ממה חרד קהלת

.


אני רק הערה:


כבר האריך רבות פרופ' זקוביץ בספרו על קהלת, להוכיח כי הטענות שהפסוקים בסוף קהלת "סוף דבר הכל נשמע..." אינם "הדבקה" אלא תואמים את כל הספר לכל אורכו. די אם מחר נקפיד ונקרא את כל האזכורים של שליטתו המוחלטת של ה', ושל חוסר הטעם בשום דבר כמעט - כמעט.

"אל תבהל על פיך ולבך על ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמים..."

מספר פירושים בקהלת מכאן ומשם

_________________

מודה ועוזב

אמשלום

תודה.


נוכח הדברים בכללותם - 

עולה ביתר שאת השאלה מה בין מסקנות קהלת לאיוב, על החיים ועל העשיה האנושית?

האחד, למול הרע והמוות סוף כל הסופים?
והאחר, למול הכל - השפע, ואוללי גם סופיות החיים - קהלת בזקנותו?

לאחד הגילוי 'מי מדד בשעלו מים', וחיבור "הפי אנד".
ולאחר ספקנות מאמינה וחיבור 'סוף דבר...' ומצוותיו ירא.

אז מה לעשות בארץ?

לעשות, כי זה כל האדם.

והאלוקים בשמים.

_________________

"אז מה לעשות בארץ?

לעשות, כי זה כל האדם"
כך כתבת.

לדעתי יותר מדויק יהיה להגיד:

אז מה לעשות בארץ?
לעשות מצוות ,כי זה כל האדם.

"שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלם."
דברים רבה פרשה ט' ב':

זה שאמר הכתוב (קהלת ט'): "שבתי וראֹה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן".
אמר רבי תנחומא: המקרא הזה מדבר במשה, כיצד? אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשו היה מבקש לעבור הירדן ואינו יכול, שנאמר (ל"א ב'): "לא תעבור את הירדן הזה".
"ולא לגבורים המלחמה" – אתמול היו מלאכים מרתתין לפניו ועכשו הוא אומר (דברים ט'): "כי יגורתי מפני האף והחמה", "וגם לא לחכמים לחם" – אתמול (משלי כ"א) "עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה" (כי התורה נקראת "לחם" על דרך "לכו ולחמו בלחמי", משלי ט'), והיום נטלה ממנה וניתנה ליהושע בן נון.
"וגם לא לנבונים עשר" – אתמול היה מסיח כעשיר (שמות ל"ב): "שוב מחרון אפך", (במדבר י"ד): "סלח נא לעון העם הזה", ועכשו הוא מסיח כרש "ואתחנן" – עשה עמי חנם.
"וגם לא ליודעים חן" – אתמול היה יודע האיך לרצות את בוראו, (במדבר י' ל"ה): "קומה ה'", "שובה ה'!" ועכשו שנתחנן כל שבעת הימים, לסוף אמר לו הקב"ה "הן קרבו ימיך למות".

צענע,

א. לא ראיתי בסוף דברי קהלת את הביטוי "מצוות התורה" ואפילו לא רק "תורה". הקריאה שהצעתי היא קריאה דתית מאוד, כיוון שאיני חושבת שאפשר לקרוא את קהלת באמת, מבלי להבין שמסקנתו דתית ויסודה באמונה בא-להים. ההבנה שהצעתי, על פיה "מצוותיו" יכולה להקביל לעשיית טוב, בנויה על ההשוואה לאקזיסטנציאליזם, וברור (כנראה רק לי אם כי נדמה לי שהסברתי זאת גם קודם) שהמושג "מצוות" הוא התרגום הדתי (ודוק! לא "יהודי", אלא "דתי"*) לכך, ואיני רואה סתירה מהותית בין השנים אלא חיבור בשורש עם "התאמות" לדרכים השונות (כמו ענפים שונים משורש זהה).

ב. מה בדיוק עלי להוכיח? אולי כדאי לך לבזבז עוד קצת זמן בקריאת הספר הנפלא הזה, כדי להבין לבד שעולם בו המוות שולט בכיפה, ואין שום הבטחה למחר, שום ביטחון להמשכת האתמול, שמץ של סדר מוכתב מלמעלה (בטח לא כזה המובן ל"עולם") ואף לא שביב של תקוה להצלה "מלמעלה", הוא תמצית ה"הבל", שממנה אפשר ללכת בשתי דרכים, כפי שאמרתי לעיל.

---------------------------
* משום מה יש לך צורך חוזר ונשנה להגדיר כל דבר ביחסו ל"הלנו אם לצרינו", כשה"לנו" הוא חובשי הזקן והכיפות וכד'. זה נראה לי מעט מוגבל, אבל זו כמובן זכותך. בהקשר הצר של ענייננו כאן, אעיר רק, שראיתי גוים לא מעטים (חלקם טובים, חלקם פחות) שמקיימים את מצוות הא-להים (להבנתם), כולל הרצון לסקול הומוסקסואלים. מה שניסית לומר (אם אני מבינה נכון) הוא שאני מציעה קריאה חילונית, אבל משום מה הגדרת "חילוני" כ"גוי טוב" (וגם על ההשוואה המגוחכת וחסרת הבסיס הזו יש לי מה להגיד, אבל זה באמת לא שייך כאן). נו, טוב. גם זו זכותך (וגם עניין זה הוא ביטוי לדובר/ת, יותר מאשר לאובייקט המדובר). לגבי חילוניותה של קריאתי עניתי למעלה.





הלך,

אני חושבת שההבדל המהותי בין קהלת ואיוב, לפחות בעבורנו הקוראים, הוא הפער האדיר בין הידע המוכח שיש מנהיג לבירה (איוב), וגם אם איננו מבינים את דרכיו, הוא בכ"ז שם ושולט בכל, לבין התהיה הקיומית העמוקה המתחבטת בשאלת קיומה של הנהגה (וקהלת, להבנתי, יותר מהכל הוא ספר מתחבט - לכאורה הוא מלא בתשובות, אבל התשובות נדמות סותרות לעתים, כך שנדמית כאן שיחה פנימית מורכבת מאוד ומתלבטת מאוד), ומגיעה למסקנה שיש, אבל גם אם אין יש לעשות את מצוותיה וכו'.
אני חושבת שקהלת מבטא יותר את האבסורד הקיומי - המחוייבות לטוב, להיות אדם, גם כשלא ברור שיש בשביל מה, כיוון שיש בגלל מה - כי זה כל האדם, ולולא זה פשוט אין לנו זכות קיום. אצל איוב הדגשים הם אחרים (ולא פחות מורכבים).

צענערענע

אם שלום צודקת- זה כל האדם- ולא רק היהודי- זה כל  יהודי ולא רק דתי- זה כל דתי ולא רק חרדי.

מה שאצל כמה חרדים מצווה, אצלי וגם אצל אחרים זו עבירה גדולה, וגם ההפך,
 
אז על איזו מצוות את מדברת?

לאמשלום וירוחם

נראה לי ברור מאליו שכאשר שלמה המלך מדבר על מצוות הוא לא מדבר רק על מצוות שבין אדם לחברו אלא על מצוות התורה בכלל הכוללות גם איסור על אכילת בשר וחלב יחד.
כשמדובר על מצוות הכוונה הברורה היא תריג מצוות (הכוללות את שבע מצוות בני נוח.אבל גוי ששומר שבת חייב מיתה)ועל השאלה למה כתוב אדם תמצא בתורה הרבה פעמים את המילה אדם כשהכוונה לבני ישראל שהרי גם הם בכלל אדם....(אדם כי ימות באהל. ראה אור החיים ורמב"ן (במדבר י"ט)
אבל מכיון שאת,אמשלום, עדיין ממשיכה לקרוא את הפסוק לפי מה שנראה לך מתאים אביא את הקישור הבא שבא לחזק את הברור מאליו.
לגבי  "הדבר"את הבאת הוכחה מהטקסט ואני דיברתי על מה שמסתתר מתחת לטקסט ואכמ"ל.

"על אף שאנשים רגילים לראות את ספר איוב כספר ה"מייאש" ו"המדכא" של התנ"ך, דומה שדווקא ספר קהלת, הנקרא בחג הסוכות, היה צריך "לזכות" בתואר המפוקפק הזה.
כי בעוד שספר איוב עוסק בטרגדיה, איומה ככל שתהיה, אך אישית, ולשמחתנו איננו רואים אנשים רבים שגורל נורא כזה פוקד אותם, ספר קהלת הוא ספר שנוגע בכל אחד ואחד מאתנו. הוא עובר על כל הערכים שמניעים אותנו, שלהגשמתם אנו חותרים במרץ , ואותם אנו שמים למרכז חיינו, ומנתץ אותם אחד לאחד - חוכמה, עושר, שמחה, תענוגות. כל הערכים ומושאי השאיפות כולם. שלמה לא משאיר אבן על אבן. "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".
האמירה החד משמעית הזו מקבלת משנה תוקף כאשר היא נשמעת מפיו של איש כמו שלמה המלך. "אני קהלת בן דוד מלך בירושלים". לא מדובר בבן אדם מסכן שהחיים "עברו לידו". אנו עוסקים במלך של מעצמה שהיה לו הכל. כסף וזהב, כוח, תענוגות, חוכמה יותר מכל מי שהיה אי פעם, כל מה שבן אדם רק מסוגל לבקש. ודווקא הוא ממרום הפסגה מכריז ואומר "הבל הבלים הכל הבל".
מה המסר אותו רוצה ללמדנו החכם באדם בספר זה שהרוח הנושבת ממנו היא של פסימיות ויאוש ? ומדוע אנו קוראים אותו דווקא בסוכות, החג שמרכזו הוא "ושמחת בחגך"? היש ניגוד יותר תהומי בין ענינו של החג לבין התחושה הקשה והמתסכלת העולה מן הספר הזה?

ספר קהלת הוא ספר בעייתי. חז"ל מגלים לנו ש"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה", ויותר מזה- יש בו דברים שאף נראים כסותרים את דברי התורה עצמה. "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה, דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו. סופו דברי תורה, דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (גמ' שבת ל,ב).
מה יש באותם שני פסוקים שבזכותם 'ניצל' ספר קהלת? ואם רק בהם יש ערך והם "דברי תורה" מדוע יש צורך בכל שאר הספר ? ומה כל זה קשור לחג הסוכות?

לשם הבנת הדברים ראשית עלינו לברר מדוע קהלת מכנה את כל הדברים "הבל", הרי יש ביניהם גם דברים חשובים ובעלי משמעות ?!
חז"ל עונים על כך באומרם:" "ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש" – זו אידרתו של מלאך המוות " (קהלת רבה, פרשה ד'). הפטיש שאיתו בא קהלת ומנתץ אחד לאחד את כל הערכים שהאדם מאמין בהם הוא המוות. גם הערכים היותר נשגבים כולם יש להם קץ, הם כלואים במסגרת הסופית של העולם הזה כשתו המוות חקוק על מצחם. גם אם יהיה האדם חכם, ועשיר ויאחז בידו עוצמה אדירה, סופו הוא כדרך כל האדם לכליה, אין לו את הדבר שיוכל לפרוץ את מסגרות העולם הזה ולהביא אותו אל הנצח. "כל הנחלים זורמים אל הים", והים הוא 'ים המוות'...

הפתרון לבעיה זו מצוי באותם שני פסוקים שהזכירה הגמ' ומצויים בתחילת הספר ובסופו. אמנם אין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. התשובה נמצאת במקום אחר לגמרי – 'מעל השמש'... – "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". הדרך היחידה להיחלץ מאחיזת הצבת של המוות היא להיאחז ב'עץ החיים'. תורה , מצוות , יראת ה'. זו הדרך להתקשר אל האלוהים, להתחבר לנצח, לפרוץ את המסגרות המצומצמות של העולם הזה ולהיות חלק מן העולם שמעבר, ששם אין דריסת רגל למלאך המוות.

את המשמעות הפתרון הזה ניתן להבין בשתי צורות.
האחת, כמסקנה העולה מכל הספר. אין שום ערך בחוכמה, עושר , כבוד ותענוגות. יש רק דבר אחד בעל משמעות - יראת ה' ומצוות. צריך לאחוז בהם ולהניח לכל השאר.
אך ניתן להבין את הפתרון בצורה עמוקה יותר, המעניקה משמעות חדשה לכל הספר.
חז"ל משלו זאת לאדם האומר לחברו: "עשיר אני ויש לי חיטים הרבה ושמן ויין הרבה, אמרו לו חביריו: הרי הכל יש בידך. יש לך אוצר היכן ליתנם ? אם אין לך אוצר אין בידך כלום. כך מי שהוא עשיר וחכם ובן דעת, ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום" (אגדת בראשית (בובר) פרק לג'). יראת ה' לא באה לשלול את כל הערכים שהובאו במהלך כל הספר, אלא לתת להם את המסגרת, ה'אוצר' (=מחסן), שבתוכו יוכלו כולם להתקיים ולקבל את ערכם האמיתי. היראה מעניקה לאדם את האוריינטציה הנכונה, את הכיוון שאליו יכוון את חייו , ושלשרותם ירתום את כל הערכים החשובים כמו כסף, חוכמה, כוח, וגם תענוגות. במסגרת זו הכל מקבל משמעות חדשה, וזוכה לערך נשגב כקשור לנצח. האדם אינו צריך להיות מנותק מהחיים. להפך! עליו לחיות אותם במלוא העוצמה, אך יחד עם זה לקשור אותם כל העת אל הקודש - אל התורה, המצוות ויראת ה'.
דווקא בחג הסוכות, בו אנו יוצאים אל החיים ואל הטבע, לאחר ההתכנסות פנימה של ימי הדין, חשוב כל כך לומר לאדם את המסר הגדול הזה שבא ללמדנו החכם באדם, "חיה את חייך, תחכים, תפעל , תיצור, תתענג. אך שכל זה יצא מתוך נקודת המוצא של יראת ה' שתתן לכל הדברים את המסגרת והכיוון, שתהיה ה'אוצר' שיכיל אותם בקרבו". וזה גם הדבר שיוביל לשמחה אמיתית. כאשר שום דבר אינו נשלל ונדחה הצידה, אלא רק מקבל את מקומו הנכון בתוך המסגרת. "ושמחת בחגך והיית אך שמח".


(על פי דברים של הרב פוירשטיין.באתר כיפה.

צענע,

א. לגבי "הדבר" - מה שמתחת לטקסט, כמשמעו הוא מתחת לטקסט וכדי להגיע אליו יש לצאת מן הטקסט. המשמעות והמסרים אמורים להתגלות מתוך הסיפור עצמו. יצירה ספרותית היא קודם כל יצירה ספרותית ורק אח"כ אמצעי להעברת מסרים. כשהסדר מתהפך, זה אולי מאמר או מסה פילוסופית, אבל לא ספרות (אבל מכיוון ש"הדבר" - ואולי בכלל ספרות או כל טקסט שאינו מיועד להעביר מסרים יהודיים/דתיים - היא בזבוז זמן עבורך, איני רואה טעם להמשיך ולדון בעניין זה. פשוט חבל לי על זמנך).

ב. דברי הרב פוירשטיין אכן יפים ומחכימים, אבל איני חושבת שהם ה"ברור מאליו". לו היו כן, לא היה צורך לאמרם, וד"ל.