מלחמת גוג ומגוג
והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל נאם ה' אלהים תעלה חמתי באפי... ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה, ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תיפול" 1 .
זמנה
יש אומרים, כי מלחמת גוג ומגוג תהיה עוד לפני ביאת המשיח 2 .
ויש אומרים, כי קודם יבוא המשיח ורק לאחר מכן תהיה מלחמת גוג ומגוג 3 .
ויש מחלקים, כי אמנם המלחמה תחל עוד לפני בוא המשיח אך לא תסתיים אלא לאחר ביאתו 4 .
"גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל" 5
גוג: הוא המלך 6 אשר יקבץ את העמים והממלכות 7 לעלות למלחמה על ישראל 8 .
יש שכתבו, כי גוג הוא ארמילוס רשיעא 9 אשר על ידו יהרג משיח בן יוסף 10 .
מגוג: היא האומה אשר גוג מולך עליה 11 . בבבלי 12 מבואר כי מגוג זו קנדיא. ולפי גירסת רבינו חננאל 13 , מגוג זו גינתא. ולגירסת מסורת הש"ס 14 , זו גומתא. בירושלמי 15 מבואר כי מגוג זו גיתייא. ובערוך 16 כתב, מגוג זו גותיא, והיא מדינה צפונית. ולדעת היוסיפון 17 , עם הסקיטים בהרי קווקאז הם מגוג.
למעשה, כתבו המפרשים 18 : "כי שם גוג ושם מגוג כבר ישכח בימים ההם עד שלא ידעו כלל מי היא האומה שנקראת בפי הנביא מגוג ושם מלכה גוג, רק אז כשיבוא על הארץ ויתקיימו דברי הנביא, אז ידעו שזה הוא המלך גוג שניבא עליו".
וטעם הדבר: "כי מימי אלכסנדרוס מלך יון היו בני מגוג נסגרים שם בסוף צפון, כי הסגירם שם אלכסנדרוס אחר ההרים ולא יצאו משם עוד" 19 .
משך: בירושלמי 20 מבואר כי משך זו מיסייא, ופירש הפני משה 21 כי מיסייא זו מוסקאווי.
תובל: לדעת הבבלי 22 תובל זו בית אונייקי. ולדעת הירושלמי 23 זו ויתנייה.
מטרת המלחמה
א. שעל ידי האותות והמופתים אשר יעשה ה' בגוג, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלהים 24 .
ב. נקמת ה', על כל הרעה אשר עשו אותם העמים לעם ישראל, מימים ימימה 25 .
ג. לצרוף את עם ישראל מכל סיגיו, הן מן הגרים אשר אינם גרי אמת 26 , והן מן הפושעים והמורדים שבעם ישראל 27 , למען לא יראו כל אלו בטובתן של ישראל.
והיתה עת צרה אשר לא נהייתה
באותו הזמן עתידין להתקבץ עמים וממלכות מכל רחבי העולם, ולכרות ביניהם ברית, במטרה להכרית ולכלות את עם ישראל 28 , ולכבוש את ארץ ישראל 29 .
כמו כן, באותם הימים עתיד הקב"ה להחיות את כל אותם המלכים, אשר העיקו לעם ישראל ואשר החריבו את בית המקדש ולהמליכם כבתחילה, וכולם כאחד יצאו למלחמה על ישראל 30 .
חז"ל קיבלו, כי שלשה פעמים יעלה גוג על ירושלים 31 , כאשר בב' הפעמים הראשונות לא יעלה בידו להכנס לירושלים 32 ורק בפעם השלישית יצליח ללכוד את ירושלים 33 . ועל הפעם השלישית נאמר בזכריה 34 : "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים...".
מניצולי המלחמה
אמרו חז"ל: "אמר הקב"ה לישראל על הר סיני, אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשותה, אני מציל אתכם משלש פורעניות, ממלחמת גוג ומגוג, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם" 35 .
כמו כן אמרו חכמים 36 : "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג".
סופו של ארמילוס
על מלך המשיח נאמר 37 : "וברוח שפתיו ימית רשע", וביאר התרגום 38 , באמרי פיו ובחלל שפתיו ימית את ארמילוס הרשע. ומקום קבורתו מוכן במזרח ים כנרת 39 .
סופם של העמים
מן המקראות, כפי שנתבארו על ידי חז"ל, עולה, כי עם ישראל לא ילחמו כלל עם אותם העמים, אלא ה' ילחם בהם מן השמים על ידי אותות ומופתים:
"ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתן" 40 .
- ומרוב גודל המהומה שתהיה בהם יוסיפו להרוג איש את אחיו:
"וזאת תהיה המגפה אשר יגף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים... תהיה מהומת ה' רבה בהם, והחזיקו איש יד רעהו ועלתה ידו על יד רעהו" 41 , ונאמר, "חרב איש באחיו תהיה" 42 .
- עד שיהיו כל ההרים מלאים בהרוגיהם, אז יבואו כל עופות השמים וכל חיות הארץ ויאכלו את בשרם: "על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך, לעיט ציפור כל כנף וחית השדה נתתיך לאכלה" 43 .
- וכאשר כל הארץ תמלא מסרחונם יקברום ישראל במשך שבעה חדשים: "וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ, שבעה חדשים" 44
המקור למלחמה הוא ביחזקאל לח'
יחזקאל פרק לח
וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו:
(ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל:
(ד) וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם:
(ה) פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע:
(ו) גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ:
(ז) הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ אַתָּה וְכָל קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר:
(ח) מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם:
(ט) וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ: ס
(י) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה:
(יא) וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם:
(יב) לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ:
(יג) שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל כְּפִרֶיהָ יֹאמְרוּ לְךָ הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן לִשְׁלֹל שָׁלָל גָּדוֹל: ס
(יד) לָכֵן הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע:
(טו) וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב:
(טז) וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג: ס
(יז) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם: ס
(יח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי:
(יט) וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
(כ) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל:
(כא) וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה:
(כב) וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
(כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק:
פירוש המלבים על יחזקאל לח'
(ב) שים פניך אל גוג - כבר התבאר למעלה (סי' ל"ב) כי נבא יחזקאל שבאחרית הימים ילחמו כל העמים סביב לירושלים, ויהיו הלוחמים מצד א' מצרים ואשור ועילם שהם הישמעאלים, והלוחמים מצד השני משך ותובל, ונסיכי אדום, ומלכי הצפון, וכולם יהרגו איש את אחיו ויפלו בנופלים, וחז"ל קבלו שג' פעמים יבא גוג על ירושלים, ופה באר שני פעמים והפעם הג' התבאר בזכריה (סי' י"ד), וגוג וכן ארץ המגוג לא ידענו עתה מי הם רק כפי המבואר שהוא נשיא משך ותובל הם מבני יפת ואינם נמולים, והם יתעוררו באחרית הימים אחר שיתיישבו ישראל בארץ ישראל וישבו בשלוה, לבא עליהם, וזה יהיה ע"י התעוררות מעם ה', וז"ש.
ועכשיו להוכחה שהמלכות האחרונה היא פרס
בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת את פרשת "לך לך", ובתוכה קראנו על ברית בין הבתרים, שנכרתה בין אברהם אבינו ע"ה ובין בורא עולם, הברית הראשונה שבה הובטחה הארץ לזרעו של אברהם אבינו, דהיינו לעם ישראל (כי הקב"ה הסביר לאברהם אבינו ע"ה שרק יצחק נחשב לזרעו, כשאמר לו (בראשית כא, יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע", ויצחק אבינו ברך את יעקב (בידיעה שזה יעקב): "וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוקים לאברהם". ויעקב הוא ישראל, ואנחנו בניו).
כמו תמיד, כשקוראים את תרגום יהונתן בן עוזיאל למקרא, מגלים תמיד דברים חדשים ומעניינים. אכן לא סתם "נזדעזעה ארץ ישראל 400 פרסה על 400 פרסה, ויצאה בת קול ואמרה: מי הוא שגילה סתריי לבני אדם" כשנכתב תרגום זה (מסכת מגילה ג, ע"א).
המקרא מספר לנו מה קרה לאחר שאברהם אבינו ביצע את הוראת הביתור של הקב"ה:
<*>
וירד העיט על הפגרים, וישב אותם אברם: ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו: ויאמר לאברם - ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבדו - דן אנוכי, ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, תיקבר בשיבה טובה: ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה: ויהי השמש באה, ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש, אשר עבר בין הגזרים האלה: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור - לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני: ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים: ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי.
(בראשית טו)
המקרא מתאר כאן מה קרה לאחר שביצע אברהם את הוראת הביתור: העייט ירד על הפגרים המבותרים, אבל אברהם החזיר את הפגרים למקומם. לאחר מכן, עמדה השמש לשקוע ואז הקב"ה הפיל תרדמה על אברהם אבינו, ובתרדמה הזו ראה אברהם אבינו חזון חשיכה קשה "אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", ואת החזון הזה פירש לו הקב"ה כפי שנאמר בכתובים, שעם ישראל ישתעבד לגויים, ויעונה תחת ידיהם, אבל בסופו של דבר ישובו לארץ ישראל, ויזכו לנחלה בגבולות מהפרת ועד הנילוס, נחלה שלא ניתנה לישראל - כידוע - בזמן כיבוש הארץ בימי יהושע, והיא עתידה להיות בימות המשיח בלבד.
אם כן, כך נסתמו הדברים במקרא, לגבי פרשנות חזון החשיכה של אברהם אבינו בברית בין הבתרים. אמנם, יהונתן בן עוזיאל, שכתב את פירושו עפ"י הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, יודע לספר לנו מעט יותר, וכך הוא מתרגם שם את הפסוק הרלוונטי:
<*>
והוה שמשא קריבא למיטמוע, ושינתא עמיקתא מתרמיית על אברם, והא ארבע מלכוון קיימין למשעבדא ית בנוי:
(תרגום יהונתן על בראשית טו, יב)
אם כן, תרגום יהונתן מסביר לנו שכל אחת מהמילים הללו "אימה - חשיכה - גדולה - נופלת - עליו" שמתוארים בחזון החשיכה, יש לה משמעות בפני עצמה, וזהו תרגום פירושו בעברית (תרגום חופשי, כרגיל):
<*>
וכשהיתה השמש מתקרבת לשקיעה, ושינה עמוקה נפלה על אברהם, והנה [הוא רואה בחזונו] ארבע מלכויות עומדים לשעבד את בניו:
- "אימה" - זוהי בבל.
- "חשיכה" - זוהי מדי.
- "גדולה" - זוהי יון.
- "נופלת" - זוהי פרס,
- שעתידה ליפול, ולא תהיה לה תקומה, ו[כתוצאה מ]זאת עתידין להתעלות* עַם בית ישראל.
* מי שידקדק יוכל לראות שעל פניו נראה שהתרגום התעלם מהמילה "עליו" שבפסוק המקראי, אבל בהתעמקות יותר ניתן לראות שהתרגום התייחס אליה, אלא שהוא מתייחס אליה במובן של "עלייה", וזוהי ההתעלות של בני ישראל שתקרה במפלת איראן הלוא היא פרס.
אם כן, לפי תרגום יהונתן בן עוזיאל, ארבע המלכויות אינם "בבל-פרס-יון-אדום", אלא "בבל-מדי-יון-פרס" (אגב, הדברים עומדים יחסית בהתאמה לחלום דניאל, שבו רומי/אדום מתוארת פשוט כהמשך של יוון), ולמפלתה של פרס, שתקרה בשלב כלשהו בעתיד הקרוב בע"ה אנחנו מחכים מאז ברית בין הבתרים, וכבר הובאו כאן פעמים רבות מקורות אין ספור לגבי עניין זה.
המפלה המדוברת לא תהיה הפסד גרידא של איראן, אלא מפלה שלא תהיה לפרס תקומה ממנה, ורק לאחר המפלה הזו, עם ישראל יתעלה וייגאל בע"ה. כידוע, פרס היא הארץ היחידה במזרח התיכון שבמשך אלפי שנים שמרה על עצמאותה היחסית, ואיראן של היום היא המשך ישיר של פרס מימי כורש ודריווש, עפ"י ההסטוריונים. שינוי השם מ"פרס" ל"אירן" נעשה בשנות ה-30, בעקבות התקרבות הפרסים לגרמנים הנאצים, ולתורת הגזע. הפרסים שהתגאו כ"כ במוצאם ה"ארי" הטביעו את השם הגזעני הזה על שם מדינתם, ושינו את שמה ההיסטורי "פרס" לשם הגזעני "אירן", המדינה היחידה שעולה בדעתי שאפילו השם שלה מעיד על גזענות מובנית. אבל בע"ה לא לאורך זמן…
<*> <*> <*>
_________________
תוקן על ידי המשקיף ב- 02/11/2008 23:24:32
