ספרים באתיופיה

שאלה המציקתני ומטרידה מנוחתי, ומקרקרת לי בראשי כיתושו של טיטוס.

בהנחה, שהאתיופים שבאו ארצה, יהודים הם, לפחות חלקם, האם היו להם אי אלו ספרים במרוצת הדורות? האם היו להם רבנים שחיברו משהו? האם התורה והנביאים שהיו בידם זהים לשלנו?

או שאולי לא היה להם כלום, וכל המנהגים שלהם מפי הסבתא בצירוף עבודת אלילים מקומית???

האם היתה משמעות לרבניהם? במה הם היו רבנים? באלו ספרים היו בקיאים?


שמעתי, ממו"צ אתיופי שמשמש גם כשוחט, שהאתיופים כשעלו ארצה היו שוחטים בכל סכין שהזדמנה, בלי שום מסורת על חידודה וכיוצא, אבל במקום ובאופן הנכונים. מוזר, לא?

(כנ"ל לגבי שאר מקומות, כגון הודו, סין ועוד)

ראיית הדנ"א תמוהה במקצת משום שאינה ראיה הלכתית.

יש מכתב מהרב הרצוג להרב עוזיאל נדמה לי שטוען שאפשר לסמוך הלכתית על בדיקות דנ"א.

קביל בפני בי"ד לקביעה יחידה לגבי נאמנות או חזקת כשרות? לא זכור לי שיש מישהו שסובר כזה דבר

שוטנג,

ספרות האפוקריפא השתמרה ב'אורית' בשל היותה תרגום של הספטואגינטא, בדיוק כפי שהשתמרה בתרגומים הנוצריים.

להלן חג יחודי בשם  חג הסגד הנחגג ע"י יהודי אתיופיה 50 יום אחר יוה"כ ומופיע באתר זה.
http://www.mkm-haifa.co.il/schools/gavrieli/svivot/etyopya/index.htm

הספרות החיצונית השתמרה בכנסיה החבשית, כלומר אצל אלו שמראש הגדירו את עצמם נוצרים.
לגבי בדיקת דנ"א וכן לגבי יהדותם של האתיופים, עיינו בשו"ת 'דבר חברון' (לרב דב ליאור) ח"א עמ' 34-39.

אני לא רוצה להרגיז אף אחד, אולם מעודי ניקרה בי שאלה דומה (לא זהה) לגבי התימנים. מה הם עשו במשך מאות שנות גלות? אילו ספרים נתחברו שם לפני תקופת מהרי"ץ (שבמידה רבה מורשתו הינה הכנסת השפעות חיצוניות, כפסיקת מרן)? האם עסקו שם רק בשינון גמרא ורמב"ם (וחלקם גם זוהר)?
יאמר שוב, אין כוונתי לקנטר. אני רק מצביע על תופעה תמוהה בעיני ומצפה לדעת חכמי הפורום.

יעקב135:

יש ספרים שאינם נמצאים בספטואגינטא ונמצאים באתיופיה, כגון ספר חנוך.


מלח_הארץ:

יש לזכור שאין הבדל מוקצן בין הכנסיה החבשית לפלשים. שניהם למשל שומרים על כשרות. ובכלל כל השבטים הפרימיטיביים שמרו על תורה שבכתב בצורה זו או אחרת.


מרחביה:

מעבר לרשימה המובאת פה:

http://www.temani.net/http/sprot-timan/mamr.htm

יש לציין גם לר"ש שרעבי ולר' שלמה עדני שניהם חכמים מתימן שהעשירו את ספרות ישראל.

מהו ספר חנוך?

מרחביה,
אף אני לא רוצה להרגיז אף אחד, אולם מעודי ניקרה בי שאלה דומה (לא זהה) לגבי האשכנזים והספרדים.
למה היה צריך לחבר כ"כ הרבה ספרים? מה רע בזה שכל רב ישב וילמד עם תלמידיו את המקרא המשנה והתלמוד, כמו שהוא מבין וכמו שהוא קיבל מרבותיו, בדקדוק חברים ופלפול התלמידים?

מרחביה,
וודאי כשגגה יצאה ממקלדתו שהרי לא נעלמה מעינו עין הבדולח החיבורים הגדולים שההדיר הרב קאפח (אגב: במהדורת קוק של מדרש הגדול, רב שטיינזלץ הוא אחד העורכים. טובי מכין מהדורה מדעית אולם מסופקני אם נזכה לראותה בחיים חיותינו).

שאלתך יפה לגבי עדות כמו הבוכרים, היהודים ההרריים (דגסתן, כורדיסתן) והיהודים הפרסיים, להם מסורות עתיקות מאד על יהדותן ללא כל ספרות כתובה.
(לפרסים יש דיוואנים של שירה על סיפורי התנ"ך וחיבורים ספורים של אביו של עצ"ם)

היה להם קשר לעולם היהודי הגדול

א. לספר חנוך יש שתי גרסאות: חנוך הכושי וחנוך הסלבי.
ב. ר' שלמה עדני חי כל חייו בישראל (כמדומני שעלה כילד מתימן, אם בכלל), כך שקשה להגדיר אותו תימני מבחינה זו.
ג. באופן כללי, הוכחה על יהדות צריכה להיות המסורת ולא תלמידי החכמים שבעדה. מבחינת מס' הת"ח בתימן, אין במה להתגאות, מבחינת העברת המסורת ודאי וודאי שכן.