכו כל הקהל את התינוקות המלאך הגאל אותי מכל רע יברך את הנערים. ואחר היה מוציא סוכריות ונותן לכל תינוק ותינוק ומברכו ונושקו על ראשו ואומר, אלהים יחנך בני.

 גמרו לקרות לכל הנערים. עמד החזן וביקש רשות. מרשות האל הגדול הגבור והנורא, ומרשות מפז ומפנינים יקרה, ומרשות סנהדרין הקדושה והברורה ומרשות ראשי ישיבות ואלופי תורה. והמשיך כל אותו פיוט עד שקרא עמוד עמוד עמוד רבי משה בן חיים הלוי הנבחר להשלים התורה, עמוד עמוד עמוד רבי משה בן חיים הלוי חתן התורה, מרשות כל הקהל הקדוש הזה והשלם התורה.

 עמד רבי משה, הוא החבר משה נוישטטר, מזקנים שבבית הכנסת, וכל הקהל עומד לכבודו ולכבוד התורה ומכבדין אותו שכבודו הוא כבוד התורה. עמד בעל הקורא לשמאלו. ברך רבי משה בתורה תחילה, פתח בעל הקורא וקרא, מענה אלהי קדם והמשיך כל הפרשה כולה, ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו, וכשהיה קורא ויראהו ה' את-כל-הארץ היה קולו מקיף את כל הארץ, את-הגלעד עד-דן, ואת כל-נפתלי ואת-ארץ אפרים ומנשה, ואת כל-ארץ יהודה עד הים האחרון, ואת-הנגב ואת-הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד-צער. וכשהיה קורא וימת שם משה עבד-ה' נצטערו השומעים בצערו של משה שראה בעיניו ושמה לא עבר. אחר שקרא מענין מיתתו של משה ומאבלו, נתחזק קולו והיה קורא ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה כי-סמך משה את-ידיו עליו. היה קולו מתחזק והולך וקרא, ולא-קם נביא עוד בישראל כמשה, ועוד קרא, לכל-האתת והמופתים אשר שלחו ה'. ובכל שנה בשנה היה קולו מתחזק והולך באותן פסוקים, וכמה שהיו רגילים בו, עוד היו מרגישים בכל שנה ושנה דברים חדשים בקריאה זו. אותה שנה היה קורא, אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, לפרעה ולכל-עבדיו ולכל-ארצו. פסק בעל הקורא מקריאתו, שנהגו שלפני שמסיים בעל הקורא בקריאת הספר עומדין כל הקהל על רגליהן, והקורא קורא פסוק אחרון בקול גדול, וכולם עונין אחריו חזק חזק ונתחזק. עמדו כל הקהל על רגליהן, והיו מחשים וממתינים שיקרא בעל הקורא פסוק אחרון, ולא קרא. המתינו עוד ולא קרא. לסוף התחילו רוחשין ומציצין לבמה לראות מה אירע וראו שכולן נבוכין ומתלבטין ונראין כמי שאינן יודעים מה שלפניהם. לסוף כמה זמן, הביאו ספר תורה אחר ממה שמונח בארון, וקרא בו בעל הקורא ג' פסוקים אחרונים שבפרשה ולא-קם נביא עוד בישראל, בקול שפל ובמרוצה, וסיים ואמר חזק חזק ונתחזק וחצי קדיש ומיהר וירד ולא קרא בראשית ברא אלא היה אחר קורא במקומו.

 מה אירע באותה קריאה. ספר תורה זה ספר תורה של קטלנית היה, שמצאה אותו בעזבון בעלה שהיה סופר סתם כמו שזכרנו, והכניסה אותו לזכרון בעלה השני הסופר ז"ל. ומתוך שעגמה את נפשה בספר ראשון שהכניסה זכר לבעלה הראשון, לא עשתה לו מסיבה כנהוג ולא הזמינה גדולים שבעיר לכתוב בו אות בפסוק אחרון. אלא שבת שלפני יום יאהרצייט שלו התפללו אצלה שחרית במנין ולקחו את ספר התורה אצל בית הכנסת וקראו בו בפרשת השבוע והכניסו אותו להיכל בשירה ובזמרה. ושנים הרבה עברו מאותה שבת ולא קראו בו מענה, שלא הגיע זמנו לקרוא בו בשמחת תורה, ולא היו יודעים שהניחו הסופר בלא פסוק אחרון כמנהג, שיהיו גדולים שבעיר מסיימים בו פסוק אחרון. עד שבא אותו מעשה שזכרנו.

 סוף דבר, שעשו לו לספר התורה יום של סיום, ובאו גדולים שבירושלים וכתבו בו כל אחד אות אחת בפסוק אחרון, ואחר כן הכניסו אותו להיכל בשירה ובזמרה. חישבו ומצאו שהיה זה יום יאהרצייט של אותו סופר, ונחה דעתם.

_________________