חידושי תורה ושאלות על פרשת השבוע

דבר תורה לפרשת תצווה.

אנו נמצאים בשבת מיוחדת ב"ה לפני חג הפורים בא אנו  קוראים את

פרשת זכור בה מוזכר את אשר עשה עמלק לעם ישראל ביציאות מארץ מצרים חז"ל מקשרים את הפרשה לפורים כי המן הרשע הוא צאצא ישיר של אגג מלך עמלק, בנוסף קוראים את ההפטרה "פקדתי את אשר עשה עמלק" בא מסופר על כעסו של שמואל הנביא על שאול שלא הרג את מלך עמלק אגג ולמרות שהוא היה בכלא השפחה שלו נפגשה איתו וממנה המשיך זרע עמלק עד המן הרשע וכ"ו.

רוב הפוסקים סוברים ששמיעת  של הפרשה היא מהתורה ויש חלק שסוברים שהיא מדרבנן ובדרך כלל נוהגים לקרוא את הפרשה במספר טעמים, יש דעות בהלכה שגם נשים חיבות לשמוע את הפרשה ויש מקומות שלפני מנחה של שבת  קוראים את הפרשה  לנשים, הרב מוצפי סובר שאין חיוב לנשים לקרוא את הפרשה ויכולות לקרוא את הפרשה מתוך חומש בביתם ואם יש להם אפשרות להגיע לבית כנסת ולשמוע זה מצוין אבל בד"כ נשים המטופלות בילדים קטנים פטורות.

בתקופת הגאונים נקראה בשם שבת מחיית עמלק.

בפרשת תצווה זו הפרשה היחידה מאז פרשת שמות שבו נולד משה רבנו ועד סוף חומש דברים בפרשת וזאת הברכה לא מוזכר בכלל שמו של משה רבנו , הסיבה לכך מכיוון שבפרשה הבאה שאנו נקרא לאחר חטאו בעגל משה כדי לכפר על עם ישראל אומר לבורא עולם

"ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" ואמרו חז"ל: 'קללת חכם אפילו על תנאי היא באה', אמר הקדוש ברוך הוא: אעשה לך לפנים משורת הדין, אמחה אותך מן הספר אשר כתבתי, כלומר מסדר 'ואתה תצוה' שכתבתי לפני 'כי תשא', וזו היא הקללה שעשתה רושם, שלא נקרא שם שמו, ובשביל כך לא נזכר משה בזה הסדר.

משה רבנו אמר את הדברים סה"כ מתוך זה שהוא אהב מאוד את עם ישראל וויתר על גדולתו והוא ידע מה משקל כל אות בתורה ולמרות זאת הוא מוותר על זה למען הכבוד.

לפעמים בחיי היום יום אנו אומרים דברים וכך חורצים גורלות , אין אנו שמים לב למה שיוצא מפינו.

מסופר על אישה אחת שהייתה לקראת לידה ובד"כ לחדר הלידה מתלווה האם לעזור ולהוריד מהלחץ הטבעי שיש בלידה וכך ,

אבל במקרה שלה "מקור הלחץ" הייתה האימא ולכן היא העדיפה שאחותה תתלווה אליה לחדר הלידה , היא פנתה אל אמא ואמרה לה שהיא מעדיפה שאחותה תהיה איתה בחדר הלידה, האם כל כך נפגעה מן העניין ואמרה לה :" לא צריך אני גם לא אבוא לברית של הילד שלך" , והאישה ילדה בשלום וביום הברית האימא הייתה מאושפזת בית חולמים עקב וירוס קשה.

האם אמרה את הדברים מתוך כעס והיא שמחה שנולד לה נכד והיא הייתה מגיעה לברית אבל אותו רגע של כעס גרם לה לומר את הדברים הללו.

כדאי לנו להיזהר בכל מילה שאנו מוציאים מהפה כי כל מילה חורצת גורלות.

משה רבנו אמר את הדברים מאהבה הגדולה שלו לעם ישראל ולמרות זאת דבריו התקבלו.

יהיה רצון שנדע לשמור של לשוננו.

שבת שלום!

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בןחווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,אליס ורונית בנות שמחה , שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.  

פרשת כִּי תִשָּׂא

לאחר מעמד הר סיני ולאחר כל הנסים שזוכים בני ישראל לראות

מגיע האירוע המצער בפרשה שלנו והוא "חטא העגל" , משה רבנו מאחר לרדת מהר סיני דבר שגורם לדאגה רבה בעם, הם יודעים שבכל מה שקשור למשה רבנו יש דיוק בזמנים ואם משה איחר כנראה קרה משהוא , משה מגיע תמיד בזמן ועכשיו לאחר כל הימים שעברו הוא עדיין לא הגיע. למשעה הכול היה בסדר עם משה רק שהשטן תמיד בא לחבל ולהרוס איפה שיש טוב וגם כאן היה לו קשה לראות את האחדות של עם ישראל והוא רצה להראות את כוחו, הוא יצר מעין חיזיון שמשה רבנו כבר ומת ובנוסף הוא יצר תחושה שעבר זמן רב, למעשה משה ירד בזמן שהוא היה אמור לרדת אך השטן יצר תחושה שעבר הרבה זמן.

העם בלחץ ולא יודע מה לעשות והוא מבקש מאהרון אחיו:  " קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹקים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ."(לב,א).  הם נמצאים בתחושה שאין מנהיג והם מבקשים מנהיג חדש , לאחר שנאסף כל הזהב אהרון משליך את הזהב ונברא עגל הזהב, למה עגל? הגמרא במסכת תענית דף כה : אמר רבה: לדידי חזי לי האי רידיא (מלאך הממונה על הגשמים כך שמו) דמי לעיגלא ... אז קול התור - מלאך דומה לשור, תרגום שור – תור."

המלאך הממונה על הגשמים היה דומה לשור ולכן הם כתבו על המזבח וגם כיוונו בדעתם לנושא ומהסיבה הזו נברא בסוף של דבר עגל.

אבל מה בדיוק הכעיס במעשה העגל?

למעשה בני ישראל לא רצו לעבוד עבודה זרה אלא רצו מנהיג ממשיך למשה , והמעשה שהם עשו היה למעשה בשגגה ולאחר שמשה ירד רוב העם פרש מהחגיגות סביב העגל והבינו את הטעות שלהם.

למעשה הדבר שבו פגמו בני ישראל הוא בזה שהם לא שאלו "דעת תורה"

מה עושים במצב כזה? אייך ממשכים מכאן (אם נצא מתוך הידיעה שמשה לא נמצא)? הם לא פנו ושאלו את אהרון מה לעשות , למרות שהוא היה בעל נבואה ,הם לא חשבו וגם לא רצו למנות את אהרון הכהן למנהיג חדש, הם חשבו שהוא בהרבה פחות טוב ממשה ולא ניתן להחליף את משה וצריך משהוא יותר חזק ממשה משהוא יותר לכיוון המיסטי.

ועל זה הכעס , אילו היו שואלים "דעת תורה" הכול היה נראה אחרת.

גם בחיי היום יום שיש לאנשים צרות או משבר ולא יודעים מה לעשות ואייך להתמודד עם הבעיה , הם מחפשים פיתרון מהיר וקל יותר והכי חשוב שהוא גם לא מחייב, הם פונים לכל מיני "מקובלים" ומחפשים "קמעות" ו"סגולות" כדי לצאת מן המשבר.

אדם צריך לדעת שבכל בעיה  יש לגשת לרב תלמיד חכם ולבקש לדעת מי היא "דעת התורה" לגבי הבעיה שלו ואייך לפעול ומה צריך לעשות ולתקן בדרכיו כי לצאת מהמשבר שהוא נמצא בו.

ועלינו לזכור את הכלל שחז"ל אמרו לנו :" כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל", כל דרך אחרת היא בבחינת בנית עגל זהב.

שבת שלום!

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בןחווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,אליס ורונית בנות שמחה , שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.   

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל: [email protected]

פרשת כי תשא

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

בסוף הארבעים יום ששהה משה רבינו בהר סיני נאמר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" (שמות לא, יח) מעיר רש"י: המילה "ככלותו" כתובה בלי "ויו" לרמוז לנו "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה" (רש"י שם)

אומר הרב נבנצל שליט"א: אותו יום כל עם ישראל היו בבחינת כלה הנכנסת לחופה וממילא הייתה צריכה שמחה גדולה. עם ישראל עומדים בתחתית ההר ומצפים בכיליון עיניים לשובו של משה מן ההר עם לוחות הברית; עברו ארבעים יום מאז מעמד הר סיני בו היו כל ישראל בדרגת אדם הראשון לפני החטא, כולם נביאים כפי שכתוב: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב) כולם ראו את הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה במצרים, בקריעת ים סוף, אכלו את המן במדבר שלפי דעה אחת בגמרא הוא המאכל של מלאכי השרת. מדרגה גבוהה ביותר שיכול לצפות בן אדם להשיג. והנה מתרחשת נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; במהלך של שעות ספורות העם מגיע למצב שהקב"ה רוצה להשמידם ח"ו: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהילים קו, כג) כיצד הגיעו למצב כל כך שפל?      רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי) והרמב"ן הסבירו שהבור לא היה כל כך עמוק כפי שנראה במבט ראשון; עם ישראל לא עבדו עבודה זרה ממש, אין אדם בר דעת שיאמין שעגל שנברא כעת הוציא אותם ממצרים שלושה חודשים לפני כן. עם ישראל לא טענו שאין אלוקים ח"ו, טענתם הייתה: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א) "היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו" (הרמב"ן שם) משה רבינו היה האיש אשר השכינה שורה עליו; הוא לא היה אלוקות אלא שהקב"ה עשה ניסים על ידו. עם ישראל חשבו שאם משה איננו מוכרחים להכין תחליף - מקום חדש להשראת שכינה שיורה להם את הדרך ילכו בה. ובכל זאת עשיית העגל נחשב להם כחטא חמור.

השאלה היא איך הם הגיעו לחטא חמור כל כך? מה הביא אותם לטעות טעות כזאת שכמעט ושילמו עליה בחייהם?

אומר הרב: הכל התחיל בטעות בחישוב השעות, לפי החשבון שערכו עם ישראל משה היה צריך לרדת ממהר עכשיו ולא מחר (עיין רש"י שם) והנה עברו שש שעות מהיום ומשה לא הגיע והתחילו הספיקות, הם ידעו שמשה תמיד דיבר אמת, כשהוא אמר בחצות הלילה אכן היה בחצות הלילה וכשאמר בחצות היום היה בחצות היום, ועכשיו רואים שהזמן שהוא קבע להם   

הגיע והוא איננו,מה יהיה איתנו? מי יביא אותנו לארץ ישראל? המן יורד בזכות משה, אם כן מה נאכל מחר בבוקר? בזכות מי ירד המן מכאן ולהבא? הספיקות חדרו לליבם והשטן השלים את המלאכה: הראה להם מיטתו של משה וראו שהוא מת.

אומנם השטן לא הצליח לשכנע אותם לגמרי שהרי עם ישראל לא אמרו "משה מת" אלא  "לא ידענו מה היה לו", אבל הוא הצליח להפחיד אותם עד כדי כך שהדמיון שלהם גבר על השכל. הם פחדו להישאר בלב המדבר ללא מנהיג ואולי גם ללא מזון. השכל לא היה נותן לפחד להשתלט במצב כזה; השכל אומר שאם אכן משה מת הקב"ה ידאג שאהרון או מישהו אחר ינהיג את בנ"י. לא הייתה שום סיבה המתקבלת על הדעת לחשוב שלאחר כל כך הרבה ניסים הקב"ה יזניח אותם. אבל, אומר הרב, הבהלה מחריבה את הנפש וכפי שאמרנו הדמיון גבר על השכל וההחלטה התקבלה בפזיזות משום שהיו מבוהלים.

כמובן שאסור לנו לדון את דור המדבר, דור דעה ששמעו את הדיבור מפי הגבורה אלא שאנחנו רוצים ללמוד לקח לגבינו, איך אנחנו צריכים להיזהר לא לקבל החלטות בפזיזות ומתוך בהלה.

דוד המלך אומר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) שואל הרב שמחה זיסל מקלם: מה פירוש "היינו" כחולמים? היה צריך לומר "נהיה" כי המדובר הוא לעתיד לבוא! והוא מסביר בדרך משל: לפעמים אדם חולם שמרביצים לו מכות רצח ופתאום הוא מתעורר ומגלה שהיה רק חלום. כך יהיה לעתיד לבוא, בשוב ה' את שיבת ציון יתברר לנו שכל הצרות שבאו עלינו בעולם הזה היו רק חלום. וכפי שאומר החזן לפני תפילת מוסף בימים נוראים (לפי נוסח אשכנז) "וכל צרות ישראל הפוך נא לששון ולשמחה"; אין הכוונה שבמקום צרות יהיו ששון ושמחה אלא שהצרות עצמם יהפכו לששון ולשמחה. אילו עם ישראל במדבר היו חושבים בצורה כזו היו לוקחים את הדברים בפרופורציה ובאים ושואלים את אהרון מה לעשות וכיצד להתנהג.

ואכן זה מה שמשה אמר להם לעשות במקרה הצורך: "וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד, יד) אהרון וחור היו שוקלים מה לעשות בהמשך במקרה חירום, אבל הם לא באו "אֶל" אהרון אלא באו "עַל" אהרון והכתיבו לו בכוח מה לעשות "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שם לב, א)ֶם מִי-היו לוקחים את הדברים בפרופורציה ובאים ושואלים את אהרון מה לעשות וכיצד להתנהג. כבר הוחלט אצלם מה לעשות-הם רצו תחליף למשה.

חז"ל מגלים לנו שעם ישראל פנו לחור תחילה וביקשו ממנו לעשות את העגל והוא סירב, לכן הרגו אותו. כך דרשו מהפס': "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שם ה) "אהרן ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו וזהו ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו ויֳבֵן מזָבוח לפניו" (רש"י). לא מצינו בשום מקום תביעה על עם ישראל על שפיכות דמו של חור, ואנחנו יודעים שהקב"ה מקפיד מאוד על נגיעה בצדיקים. מדוע אם כן אין שום תביעה עליהם על זה? אומר הרב באותה שעה עם ישראל היו כל כך מבוהלים שחשבו שאין שום פיתרון אחר לצאת מהמדבר אלא על ידי עשיית מנהיג שתשרה עליו שכינה, וכשחור סירב לעזור להם הם דנו אותו בדין רודף משום שלטענתם הוא מסכן אותם.

מסוגיה זו נלמד לקח איך להתנהג בעת צרה על מנת לא להיכשל באיסורים. הקב"ה יראה לנו נפלאות כמו שבימים ההם בזמן הזה.                                   

                                                                                           שבת שלום     יצחק חלבה

בשבת הקרובה אנו נקרא את פרשת פרה אדומה , בבית הכנסת מוצאים 2 ספרי תורה מן ההיכל בראשון יקראו 7 עולים בחובת היום בפרשת "כי תשא" ולאחר הקדיש המפטיר יקרא מהספר השני את פרשת פרה אדומה פרשת פרה עוסקת בטהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה. בשל כך, יש הסוברים כי חיוב קריאת פרשת פרה הוא מן התורה ,ולאחר מכאן יאמר קדיש ויקרא את ההפטרה מספר יחזקאל לו " וזרקתי עליהם מים טהורים".

.

ר"י אברבנאל מבאר וזרקתי עליכם מים טהורים - כי כמו שהנידה [כדי] להתקרב אל בעלה תטבול במים חיים להיטהר מהטומאה, כן ישראל יסירו מעליהם עוונותיהם בעניין שיישארו טהורים ונקיים מהם, והנה ייחס התשובה אליו יתברך באמרו: 'וזרקתי עליכם', לפי שתשובה לא תשלם אלא עם העזר הא-לוקי שיושפע על החוטא לשוב אליו, וכמו שאמר (איכה ה', כא) 'השיבנו ה' אליך ונשובה'.

כל הטיהור הרוחני נעשה לקראת חג הפסח חג הגאולה , אנו מכינים את עצמנו לקראת הגאולה : "בניסן נגאלנו ובניסן עתידין להיגאל".

בפרשה מוזכר שוב עניין קדושתה של השבת ומעלת שמירתה בפסוקים טו –יז  וקטע מסתיים במילים "שבת וינפש".

שבת הוא יום המנוחה הלאומי של עם ישראל וממנו למדו שאר אומות העולם שכדי ליצור חברה שתתרום יותר לשוק העבודה חייבים לשמור על המנוחה, יום השבת ומנוחה הוא בין החוקיים החברתיים הראשונים שהעולם קיבל, מנוחה ביום הזו חשובה מאוד כדי שיהיה לנו כוחות, הכוחות שאנו זקוקים להם ולכן זיכינו לנוח בשבת הם כדי שנקדיש אותם לעבודת השם יתברך.

 את יום השבת יש להקדיש למנוחה וללימוד תורה.

מסופר על יהודי  עשיר  שחיי ברוסיה במאה הקודמת ולשם עסקיו הוא היה צריך לנסוע לעיר אחרת , מכיוון שבעבר אמצעי התחבורה היו שונים ואופן החיים היה שונה , הוא היה צריך לשהות לרגל עסקיו קרוב לחודש בעיר אחרת ורחוק מביתו, באחד הימים שהוא שוהה בבית אחר בעיר אחרת דופק על הדלת משהוא, הוא פותח ולא פחות ולא יותר הוא פוגש את  הקבצן של העיר שלו שבא לחפש את מזלו בעיר הזו, הוא שמח לפגוש אותו ומציע לו להיכנס ,הקבצן ממהר לדרכיו והוא אומר לו תישאר והקבצן משיב שהוא צריך עוד לעבור ולבקש נדבות מעוד בתים , העשיר מציע לו חמישים רובל תמורת זה שהוא יישאר אצלו הערב בבית והקבצן מסכים, העשיר מציע לקבצן לאכול ארוחה חמה ולאחר הארוחה הוא רוצה לשמוע ממנו מה חדש בעיר שלו ומה שלום בני ביתו.

הקבצן אומר לו שהוא עייף והוא רוצה ללכת לישון, העשיר כועס, למה הכנסתי אותך לביתי נתתי לך כסף ואוכל כדי לשמוע מה שלום אשתי וילדי,ואתה הולך לישון.

ככה אנו בשבת אוכלים ושותים בזכות השפע הגשמי שבורא עולם מוריד עלינו, ואח"כ רוצים לישון, מה עם משהוא לטובת הקב"ה, מה עם לימוד תורה בשבת ? מה עם ללמוד קצת הלכות שבת? למה לא להצטרף לשיעור בבית הכנסת?

חשוב לנוח , אבל השבת לא נועדה רק לשינה אלא במיוחד כדי שנוכל ללמוד תורה בנחת וביישוב הדעת, לכן עלינו לנצל את השבת כדי ללמוד עוד ועוד תורה.

עוד בפרשה מסופר על בניית עגל הזהב, אהרון מקבל את כל הנזמים של בנות ישראל לטובת בניית עגל הזהב, איפה ההיגיון של אותם נשים, הרי לאישה זכתה בבינה יתרה, והאם מהזהב הזה יצא גואל לעם ישראל?

אותם נשים ידעו שלא מדובר בעניין רציני , אבל מכיוון שמדובר בבנות ישראל הקדושות הם פשוט ענו לצווי בעליהם שביקשו מהם את הזהב, כמו כן הם ידעו שמכיוון שהם נתנו את הנזמים בקלות ודבר המתקבל בקלות אין בו ברכה לכן הם לא חששו יותר מידי מהמהלך.

ובורא עולם משלם שכר לכל בריה על מעשיה, גם על המעשה הזה שהם כיבדו את בעליהם, מובא בשם האר"י הקדוש שבפרשת בראשית מובא הפסוק "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", אותם נשים שעשו רצון בעליהם זכו לתקן את הקללה הזו ולהפוך אותה לברכה, ואמר הארי הקדוש כל אדם שאשתו "מושלת בו" תורתו מתקיימת.

כל המכבד רצון אשתו ומקבל את רצונותיה זוכה שתורתו שהוא לומד מתקיימת והוא עולה מעלה מעלה בדרגות התורה ומי שלא עושה ככה לא משנה כמה תורה הוא למד היא לא תתקיים אצלו.

קבלת רצון האישה ומרותה אינה הכוונה להיות "שפוט" של האישה אלא

לכבד אותה בצורה מלאה ורק ככה ניתן לזכות לקבל להבין את לימוד התורה הקדושה.

שבת שלום!

ברי עוז

בס"ד

תוקן על ידי המשקיף ב- 17/03/2009 19:53:18

פרשת השבוע ע"פ פנימיות התורה בדרכו של בעל "הסולם" זצ"ל וזיע"א

הדברים נמסרו ע"י הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א

פרשת פקודי

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות" (שמות ל"ח כ"א).

אמרו חז"ל: כתוב משכן פעמיים היות שנתמשכן ב' פעמים. ומהי העדות? עדות היא שיש עניין של השראת שכינתו בישראל.

עניין שהמשכן התמשכן שתי פעמים הוא כמו שאנו לומדים, שהיה משכן ראשון בבחינת מוחין דחיה, ומשכן שני בבחינת מוחין דנשמה. ונחרבו שני בתי המקדש הללו. מדוע נחרבו? מטעם שלא היו התחתונים מסוגלים לתקן בתוך עצמם כלים להשראת שכינתו. ענין מוחין דחיה ומוחין דנשמה, פירושם התגלות אלוקות. ולכל התגלות צריך שיהיה כלי, צריך שתהיה הכנה. הכלי הבסיסי נקרא רצון, השתוקקות. ואח"כ על ההשתוקקות הזאת, צריכים להלביש תיקון שנקרא מסך ואו"ח. שלא תהיה ההשתוקקות הזאת ממשיכה את אור של הרגשת האלוקות לתועלת עצמו של האדם. מדוע? שאז זה פגם גדול, מטעם שהוא שקר. שהרי כל מה שהוא מחוץ להבורא נקרא שקר. לכן צריכה להיות ההמשכה של האור והרגשת אלוקותו בכלים של השפעה דווקא. כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו", הקב"ה ברא את כל המציאות כולה לכבודו. ולא שהוא צריך את הכבוד הזה, אלא התחתונים הם שצריכים להיות מכוונים כל הזמן לעשות למען כבודו ית'.

לכן כתוב משכן פעמיים, שנתמשכן ב' פעמים. פעם אחד מקדש ראשון. שהכלי שכנגד המוחין דחיה נתקלקל. ופעם שניה מקדש שני, שהיה יותר נמוך ממקדש ראשון, אבל גם הכלי הזה נתקלקל. לכן נסתלקו האורות האלו.

מה אנו צריכים ללמוד מזה לעצמנו, לעניננו? כל אחד ואחד מאתנו צריך לעשות את חשבון נפשו הוא כמובן, לא חשבון נפש של השני - מה הוא רוצה להרוויח בחיים שלו? לכל אחד ואחד יש אותיות אחרות לחשבון. אבל סיכומו של החשבון הוא - שהזמן קצר מאוד, ואין מספיק רווח לבזבז את הזמן על דברים אחרים, מלבד דברים אמיתיים. שהאדם צריך לדעת שהרווח האמיתי היחיד הוא יכול לרכוש בהחיים שלו, לפני שהוא מקיים הלכה למעשה את הפסוק "מעפר אתה ואל עפר תשוב". אדם בא מעפר, והוא גם חוזר לעפר. ואין בזה אף אחד שיוצא מהכלל הזה. והשאלה - מהו הרווח שמקבל בינתיים?

הרווח הוא רק עניין אחד - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עניין המקדש הזה שאדם עושה אינו נבנה ביום אחד. זוהי מלאכה של ימים רבים. עניין זה הוא שאדם צריך לקדש את עצמו ולטהר את עצמו מכל נטייה שתהיה לתועלת עצמו. וזה מתחיל בעניין אהבת חברים. קודם כל האדם צריך לעשות לעצמו יום יום זמן מיוחד שבו הוא מתבונן בגדלות וברוממות החברים. וצריך שיהיה לו זמן מיוחד, כמו שיש זמן לקריאת שמע צריך להיות זמן הזה. חוק ולא יעבור. ואח"כ, אחרי שמתבונן בגדלות וברוממות החברים, כל אחד מאיתנו צריך לעשות השתדלות, אם החברים באמת גדולים, ולפי שיעור שהוא מעריך את גדלותם, צריך להתעניין בכל מה שקורה אצלם, בצרכיהם, בעניניהם, לשמוח בשמחתם ולדאוג בדאגתם, ולעזור במה שאפשר. זו הנדבח הראשון של "ועשו לי מקדש". כך אדם בונה בתוך נפשו מקדש רוחני. וזו התאמצות גדולה. חלק מההתאמצות הזו הוא תמיד תמיד לדון את החבר לכף זכות. אדם צריך לעשות ביקורת גדולה, אבל רק על עצמו. בשום פנים ואופן לא על החבר. אדם לא צריך לעשות את החשבונות של השני. צריך לעשות את החשבונות של עצמו. את השני לדון לכף זכות. אין לאף אחד מאיתנו עניין לתקן את השני. אדם צריך לתקן את עצמו. כשאדם הולך בדרך הזאת. דרך של ליבא, שהוא עניין השפעה לחבירו, ודרך של מוחא ואמונה, שהוא עניין לדון את חבירו לכף זכות תמיד, ע"י שמאמין בגדולת חבירו, אז הוא מתחיל לבנות מקדש.

בס"ד

כמו"כ יש עניין של בין אדם למקום. וכל דבר ודבר הוא עניין בפני עצמו, וכל דבר ודבר בונה את המקדש בתוך האדם. ויש בזה עליות וירידות. ז"א שהבית מקדש הזה נחרב, ושוב האדם צריך לבנות אותו. ושוב הוא רואה שהוא נחרב ע"י הגויים שבתוכו, ושוב צריך לחזור ולבנות אותו, וחוזר חלילה. דהנה הגמרא אומרת (סוף מסכת מכות כ"ד:):

"פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים - את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני!? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". עכל"ק.

סיכום: רבי עקיבא וחבריו היו הולכים בין החורבות של בית המקדש, והיה שועל יוצא מבין החורבות, והיו החברים בוכים ור"ע מצחק. שאל אותם: מדוע אתם בוכים? אמרו: מקום שהיה קודש הקודשים, שהיה גילוי שכינה, שהיה כהן גדול נכנס ביוה"כ, כעת יוצא משם שועל, ולא נבכה? שאלו הם אותו: למה אתה צוחק? ואמר: כיוון שנתקיים עניין החורבן, גם יתקיים עניין הנחמה. ז"א כיוון שנתקיים הפסוק הזה של החורבן, זהו סימן ג"כ שיתקיים עניין הנחמה.

מזה אנו צריכים ללמוד, על חורבן בית המקדש של האדם. יש אנשים שנחרב אצלם בית המקדש הרבה פעמים ביום. כפי שיעור ההתאמצות שלהם להשיג את הקשר עם הקב"ה, אזי בכל פעם שהם רואים שהם מנותקים מהקשר הזה, בעיניהם זה חורבן. החורבן הוא יחסית למה שהאדם רוצה. יש אנשים שלא יכולים להיות במנוחה, אם המחשבה שלהם לא דבוקה בהבורא. וכאשר הם רואים שהמחשבה לא דבוקה, זה אצלם חורבן. ויש שאצלם לא כל כך נורא. זה תלוי באדם. בכל אופן, כשהאדם רואה את החורבן, מצד אחד הוא צריך להצטער. מצד שני הוא צריך גם לשמוח. מדוע הוא צריך לשמוח? מטעם שאם מתקיים הפסוק של החורבן, יתקיים הפסוק של הנחמה - מטעם שאין אור בלי כלי. החורבן הוא כלי תמיד להגילוי, להתשועה. כשאדם רואה שנחרב בית המקדש שלו, אז מצד אחד הוא מסתכל על מה שהיה, ובוכה. נחרב הקשר שלו עם הקב"ה. מצד שני צריך להסתכל על העתיד. החורבן הוא כלי להמשיך את אור ה' בעתיד. לכן צריך לנקוט בשני העניינים. הם בכו הוא צחק, ב' בחינות באדם אחד. צריכה להיות באותו רגע בכיה על החורבן, ושמחה מתוך בטחון בישועת ה', שכיוון שנתקיים זה, יתקיים גם זה.

וזה עניין שמסביר רבנו בעל הסולם מה שאמרו חז"ל: משנכנס אדר מרבין בשמחה. אדר מלשון אדרת שיער. שיער, עניין של סערה. סערה מראה על חסרון. שאדם רואה את החורבן בתוך עצמו אז הוא סוער. ככל שמתרבים החורבנות, מתרבים הסערות. ומזה נבנית אדרת שיער. א"כ נשאלת השאלה: אם אדר מראה על החורבנות של האדם, מדוע משנכנס אדר מרבין בשמחה? התשובה היא כנ"ל - שרבי עקיבא שמח כאשר ראה את השועל יוצא מקודש הקודשים. שועל מרמז על שאלות, על ספיקות. ז"א כשהוא רואה שהוא מלא ספיקות, מלא שאלות לגבי כל הדרך שלו, בקשר לחברים, בקשר להבורא, אז כשהוא רואה את הספיקות, הוא רואה את הקשיים, הוא רואה איך שבכל פעם ופעם הגוף שלו, הרצון לקבל שלו, שוב מתגבר עליו, ועושה ממנו צחוק. עושה ממנו עפר ואפר. אז בכל פעם שהוא רואה את החורבן הוא סוער. אבל הסערה הזאת שהוא סוער, אינה עדיין כלי שלם. לכן צריכות להצטרף סערה לסערה, עד שתבנה פה אדרת שיער. אדרת שיער היא כלי שלם. לכן "משנכנס אדר מרבים בשמחה". מדוע? אדם רואה שיש לו חסרון גדול, כשאדם רואה את הבהמיות שלו, כשאדם רואה איך שבית המקדש שלו נחרב פעם אחרי פעם, ואין לו יכולת לעשות שום דבר, אין לו יכולת להציל, אז נבנה אצלו כלי שלם. ולכן משנכנס אדר מרבים בשמחה, שמחה היא מתוך זה שאדם רואה את החורבן הגדול, יש לו בטחון, אם יש חורבן גמור, אז מתקרב גם זמן הישועה.

פרשת ויקהל-פקודי

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

חז"ל תיקנו לנו לקרא בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן את פרשת החודש.

שואל הרב נבנצל שליט"א: מהי מטרת תקנה זו? למה כ"כ חשוב שנשמע קריאה זו לפני ר"ח?

מסביר הרב, כדי שכולנו נדע מהן המצוות הרבות הקשורות לקורבן פסח, הכנת המצות, השבתת החמץ, איסור בל יראה ובל ימצא, וכו'. המצוות הללו מתוארות בפרשה החודש.

והיות ואת קורבן פסח חייבים להקריב בטהרה (אלא אם כן רוב ישראל טמאים שאז מקריבים אותו בטומאה), תיקנו חז"ל לקרוא בשבת שלפני כן פרשת פרה העוסקת בתהליך טהרת הטמאים על מנת שעם ישראל יהיו טהורים לקראת הקרבת קורבן פסח.

אומנם בכל שלושת הרגלים חייבים להיות טהורים, שהרי עלייה לרגל מלווה בעולת ראייה ושלמי חגיגה, שכמו שאר הקורבנות חייבים להקריבם בטהרה, אבל בפסח ישנה חומרה מיוחדת שאין בשאר רגלים: מי שאינו טמא או אינו בדרך רחוקה, ולא הביא קורבן פסח בזמנו (כמובן שלא היה אנוס) חייב כרת, עונש חמור ביותר שלא מצאנו לו אח ורע; לעומת זאת מי שלא הביא עולת ראייה יש לו תשלומים כל שבעה; אומנם מי שלא הביא קורבן פסח בזמנו יביא קורבן בפסח שני אבל רק במקרים מסוימים.

הרב מסביר טעם נוסף מדוע מקדימים לקרוא פרשת פרה לפני פרשת החודש: כשמשה רבינו מתחיל ללמד את עם ישראל את הדינים השייכים לקורבן פסח הוא אומר להם: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב, כא). מה פירוש המילה "משכו"? הפסוק היה מובן גם בלעדיה: "קחו לכם צאן" וכו'. דרשו חז"ל: משכו ידכם מעבודה זרה ורק אחרי כן שחטו הפסח, משום שבשביל להקריב קורבן פסח חייבים להתרחק מעבודה זרה; כל זמן שאתם מאמינים בתועבות מצרים אי אפשר להקריב קורבן פסח. התנאי הראשון אם כן הוא משכו ידכם מעבודה זרה, אבל לא רק במעשה – גם מחשבות מוטעות נחשבות לחיסרון גדול, למשל: אדם שלא עובד עבודה זרה אבל הוא מקריב את הקורבן כי הוא חושב שהקב"ה צריך את הבהמה, נחשב לחיסרון גדול. התורה אומרת: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (ויקרא כב, כט) דרשו חז"ל: "לרצונכם" כלומר אתם צריכים לדעת שאתם מקריבים קורבן בשביל שיהיה לכם לרצון ולא כי חסר לקב"ה משהו, כפי שאומר דוד המלך: "כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהילים נ,י-יב) כל העולם שייך לקב"ה, אם הוא רוצה יכול לברוא אלף אילים בכל יום ולא צריך את הבהמה שלנו. הקורבן הוא לא "שוחד" שנותנים כדי שהשי"ת ימלא את רצוננו, מטרת הקורבן הוא כדי שנתקרב אליו. יוצא אם כן שאדם המביא קורבן צריך להתנהג כאילו "נותן" משהו לה', הוא גורם לו "נחת רוח שנעשה רצונו" אבל בפועל האדם מקבל ולא נותן כי לא חסר לה' כלום.

על פי יסוד זה מסביר הרב את הטענה על הנשיאים. כשהתורה מתארת בפרשתנו את הבאת התרומה לצורך הקמת המשכן, כתוב: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים  לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, כז) מעיר רש"י: "א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר: "והמלאכה היתה דים" אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה; ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" לכאורה יש להבין: מה רע בהחלטת הנשיאים? כל אחד מישראל יביא את מה שהוא רוצה לתרום להקמת המשכן והם ישלימו את החסר, לכאורה זה הרבה יותר יעיל!

התשובה היא: מצד היעילות הנהגת הנשיאים היא טובה ויעילה. אבל הטעות היא שהם התייחסו למשכן כאל עני שעליו התורה אומרת שצריך לתת לו: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ח) והאמת שלמשכן לא חסר כלום, "כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהילים שם) התורה לא מבקשת "נדיבי כסף" או "נדיבי זהב", התורה דורשת "נדיבי לב", "רחמנא ליבא בעי"(סנהדרין קו:) אם כן היו צריכים להקדים את תרומתם. ואכן בחנוכת המשכן תיקנו את טעותם והקדימו להתנדב את קורבנם, והנה מרובה מידה טובה ממידה רעה, ותמורת שתי אותיות שנחסרו משמם הוסיפו שמונים ותשעה פסוקים בחנוכת המשכן, כשהתורה חוזרת ומפרטת את קורבנו של כל נשיא ונשיא. אומנם אסור לנו למתוח ביקורת על נשיאי ישראל שהיו גדולי עולם, אלא שכל מטרתנו היא ללמוד לקח ממעשה זה ולהבין שאנחנו לא "נותנים" מאומה כשמביאים קורבן; הבנה זו היא ההרחקה שדרשו חז"ל בפסוק "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן", להתרחק מהמחשבה שאני יכול "להכתיב" לה' מה לעשות ע"י הקורבן.

טעם נוסף להקדמת קריאת פרשת פרה לפרשת החודש הוא שכידוע הפרה האדומה באה לכפר על חטא העגל שהוא שורש חטא עבודה זרה. עיון בסוגיית פרה אדומה מביא אותנו לשרש מתוכנו טעות חטא העגל, שכפי שלמדנו הייתה שעם ישראל ביקשו תחליף למשה רבינו שכבר איננו; מקום חדש להשראת השכינה.  הם רצו "לקבוע" איפה הקב"ה ישרה את שכינתו, וחלקם שילמו בחייהם על טעות זו.

כשבאים להקריב את קורבן פסח צריכים להיות מוכנים, צריכים לעקור מתוכנו מחשבות זרות, חייבים לדעת בבירור שאין עוד מלבדו, שאין שום כוח אחר בעולם מלבד הקב"ה. צריכים לקיים את רצון ה'. דעת תורה היא רצון ה', ומי שרוצה לדעת מה היא דעת תורה צריך לפנות לתלמידי חכמים ולשמוע בקולם. זאת ההכנה הדרושה לקורבן פסח ולליל הסדר.

בנוסף לזה, כשמספרים בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים צריכים להרגיש את תחושת הכרת הטוב על כל החסד שעשה הקב"ה עם אבותינו, שהוציא אותם מבית עבדים, וגם על כל טובות וחסדים שעושה איתנו יום יום, ומתוך זה להגיע לאהבת ה' אמיתית.

יהי רצון שנזכה עוד השנה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבניין בית המקדש בב"א.  

                                                                                           שבת שלום     יצחק חלבה

 לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מרים שושנה בת אדלה דוד בן אמליה ת.נ.צ.ב.ה.   

 המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל:  [email protected] ללא תשלום לזיכוי הרבים                                                                                                                   

בס"ד

ויקרא אל משה (ויקרא א,א)

פרשת 'ויקרא' היא הפרשה הראשונה בספר 'ויקרא', שרובו ככולו עוסק בנושא הקרבנות. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על-גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.

כיום אין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, אבל המשמעות הרעיונית של הקרבנות היא נצחית והיא תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו. כדי להבין את המשמעות הרעיונית של הקרבנות, נתבונן מעט בקרבנות כפשוטם.

'קרבן' - התקרבות

בראש ובראשונה, השם 'קרבנות'. 'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות.¹ כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה.

איך עושים 'קרבן'? - לוקחים בהמה, בודקים אותה היטב שלא יהיה בה מום, שוחטים אותה ומוציאים את דמה, ולאחר מכן שורפים אותה (או חלקים מסויימים ממנה) באש שבערה על המזבח.

כל ההיבטים הללו קיימים גם בעבודה הרוחנית-נפשית:

לקיחת הבהמה: על האדם לקחת את ה'בהמה' שבו, את נפשו הבהמית, את הנטיות הבהמיות והחומריות שבו, ולקרב אותן אל הקב"ה. עליו למצוא דרך כיצד לרתום גם את הכוחות הבהמיים הללו לעבודת-ה'.²

בלי מומים

בדיקה: הסכנה הגדולה האורבת לאדם בדרכו זו היא ההטעיה העצמית. הוא אינו מעריך נכון את תכונותיו וכוחותיו, ובשל כך הוא עלול להיכשל בתפקידו. לכן עליו לבדוק את עצמו שלא יהיה בו 'מום' - שלא יישאר חלק כלשהו באישיותו שלא יובא בחשבון ולא 'יוקרב' לקב"ה.

שחיטה: השחיטה מוציאה את הדם ואת רוח-החיים מהבהמה. כל איבריה נשארים שלמים כשהיו, אבל לאחר השחיטה אין בהם חיות. זו הדרך שבה האדם צריך להתקרב לקב"ה - הוא אינו צריך להפסיק לאכול, להפסיק לשתות, להפסיק לעבוד או להפסיק כל דבר אחר מחיים רגילים של בן-אדם. הכול יכול להישאר כשהיה, אלא שעליו להוציא מהעיסוקים האלה את ה'דם', את החיות, את ההתלהבות הבהמית. עליו לעשות כל זאת לשם שמים, לצורך עבודת ה' ולא למען התאווה האישית.

אהבה טבעית לה'

אש ומזבח: ה'מזבח' הרוחני הוא ליבו של האדם, וה'אש' הבוערת בו היא אש האהבה הטבעית שקיימת בכל יהודי אל הקב"ה. בליבו של כל יהודי קיימת שלהבת של אהבה לבורא, אלא שלא תמיד הוא עצמו מודע לקיומה. תפקידו של האדם ללבות אש זו ו'לשרוף' באמצעותה את התאווה של עיסוקיו הגשמיים, שכולם יהיו ספוגים באותה אהבה לקב"ה.

את ה'קרבנות' הללו יכולים וצריכים גם אנחנו להקריב, וגם המשמעות הרוחנית של עבודת הקרבנות היא נצחית בכל זמן ובכל מקום.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 205)

----------

1) ראה ספר הבהיר סימן מו (קט). ראה גם זוהר חלק ג ה,א. של"ה במסכת תענית (ריא,ב). פרי עץ חיים שער התפילה פרק ה.

2) ראה קונטרס התפילה פרק ח.

פרשת  וַיִּקְרָא

וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר(א,א) ""

בחסדי הבורא אנו מתחילים השבוע ב"ה חומש חדש חומש ויקרא, כינוי נוסף שזכה לו חומש ויקרא הוא "תורת הכוהנים" כיון שהוא עוסק בעיקר בהקרבת קורבנות שנעשות ע"י הכוהנים, בד"כ בתלמודי תורה הלימוד הראשון שנלמד הוא מספר פסוקים ראשונים של חומש ויקרא לקיים את מה שאמרו חז"ל "יבואו טהורים(ילדים) ויעסקו טהורים".

הפרשה שלנו מדברת על הקורבנות השונים שאדם מקריב והדגש על המילה אדם כי ר"ת אדם אפר, דם, רימה, להזכיר לאדם ממה הוא בא ולאן הוא הולך.

יש מי שחושב שבבית המקדש היו כל היום "עושים על האש" בהקרבת הקורבנות וכל הקורבנות היו במטרה לספק מזון לכהנים ועל כל חטא שאדם חוטא אפשר לבוא למשכן ולהקריב קורבן "ולסגור עניין" .

אבל לא כך הם פני הדברים , מטרת  הקרבת הקורבנות היא להראות לנו את חסדי הבורא יתברך, אדם בחיי היום יום מתנהג בצורה לא טובה ועושה מעשה לא ראוי מעשה שאפשר להגדיר אותו כבהמי ונבזי והוא אמור להיענש על כך בידי שמים , אבל הקב"ה לא רוצה סתם כך לקחת את נשמת האדם והמטרה היא שהאדם יתקן את עצמו ויעלה מעלה בדרגות התורה.

הקב"ה מאפשר לנו להביא קורבן מן הבהמה הטהורה שבד"כ נמצאת קרוב ולא איזה חיה שקשה למצוא אותה או איזה דב שצריך לצוד אותו ביער , כדי שאדם ירצה לעשות תשובה על מעשיו לא יהיה הקורבן תירוץ וגם מי שידו אינה משגת יוכל להביא קורבן צנוע יותר וגם הוא יתקבל .

בהקרבת הקורבן האדם רואה מה נעשה לבהמה וכיצד היא נשחת על המזבח והוא צריך להבין שזה מה שהיה צריך לקרות לו אבל הקב"ה נתן לו את האפשרות שלו לכפר על מעשיו באמצעות הקורבן.

אבל צריך לזכור שלא משנה איזה קורבן אתה מביא וכמה הוא שווה ויקר, הדבר הוא רק אמצעי והוא הדרך להביע חרטה עמוקה על המעשה, רק לאחר שאדם מתחרט על המעשה שהוא עשה ועושה תשובה שלמה ומתפלל לקב"ה שהקורבן יכפר על מעשיו ושיעזור לו לא לחזור על המעשה שוב , רק אז הקורבן מועיל, אחרת אין הקורבן מועיל.

עוד בתחילת הפרשה במילה ויקרא מצוי דבר שונה ,

האות א' היא בצורה קטנה ולא בגודל רגיל שאנו רגילים לראות.

הרב שך זוצ"קל מבאר את הנושא בכך שמשה רבנו רצה לרשום את המילה ויקר מלשון מקרה ,אבל גם לבלעם הרשע הקב"ה קרא בלשון ויקר, לשון מקרה משה רבנו לא רצה יחס מיוחד והקב"ה ציווה אותו לרשום את האות א' כדי להדגיש את העובדה שהוא יקר מאוד בפניו, משה רבנו עשה את ציווי הבורא אך רשם את האות קטנה, משה רבנו יודע שעל כל אות בתורה ניתן לדרוש וללמוד דברים רבים במיוחד עם האות גדולה ולא קטנה ,ולמרות שמשה ידע זאת הוא העדיף שבמקום דרשות והלכות ילמדו הפעם ויתעסקו יותר בלמידת מידת הענווה שאנו רואים כאן כי כל המטרה של א' קטנה היא להראות הענווה הגדולה של משה רבנו,

ואת זה משה רצה שנלמד ונדרוש בו , להראות לנו שמי שמידת הענווה קיימת בו תורתו מתקיימת ואף הקב"ה מעיד עליה והוא זה שמעניק את הכבוד לאדם בזכותה, ואנו רואים זאת אצל כל גדולי ישראל שמה שפרסם אותם זה הענווה והצניעות שלהם ואייך את מבטלים את עצמם בפני הקב"ה ,להראות לנו במילה הראשונה של הפרשה שלפני שאתה בא ומבקש להקריב קורבן אתה חייב דבר ראשון לתקן את עצמך ולהוריד מן הגאווה שלך ולחזק את מידת הענווה ורק אז תוכל להתחיל לחשוב אייך אתה מקריב קורבן בפני הקב"ה.

שבת שלום!

מזל טוב למשפחת גמזו לרגל חתונת בנם מאור!

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בןחווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,חיים בן שמחה, מאור בן ניצה,אליס ורונית בנות שמחה ,גנט בת חווה, שיר בת מוריה, שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.   

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל: [email protected]

כתוב במדרש שמשה בחכמתו ידע שלא לבוא לאהל מועד קודם שיקרא אותו ה'. מכאן לומדים שכל תלמיד חכם שאין בו דעה נבילה טובה הימנו (ויקרא רבה א, טו). הנה בלשון הקודש יש שתי מילות חכמה ודעה, ויש לעיין מהו החילוק ביניהם. ואמר רבי אביגדור מיללער זצ"ל שחכמה היא כשאדם יודע את הדבר בלבו אבל אינו מרגישו ומכירו בעולם. אבל דעה היא כשמכיר ומבחין את האמת שבעולם בחוש. אדם שיש בו דעה רואה את יד ה' מנהגת הבריאה כמציאות ממש, כאילו רואה בעיניו.

הגמרא אומרת: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני (נדרים מא.) ופירש רש"י דקאי על דעת. ור"ל דמי שאין לו אמונה ברורה בחוש, מה איכפת לן בשאר מעשיו ולימודו?

צריכים אנו להרגיל את עצמינו בדברי חז"ל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו (ברכות ה ע"א). אם כואב לו בשיניים, יחשוב אולי דברתי דברים אסורים. אם יהודי מתעורר לעשות תשובה ע"י צרות קטנות, ימנעו ממנו צרות גדולות. ואם לא, יצטרך לרמזים גדולים יותר ויותר, עד שיתחיל לפשפש במעשיו ולהבין שהכל בידי ה' ואין שום מקרה בעולם כלל.

"היוסר גוים הלא יוכיח" (תהלים צד,י). ה' מענש רק כדי ללמד מוסר להנשארים ולדורות הבאים. הוא "המלמד אדם דעת" (שם פסוק יא) – כל תכלית כל הצרות והמלחמות אינה אלא כדי ללמד לאדם דעת.

כתוב בפרשת התוכחה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך, ונשארתם במתי מעט (דברים כח,סא). כאן יש לנו נבואה על כל הצרות והתלאות שנפלו על עמינו מאז ועד עתה. וזהו עיקר בתורה: כל מיני צרות ותלאות הן עונש מה' על שלא שמענו לדברו, ולכן צריכים להשתמש בכל התלאות בתורת מעוררים, לעורר אותנו לתשובה. ולומר "אין אנו מבינים דרכי ה'" ולסמוך על דרך העצלות וחוסר המחשבה, להראות את עצמינו כצדיקים גדולים הבוטחים בה' בלי שום הבנה – הוא סתירה להעיקר הזה. (דרשה בישיבה; פירוש על ספר דברים) 

פרשת ויקרא

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

 בין סוגי הקורבנות המוזכרים בתחילת ספר ויקרא ישנם שני קורבנות הבאים אך ורק למטרת כפרה על חטאים: חטאת אשם.

חז"ל מלמדים אותנו את הכלל: כל שזדונו כרת - שגגתו חטאת, דהיינו: כל עבירה שאילו היה אדם עובר עליה במזיד היה מתחייב עונש כרת, כשעושה אותה בשוגג מביא קורבן חטאת. לעומתו קורבן אשם מובא על שש עבירות - שלוש מהן מוזכרות בפרשתנו: אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, וכו'.

שואל הרב נבנצל שליט"א: מה ההבדל בין שני קורבנות אלו? הרי שניהם באים לכפר על חטא!

ראשית, אומר הרב, קורבן חטאת אומנם לכתחילה מצווה להביא אותו שמן וטוב, אבל מצד הדין אין לו מחיר קצוב, ואם כן אדם המביא בהמה ששווייה מעה כסף או פחות יוצא בה ידי חובה. לעומתו קורבן אשם אינו מכפר אלא אם כן שווה לפחות שני סלעים שהם ארבעים ושמונה מעות כסף. רואים מכאן שהתורה מתייחסת לאשם בחומרה רבה יותר מחטאת. הרמב"ן מסביר את ההבדל המהותי בין חטאת לאשם. "שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושהו יתחייב להיות שמם ואבד בו" (רמב"ן ויקרא ה, טו) כלומר, אדם שבמעשה שעשה גרם פגם חמור בנפשו עד שהתחייבה להיות שממה, כלשון הפסוק: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹקיהָ" (הושע יד, א) דהיינו, חטאי שומרון גרמו לה להפוך לשממה. לעומת זאת "חטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך" (רמב"ן שם) כלומר, אדם הסוטה מן הדרך ומחטיא את המטרה. המילה חטא מורה על חיסרון, כדברי בת שבע לדוד המלך: "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מלכים א א, כא) ומסביר רש"י: "חסרים ומנועין מן הגדולה" (שם) יוצא אם כן שאדם המתחייב קורבן חטאת סימן שנפשו חסרה חלק משלמותה.

יוצא מכאן שיש השפעה גדולה ומשמעותית של מעשה העבירה על נפש הנכשל בה, וכמו כן ישנה השפעה גדולה במעשה מצווה על נפש עושיה, כדברי ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". מי שישתדל להתמיד במעשים טובים, למרות שיעשה אותם כלפי חוץ אבל בתוך ליבו לא ירגיש הזדהות עם אותם מעשים-בסופו של דבר יהיה אדם טוב במהותו. ומאידך אדם שירגיל את עצמו לעשות מעשים רעים, בסופו של דבר יהפוך לאדם רע ויקלקל את נפשו. אומנם הרמב"ם כותב (הלכ' תשובה) שאין דבר העומד בפני התשובה, ואפילו חזר בתשובה בסוף ימיו תשובתו מתקבלת, אבל ישנם מקרים בהם מונעים מן האדם מן האפשרות לחזור בתשובה, וזה בא כעונש על השחתת הנפש עד כדי מיתה רוחנית, וכשבמתים עסקינן פשוט שאיחרו את זמן תשובתם.

צריך לדעת שלא תמיד מעשה בפועל הוא הגורם קלקול לנפש האדם; לפעמים אי עשייה יש לה תוצאה דומה למעשה. שלמה המלך אומר: "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית " (משלי יח, ט) כלומר, אין הבדל מהותי בין מי שמקלקל מכשיר בידיים לבין מי שמתעצל בשמירתו ומניחו בחוץ חשוף לגשם או לגניבה.

לפי זה מי שלמשל מבטל תורה, למרות שהוא "לא עושה" כלום, רק שבמקום שיעורו הקבוע התעצל ולא למד, גם באופן כזה הוא מקלקל את נפשו משום שמונע מנשמתו את התיקון שלה. כשם שמניעת מאכל גורמת להחלשות הגוף כך מניעת לימוד תורה גורמת נזק והרס לנשמה. ובאותה מידה שהנזק הנגרם לגוף ממניעת מאכל לפעמים הוא בלתי הפיך ואין אפשרות לרפותו, כך לפעמים הנזק הנגרם לנשמה מביטול תורה הוא כל כך גדול עד שלא ניתן לתקנו ומן השמים מונעים ממנו את האפשרות לחזור בתשובה.

והנה בהמשך להשוואה זו בין הגוף לנשמה, יש הבדל משמעותי ביניהם: כשנגרם נזק לגוף מחוסר תזונה אין זה משנה מה הסיבה שגרמה לכך, האם הנזק נגרם מתוך אונס או בזדון -בכל מקרה הנזק שווה. לא כך כשמדובר בנזק הנגרם לנשמה מתוך ביטול תורה – אדם שביטל תורה ללא סיבה מוצדקת גורם לנזק גדול בהרבה מהמבטלה מתוך אונס, משום שבכך מראה התייחסות של זלזול לדבר ה', כדברי הגמרא (סנהדרין צט.) על הפס': "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא) "זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק" מה נאמר בהמשך? "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (שם) "הכרת" בעולם הזה "תכרת" לעולם הבא"(שם) יוצא אם כן שבמצב כזה האדם יכול לקלקל את נפשו עד לאבדון.

אולם זה לא מסתיים בקלקול עצמו אלא שמשפיע על צאצאיו אחריו. כשם שזכות מצווה שמור לעושיה ולבניו לדורי דורות, כך הרושם שמשאיר החוטא הוא מתגלגל בבניו בפגמים נפשיים. כך למשל ראובן במעשה פזיז גרם להפסד כהונה ומלכות שמלכתחילה היו ראויים לו, והפסד זה הוא גם של צאצאיו אחריו שלא זכו למעלות אלו. הוא הדין בשאול המלך, לא רק הוא הפסיד את המלוכה - גם זרעו אחריו.

אבל כידוע מרובה מידה טובה ממידת פורענות, אם כן אדם העושה מצווה מנחיל לבניו אין סוף זכויות עד כדי כך שמה שהיה לו קשה להשיג ובכל זאת השקיע עמל וטורח רב על מנת להשיגו, בניו ישיגו אותה מידה או מעשה מצווה בקלות. הוא מה שאמר שלמה המלך: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ, ז) "אשרי לבניו אחרי מותו כי יחסו בצל זכותו" (מצודות דוד שם) (במאמר מוסגר-לומדים מכאן שאדם המצליח לקיים מצווה גדולה או משיג מעלות עצומות בלימוד אין לו על מה להתגאות כי יתכן שמה שהצליח הוא בזכות אבותיו שעמלו קשות במסירות נפש, דבר שהשאיר רושם בזרעו וגרם להצלחתו)

על פי זה מסביר הרב דסלר זצ"ל את בקשתנו מהקב"ה שיעשה עמנו חסד "בזכות אבות"; אין הכוונה שה' "יוותר" לנו בגלל שאבותנו היו צדיקים אלא שמשהו מזכותם טבוע בתוכנו ועשה בנו רושם טוב גם אם עדיין לא בא לידי ביטוי במעשה, ובזכות זאת ראוי שתאריך אפיך למרות שלא הצלחנו לתקן את המעוות.

למדנו אם כן שחייבים לשקול היטב כל מעשה לפני ביצועו משום שההשלכות הן מרחיקות לכת ולפעמים יכולים לגרום לנזק בלתי הפיך.       

                                                                                          שבת שלום     יצחק חלבה

 לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מרים שושנה בת אדלה דוד בן אמליה ת.נ.צ.ב.ה.   

 המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל:  [email protected] ללא תשלום לזיכוי הרבים