חטא עץ הדעת

בעזהי"ת



   חושבני שדווקא דרך פילוסופיות שונות מהמזרח הרחוק, לכאורא אפשר להתבונן ביתר קירבה על דגם מסויים לחטא הזה. אמנם, אין כאן אלא מדרש שרירותי לחלוטין, שום ערובה ושום יומרה שיש לו אפילו קשר עם עניין החטא המקורי, אבל בכל זאת: הרי לך נקודת תורפה בדעת, אל מול מצב שונה.

   האדם נוטה לזהות את עצמו, עם השיח הפנימי הבלתי פוסק ששוכן במחשבתו. בין אם הזיהוי הזה נכון ובין אם לא, ברור שהשיח הפנימי הזה גוזל מהאדם משאבים רבים, ומונע ממנו נתונים רבים. כדוגמא פשוטה: אדם המהלך ברחוב בכעס ובמרירות, נמצא במצב שאינו יכול לנצל את יכולותיו מחמת המחשבות הכעוסות, וגם הוא סומא לא יראה את אשר לנגדו, מחמת אותן מחשבות.
  
   וכשמדובר על אמנויות הלחימה, הנה אקח מושג יותר קרוב ופחות מעורפל, תמצא בכמה מהמרכזיות שבהן (אייקידו למשל), אמירה הדורשת ממך להרפות, לשחרר. לשחרר את מחשבותיך, ולשחרר את גופך-תודעתך בעקבות זאת, וכך תוכל להכנס לעולם יכולת אחר לגמרי, ולמשל להתחבר באופן מושלם כמעט, לתנועתו של היריב, באשר הוא זז - אתה נמצא שם, כאילו אינך אלא פלגא דגופא שלו (וממילא במצב כזה, אתה נמצא בשליטה מוחלטת עליו, כמעט בהסטת אצבע ותו לא).

   והנה, להגיע למצב בו מתוך חשיבה לוגית, נמצא חוש המישוש ברמה כה גבוהה של עדינות, של הקשבה, של וירטואוזיות - מי יודע אם מימי פגשתי אחד שמסוגל לכגון דא.
   אתה רואה מתרגל, ואתה יודע מתי דעתו פעילה (הווי אומר מחשבתו), ומי היא שקטה. כשהיא פעילה, תנועתו מסורבלת, וכשהיא שקטה - תנועתו מלאה חינניות וחיוניות.

   והנה בוודאי מי שמתוך מחשבה לוגית מסוגל להחזיק גם את חושיו האחרים ברמת קשב גבוהה, נמצא בדרגת מיומנות גבוהה לעין ערוך מזה שפשוט משקיט את מחשבתו הלוגית. בזאת אין חולק.
   אלא מאי? חטא עץ הדעת. נוטל לעצמך אתגר ומיומנות שגבוהים הרבה הרבה יותר ממידותיך, מה שבעצם נכנס היטב לתבנית המוכרת מעולם החסידות, שחטא עץ הדעת יצר "שבירת כלים".

   בברכה.

בשונה מהאמור לעיל ניתן להציג כיון שונה להבנת הרקע לאירוע הכי משמעותי בעולם במבחינת בני המין האנושי שהפסידו חיי הנצח והפכו לעוברי בטל, נוצרי מעפר ושבי עפר...

הפסוקים מתארים את עץ הדעת כ"עץ הדעת טוב ורע" כמו כן הנחש מצוטט כטוען ש"באוכלם מן העץ - יהיו חוה ואדם כ"אלוהים יודע טוב ורע" "

משמע חוה ואדם לא ידעו מהו טוב ומהו רע, לא שלא היה בהם דעת כלל ולא שלא הכירו דברים טובים או רעים, חסרה להם הידיעה(נראה לי לפרש הכרה ברורה, בשונה מ'אמונה', 'תחושה') מהו טוב ומהו רע.

המצב מוצג כיקום בו קיים אלוהים היודע טוב ויודע רע ויצורים שאינם יודעים טוב ורע.

כעת אחר 5769 שנה מאז בריאת העולם וסיפור זה (בשונה מעצכ"ח לא נראה לי שקיימת בעיה לנקוט בדברים שנויים במחלוקת ואין צורך להגיב לנקודה זו...) אנו עשויים לעצור ולשאול, האם המצב היה אמור להימשך כך לעולמים? הרי את מי אנו מעריכים יותר, את האדם היודע להבחין בין טוב לרע או את האדם העושה ככל העולה על רוחו?! וא"כ, היתכן שאדם היה אמור להיות עד עולם בור בענייני טוב ורע?!

ניתן להבין,  שהיו בגן עצים בעלי השפעות עצומות. עץ שפריו נותן לאדם חיים "וחי לעולם". עץ שפריו נותן לאדם "דעת טוב ורע כאלוהים" ועוד ועוד, שהיה האדם אמור לאכול מהם אט אט עד שבסופו של דבר היה האדם מגיע לדרגת "בצלם אלוהים כדמותו ממש". הרי יצור היודע טוב ורע כאלוהים, חי לנצח כאלוהים, רודה בכל אשר על הארץ כאלוהים - מה בינו לבין אלוהים - אלא שזה אלוהים וזה בצלמו כדמותו ממש.

נשים לב לדוגמה שבשעת קללתו משמע שלולי חטא היה חי לעולם, מאידך לאחר שנתקלל גורש מהגן פן יאכל מעץ החיים - משמע שעדיין לא אכל=אינו אמור לחיות לעולם.

ועל פי האמור נגיע למסקנה כי האדם חטא בכך שהקדים את המאוחר ואכל את הדעת פגה - כאשר עדיין לא היה ראוי לכך. ובמשל גס, כשם שתינוק המקדים לשתות חלב פרה קודם שמעיו עשויים לעכל אותו - פוגם בבני מעיו, כך אדם המקדים לדעת טוב ורע קודם זמנו, פוגם בשכלו.

נשער בנפשינו,  ילד בן השלוש היודע טוב ורע כאדם מבוגר ומתווכח עם הוריו על כל צעד ושעל באשר הם מורים לו את דרכו - האם היינו נותנים סיכוי חינוכי לילד שכזה?

כך אדם וחוה בעת שלא הכירו את הטוב ואת הרע כל צרכם, אסור היה להם לצאת מתחת חסותו של הבורא שאת גן עצי השפעותיו היו עובדים ושומרים. ואילו היו משכילים לסמוך על דברי בוראם לאכול מכל עצי הגן לבד העץ ה'טוב למאכל', 'תאוה לעינים' ו'נחמד להשכיל', היו נשארים תחת חסותו ומתגדלים אט אט בחכמה בחיים ובדעת

אלא שתאוותם העבירה אותם על דעתם שהפכה בעקבות כך לדעה מורכבת מידי שכבר אינה מתאימה לתוכנית האלוהית להופכם לאלוהים מספר2 - כאמור לעיל, אי לכך נגזרה עליהם המיתה והכילוי.

"ואני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו..."

תוקן על ידי יהודים ב- 23/10/2008 23:47:11

מכיוון שבעץ הדעת עסקינן למרות שזה לא בדיוק קשור לשני השאלות דלעיל, יש לי רעיון קטן שנראה לי שיש בו מוסר השכל לדברים שקצת יותר קשורים לפורום הזה:

ה' אמר לאדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת, וחווה אמרה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, חז"ל אומרים שמכיוון שהיא (או שאדם הראשון עשה את זה) הוסיפה על הצווי לכן נכשלה.

אני חושב שיש כאן מסר מאד חשוב בזה שאחד מהחטאים המרכזיים ביותר בתולדות האנושות קשורים דווקא להוספת איסורים, באותה המידה שאסור להתיר את האסור אסור גם לאסור את המותר.
 נראה לי שיש הרבה אנשים וועדות למינהם בציבור החרדי שאינם מצליחים להיגמל ולשוב מהחטא הקדמון הזה.

פרשנויות רבות נאמרו בנושא. הפרשנות שקרובה לליבי היא שקודם החטא האדם ידע שיש כזה מושג לחטוא, שיש רע ורוע בעולם, אבל הידיעה הזו היתה חיצונית במידה מסויימת, בדומה לאדם שיודע שקיימת הרגשה מסויימת (לדוגמה, ריקוד מתוך שמחה מתפרצת), אך הוא עצמו לא חש מעולם הרגשה זו (או דומה לה) ועל כן הידיעה הזו היא חיצונית לו, משהו די תיאורטי ומעורפל. רק אחרי האכילה מן העץ, הפך האדם למי שיודע (שימו לב לעוצמת הקשר שמבטאת המילה בשפת התורה, והאדם ידע את חווה אשתו) מה זה רע, זה הפך לחלק מעולם המושגים הפנימי. כעת ברור שהאדם גם מתבייש בערוותו, למשל, כל זמן שהרע הוא תיאורטי והטוב הוא המוחשי, מה רע בגוף האדם? אבל כאשר הרע מוחשי אף הוא (ושמא יותר מן הטוב), הגוף העירום מזכיר את אפשרויות הרע והקילקול הקיימות. ‎

‎ יש וורט ידוע שאומר שאם את הגיהנום היו רואים בעיניים ברחוב, ותאוות העוה"ז היו כתובות ב"ראשית חכמה", הרי שאף אחד לא היה חוטא, אך מה לעשות שהמצב הפוך, את העוה"ז רואים בחוץ ואת הגיהנום רואים רק בראשית חכמה? נראה לי שהוורט הזה בהחלט מבטא את ההבדל בין הידיעה התיאורטית לידיעה הממשית יותר, שהיא פנימית לאדם.

אני מעוניין לציין עץ דעת אחר.
קראתי בחול המועד את ספרו של פרופ' ישעיהו תשבי "נתיבי אמונה ומינות" ובאמת חשתי שכל הרצון לידע יותר מה למעלה שאפיין את הקבלה, גרם בהמשך להרס רב בעם ישראל, בדמות משיחי שקר שניצלו את הצפיה לגאולה והטעות את ההמון ואף את גדולי ישראל.