חידושי תורה ושאלות על פרשת השבוע

פרשת אחרי מות-קדושים

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

פרשת קדושים פותחת בציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ  כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא יט, ב) מהי אותה הקדושה הנדרשת מאיתנו בפסוק זה? אומר רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה" (שם) רש"י רומז לנו על הקשר בין פרשת קדושים לסוף פרשת אחרי מות העוסק באיסורי עריות, כשהפסוק החותם הוא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (שם יח, ל) מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: קדושה עניינה פרישות, הימנעות מלחדור אל התחום השכן. הקב"ה קבע גבולות בעולמו כפי שאמר משה רבנו לקרח: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (במדבר טז, ה) כשם שאין אתם יכולים להפוך את הבוקר לערב כך לא תוכלו לבטל את מינויו של אהרון לכהן גדול. בוקר הוא מלשון בִיקֵר, דהיינו ביקורת והבחנה בין דברים שונים. לעומתו ערב מלשון ערבוב וטשטוש,דהיינו כשאין יכולת להבחין בין דברים השונים זה מזה. אומר משה רבנו לקרח:  אין ביכולתכם להבחין בין הדרגות השונות, לכן אתם אומרים: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (שם ג) תמתינו לבוקר ואז ניתן יהיה להבחין בבירור במי בחר ה'. קדושת השבת למשל, מתבטאת בפרישות. התורה אומרת: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ " (בראשית ב, ג) "ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת ובשישי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת"(רש"י שם) ברכה עניינה ריבוי ותוספת על הקיים, ואילו קדושה עניינה מניעה ושמירת הקיים. לכן פירשו חז"ל שקדושת השבת התבטאה דווקא באי ירידת המן.

יוצא אם כן שכשהתורה מצווה אותנו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" היא רוצה שנדע להבחין היטב בגבולות של כל עניין, ולא נערבב בין קודש לחול. מצד אחד, להיות קדוש אין פירושו להתנזר ולהתנתק מהעולם לגמרי. אבל מאידך אם נהיה שקועים בתענוגי העולם קיימת סכנה שעליה הזהיר אותנו הרמב"ן. וזה לשונו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (ויקרא יט) כלומר, צריכים לדעת להגביל את המותר לנו כשהדבר מיותר.

מה שקשה לפי פירוש הרמב"ן הוא המשך הפסוק; התורה דורשת מאיתנו להיות קדושים והנימוק לדרישה זו הוא: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". אם הקדושה היא פרישה מן המותרות איך נסביר את המשך הפסוק "כי קדוש אני ה'" ? מצד אחד הקב"ה לא צריך שום דבר, הכול מותרות אצלו. ומאידך לא שייך אצלו שום שינוי, המותרות לא ישפיעו עליו לא לטובה ולא לרעה. מה הכוונה אם כן להשוואה בין האדם להקב"ה?

אומר הרב: התורה לא דורשת מאיתנו פרישה מן המותרות עצמן אלא מן ההזדקקות למותרות, מן התלות במותרות, מן התאווה והחמדה, והנימוק הוא "כי קדוש אני ה'" כי הקב"ה קדוש ממחשבות כאלו, כל מחשבתו (לפי קוצר השגתנו) היא איך להטיב עם הבריות שברא בעולמו; אין לו שום שייכות לחומריות בשום צורה שהיא. ואומנם בשר ודם לא יכול להיות מנותק מן הגשמיות, אבל יכול להיות מנותק  מן ההשתעבדות אליה. הקב"ה ברא את האדם עלי אדמות וציווה אותו לכבוש את הארץ, שהוא ישלוט עליה להשתמש בה לעבודת הבורא ולא שהארץ תשלוט עליו.

עלינו לזכור שעצמיות האדם היא נשמתו שחצובה מתחת כסא הכבוד, ולא גופו שהוא חלק מהארץ. לכן מן הראוי שהעיקר ישלוט על הטפל ונשתמש בחומר לעבודת ה'.

מוסיף הרב ואומר: ישנם מידות רעות נוספות שהן תולדות השתלטות החומריות על האדם; והן הקנאה, הכבוד, הנקימה והנטירה, הכעס והשנאה. כל אלו הן פועל יוצא משעבוד האדם לדברים חומריים. לכן התורה מקדימה את הציווי "קדושים תהיו" למצוות המפורטות בהמשך הפרשה העוסקות באהבת הזולת, משום שכדי להשיג את "ואהבת לרעך כמוך" צריכים לפרוש מהמידות הרעות הללו.

ה"מסילת ישרים" כותב שתחילת הקדושה היא עבודה אבל סופה היא מתנה, כי מדרגת הקדושה היא כל כך גבוהה שאין באפשרות האדם להשיגה בשלמותה בעבודתו אלא רק כמתנה מאת ה'. אומנם הרמח"ל מדבר שם על מדרגה עליונה של קדושה, אבל הוא הדין גם בדרגות הנמוכות שלה.

הרב מסביר שישנם שני שלבים בקדושה: שלב ראשון קודם לתורה והיא הקדושה המינימאלית הנדרשת לקבלת עול מצוות, ושלב שני הוא הקדושה שהאדם משיג על ידי עסק התורה וקיום המצוות, כפי שאנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו". יש בכוחם של תורה ומצוות להשפיע קדושה על האדם וככל שהאדם מזדכך יותר, הוא מסוגל יותר לקלוט את האור האלוקי, וככל שקולט יותר את האור האלוקי נשמתו מזדככת יותר.

אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר שהם ימי הכנה למתן תורה. אומנם מתן תורה היה לפני למעלה משלושת אלפים שנה אבל הוא מתעורר כל שנה מחדש, כשם ששאר המועדים מתעוררים ומתחדשים. אבל ישנו מתן תורה נוסף והוא כל רגע ורגע שאדם לומד תורה ועוסק בה,לכן צריכים להיות מוכנים לאורה של תורה כל רגע כפשוטו.

בימים אלו במיוחד צריכים להקפיד מאוד על כבוד הזולת, שהרי עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה זו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ודווקא ימים אלו הם ימי דין. בלי אחדות בקרב העם אין מתן תורה, כפי שהתורה אומרת: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם). מה שמביא את האדם לידי אנוכיות, שנאה וקנאה, ופגיעה בכבוד הזולת היא החומריות. הקדושה היא לא התנתקות מהחומריות אלא זהירות מהשפעתה עלינו והתרחקות מהחמדה ושאר מידות הרעות שהזכרנו.

יהי רצון שבזכות ההשתדלות שלנו נזכה לאורה של תורה, לקדושה וטהרה.          

                                                                                                    שבת שלום     יצחק חלבה

 לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מרים שושנה בת אדלה דוד בן אמליה ת.נ.צ.ב.ה.   

 המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל:  [email protected] ללא תשלום לזיכוי הרבים                                                                                                                   

פרשת אֱמֹר

בהמשך לפרשה הקודמת בה מובאים המצוות דרכם אנו מגיעים למעלה של קדושים,הפרשה השבוע מדברת על כל המצוות של המשרתים בקדש, והם הכוהנים המובחרים שבעם שזכו לשרת בבית המקדש, ולכן הכוהנים מצווים במצוות ייחודיות להם בלבד ועליהם לשמור אותם ואם לא, לא  יוכלו לשרת בקדש, וכמובן החיוב עליהם גדול יותר, משל למלך שהעניק בגדים נאים לשני עבדיו והוא ציווה אותם ללבוש אותם, עבד אחד משמש כפקיד בבית המלוכה והשני הוא שוחט שאחראי לשחוט את הבשר שמובא למלך, המלך בדק ולאחר פרק זמן ראה שאף אחד מעבדיו לא לבש עדיין את הבגדים המיוחדים שהוא העניק להם, הדבר גרם לו לכעס רב והוא העניש רק הפקיד ולא את השוחט מכיוון שהשוחט אינו קרוב למלך וגם עבודתו היא קשה ואי אפשר לצפות ממנו ללבוש בגדי נאים בעבודתו , לעומת הפקיד שיכול ללבוש בגדים נאים וגם הוא נמצא קרוב למלך לא עשה את ציווי המלך.

לכן הכוהנים מצווים במצוות מיוחדות מכיוון שהם קרובים יותר לקב"ה בעבודה המשכן, והחיוב עליהם גדול יותר.

"וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(כב,לב).

בפסוק הנ"ל קיימות שני מצוות מהתורה שסימנם רצה , רצו.

אנו מצווים של לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם ומצוות קידוש השם.

מצוות חילול השם ח"ו מובאת ראשונה להראות לנו כמה חמור חילול שם שמים לפני שאנו באים לקדש שם שמים.

שאנו חושבים על מצוות קידוש השם אנו נזכרים בכל אותם קדושים שזכו למות על מצוות קידוש השם, הניסיון היה להם קשה מאוד אבל הם מתו על קידוש השם וקיימו את המצווה באופן חד פעמי.

לנו יש אפשרות מידי יום לקיים את המצווה הנ"ל וגם חלילה לחלל שם שמיים, לדוגמא אם ניקח אדם ששומר תורה ומצוות והוא עובד במקום עבודה והוא היחיד שחובש כיפה באותו מקום עבודה הוא למעשה זוכה מידי ליום לעשות קידוש שם שמיים במיוחד בפעולות רגילות, שהוא יוצא להפסקת אוכל ורואים אותו נוטל ידיים ולאחר הארוחה מברך ברכת המזון שהוא הולך להתפלל ושהוא אינו מתגלח בתקופת העומר, אכן דבר מיוחד בכל צעד שלו במקום העבודה הוא זוכה לקדש שם שמיים, ועליו תמיד להיזהר בעבודתו לבל יגיע למצב של חילול השם.

המרחק במקומות אלו הוא קצר, למרבה הצער הציבור הדתי למרות שהוא ברוך השם גדול הוא עדיין מיעוט במדינת ישראל וישנם מקומות עבודה רבים ואף מוסדות רשמים שיש מעט מאוד עובדים שומרי תורה ומצוות, ושאנו רואים אדם חובש כיפה בתפקיד בכיר הדבר גורם להרגשה טובה, ישנם אנשים שפשוט לא יוצא להם להכיר אף פעם מקרוב את העולם הדתי והיופי שבחיים של תורה, אותם אנשים שלא פגשו מקרוב אדם דתי זוכים לפגוש אותו במסגרת העבודה, דרך אותו אדם ניתן לראות וללמוד מצוות שנות ולראות את התוצאות של החינוך הדתי ומעלותיו, לכן על כל אדם חובש כיפה צריך לזכור שהוא מייצג מגזר שלם למרות שהוא רק אחד הוא חלק ממערכת שלמה, אם אותו אדם בעבודתו מתנהל בצורה ישרה ונעים הליכות לחבריו אין קידוש השם גדול מזה, אך אם הוא ח"ו מתנהג בקלות ראש , ואינו מתייחס בכבוד לסובבים אותו הוא עובר על מצווה מהתורה והוא מחלל שם שמים.

שאדם יוצא לטיול במסגרת העבודה שלו ובמהלך הטיול הוא מרשה לעצמו במחשבה שאף אחד מהחברה שהוא בא לא רואה אותו לפרוק עוול , אין חילול השם גדול מזה , אותם חברים לעבודתו מתייחסים אליו בזלזול והדבר מביא אותם להתייחס לכל הדתיים בזלזלו, כי הם אומרים תראה את הדתי הזה אייך הוא מתנהג , למה להיות דתי אם התנהגות כזו?

זה דתי?

ועוד מובא בשם "ספר החינוך" ועוון חילול השם גדול וחמור מאוד עד שאמרו זיכרונם לברכה , שאין כח בתשובה ויום הכיפורים וייסורין לכפר, אלא במיתה כמובא במסכת יומא (פו,א).

יהיה רצון שנזכור שאנו בכל פעולה שלנו צריכים לקדש שם שמים ולא ח"ו להפך וגם אם ישנם רבים שאינם עושים זאת עלינו בראש ובראשונה לתקן את החלקה שלנו.

שבת שלום!

ברי עוז
אודה לכם מאוד על תגובות במייל 

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בןחווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,חיים בן שמחה, מאור בן ניצה,אליס ורונית בנות שמחה ,גנט בת חווה, שיר בת מוריה, שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.   

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל: [email protected]

פרשת אמור

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

בסוף הפרשה מסופר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד, י) שואל רש"י: "מהיכן יצא?... מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) "איש על דגלו באתת לבית אבותם" כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף" (רש"י שם) זה מה שנאמר מיד לאחר מכן: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (שם יא) עם ישראל הביאו אותו אל משה והניחו אותו במשמר עד שהקב"ה פסק את דינו למיתה כדין כל אדם המקלל את ה'.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: לפי פשט הפסוקים פרשייה זו באה ללמד אותנו שהמקלל ומגדף את ה' חייב סקילה, אם כך לשם מה התורה מקדימה את הריב שבין שני האנשים "וינצו במחנה"? לכאורה היה מספיק לומר שאדם אחד גידף את ה' ונידון לסקילה!

אומר הרב: לפי פירוש רש"י אפשר להסביר שמטרת הקדמה זו היא לברר האם יש חלק בנחלת הארץ לבן יהודיה משבט דן הנשואה לגוי או לא, אם כן פרשה זו עוסקת בדיני חלוקת הארץ ומלמדת אותנו שאין חלק בנחלת הארץ לבן יהודיה הנשואה לגוי.

אפשר להסביר בדרך שונה: התורה מלמדת אותנו כאן את הדין "קים ליה בדרבה מיניה", דהיינו כשאדם מתחייב בו זמנית בשני עונשים - למשל: תשלום ממוני ומיתה, מטילים עליו את החמור מבין שניהם ופטור מהשני. כאן התורה אומרת: "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" (שם כא) כלומר, כשם שמכה בהמה מתחייב בתשלומים - כך מכה אדם יומת ולא משלם ממון. במקרה של בן האשה הישראלית הוא נכשל בשתי עבירות: הוא התקוטט עם היהודי והתחייב ממון וגם גידף את ה' והתחייב מיתה. משה רבינו שואל את הקב"ה מה דינו וה' מלמד אותו שחייב מיתה משום "קים ליה בדרבה מיניה" והוא פטור מתשלום ממון.

אפשר לפרש בדרך נוספת שהתורה מלמדת אותנו בסיפור זה את הכלל הידוע "עבירה גוררת עבירה". כשאדם מתקוטט עם חברו הוא נכשל בעבירה חמורה שהרי הוא פוגע בזולת, ומתוך כך הוא בא לידי עבירה חמורה ממנה שנתחייב עליה מיתה. כלל זה אומר שאם אדם נכשל בעבירה הוא נגרר לעבירה אחרת, למשל אדם שטלטל מוקצה בשבת מתוך זה יכול לבוא לאכל בשר וחלב. אבל יותר מסתבר שהעבירה שהוא נגרר אליה היא מעין העבירה הראשונה: למשל מתוך שטלטל מוקצה בשבת יבוא לזלזל באיסור שבת דאורייתא החמור ממנו. כאן התורה מלמדת אותנו שמתוך "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה", קטטה עם חברו שעניינה זלזול בזולת, הוא התגלגל לעבירה דומה אך חמורה ממנה: זלזול בבורא. ומנין לנו שעבירה זו היא דומה לראשונה? מסביר הרב: המשנה אומרת: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב) "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּו" (אבות פ"ד מ"א)

נשאלת השאלה: מה הקשר בין הפסוק למאמר התנא? הנביא אומר שמי שמכבד את ה', ה' יכבד אותו. איך זה מהווה הוכחה שהאדם הנקרא מכובד הוא זה שמכבד את הבריות? בשלמא אם התנא היה אומר שהמכובד הוא זה שמכבד את הקב"ה, בצדק הביא את הפסוק כהוכחה; אבל למה לומר שהמכבד את הבריות הוא מכובד בגלל ש "מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד"?  מסביר הרב: הכבוד שמכבדים את הבריות הוא עצמו כבוד השי"ת מפני שהוא ברא אותם. אם מישהו יגיד על תמונה שצייר צייר שהיא לא יפה, לא יצירה מקצועית או כל ביקורת חריפה אחרת, במי הוא פוגע? אילו לתמונה היה דעת - סביר להניח שגם היא הייתה נפגעת, אבל בעיקר הוא פגע בצייר, הוא זה שעמל על התמונה. ולהפך: אם ישבח את התמונה, ידגיש את המקצוענות ומיומנות שאפשר להבחין למתבונן בה, בכך הוא משבח את הצייר. הוא הדין בנידון דידן - איזהו מכובד? המכבד את הבריות "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד" כי לכבד את הבריות זה לכבד את הקב"ה שברא אותם. ולהפך: "וּבֹזַי יֵקָלּו" מי שמבזה את הבריות בסופו של דבר מגיע לביזיון ה' ח"ו.

רעיון זה מובא בתלמוד. הגמרא (תענית כ.) מספרת על תנא שפגש בן אדם מכוער ואמר לו: "כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך" האיש נפגע ואמר לו: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" דהיינו אתה לא פגעת רק בי אלא במי שברא אותי. התנא הבין מיד שטעה והפציר בו שיסלח לו. האדם נברא בצלם אלוקים ולכן צריכים לכבד כל אדם באשר הוא, כל שכן בן מלך, כל אחד מישראל הוא בן מלך ומי שפוגע בבן המלך הוא פוגע ישירות במלך.

ואם נשאל: מה שייך לגדף את הקב"ה? הרי הוא כל יכול! או אפשר לשאול גם להפך: מה שייך לברך את הקב"ה? כשמברכים בן אדם אומרים לו שיצליח בכל מעשיו, שה' יתן לו בריאות, שיהיה לו עושר, וכד' אבל להקב"ה לא חסר כלום, אם כן למה אנחנו מברכים מאה ברכות כל יום? אלא הברכה שמברכים את ה' היא שיתמלא רצונו בעולמו. הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב עם הבריות, כדי שעל ידי העולם הזה נזכה לחיי העולם הבא. כשעם ישראל צדיקים מתמלא רצון ה' בעולם, וכשיש רשעים זה עצמו גידוף שלא מתמלא רצונו. כשיהודי קם בבוקר ומברך ברכות השחר, ולאחר מכן מברך "ברוך שאמר והיה העולם" הוא צריך להבין שהעולם הוא טוב, שכל מה שברא ה' הוא טוב ולטובת האדם. הוא מודה לה' שנתן לו שכל להבחין בטוב שמסביבו. אם האדם לא יכיר שהעולם טוב יהיה קשה לו לברך את מי שאמר והיה העולם. לבן המצרי היה כל טוב, הוא זכה להיות במתן תורה (שם שמע את שם המפורש-"אנוכי ה' אלוקך") והגיע למדרגות עצומות; הוא אכל מן כל בוקר יחד עם כל ישראל. היה צריך להכיר טובה להקב"ה על הכל ובמקום זה, ברגע שלא עשו כרצונו, בשעת מבחן שמישהו "עיצבן" אותו, הוא קם וגידף את ה'. אין כפיות טובה גדולה מזו כלפי ה'.

חז"ל לימדו אותנו שדרך ארץ קדמה לתורה. בעוד כמה ימים נזכה למתן תורה מחדש, אבל לצורך זה חייבים להכיר טובה על העולם שיש לנו, צריכים להבין שהעולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא הוא הטרקלין, ואם הפרוזדור הוא כל כך טוב ויקר על אחת כמה וכמה הטרקלין. אם כך נתייחס לבריאה שברא ה' ודאי שנזכה לקבל תורה ולשומרה.      

                                                                                                    שבת שלום     יצחק חלבה

 לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מרים שושנה בת אדלה דוד בן אמליה ת.נ.צ.ב.ה.   

 המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל:  [email protected] ללא תשלום לזיכוי הרבים                                                                                                                   

פרשת אֱמֹר

בהמשך לפרשה הקודמת בה מובאים המצוות דרכם אנו מגיעים למעלה של קדושים,הפרשה השבוע מדברת על כל המצוות של המשרתים בקדש, והם הכוהנים המובחרים שבעם שזכו לשרת בבית המקדש, ולכן הכוהנים מצווים במצוות ייחודיות להם בלבד ועליהם לשמור אותם ואם לא, לא  יוכלו לשרת בקדש, וכמובן החיוב עליהם גדול יותר, משל למלך שהעניק בגדים נאים לשני עבדיו והוא ציווה אותם ללבוש אותם, עבד אחד משמש כפקיד בבית המלוכה והשני הוא שוחט שאחראי לשחוט את הבשר שמובא למלך, המלך בדק ולאחר פרק זמן ראה שאף אחד מעבדיו לא לבש עדיין את הבגדים המיוחדים שהוא העניק להם, הדבר גרם לו לכעס רב והוא העניש רק הפקיד ולא את השוחט מכיוון שהשוחט אינו קרוב למלך וגם עבודתו היא קשה ואי אפשר לצפות ממנו ללבוש בגדי נאים בעבודתו , לעומת הפקיד שיכול ללבוש בגדים נאים וגם הוא נמצא קרוב למלך לא עשה את ציווי המלך.

לכן הכוהנים מצווים במצוות מיוחדות מכיוון שהם קרובים יותר לקב"ה בעבודה המשכן, והחיוב עליהם גדול יותר.

"וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(כב,לב).

בפסוק הנ"ל קיימות שני מצוות מהתורה שסימנם רצה , רצו.

אנו מצווים של לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם ומצוות קידוש השם.

מצוות חילול השם ח"ו מובאת ראשונה להראות לנו כמה חמור חילול שם שמים לפני שאנו באים לקדש שם שמים.

שאנו חושבים על מצוות קידוש השם אנו נזכרים בכל אותם קדושים שזכו למות על מצוות קידוש השם, הניסיון היה להם קשה מאוד אבל הם מתו על קידוש השם וקיימו את המצווה באופן חד פעמי.

לנו יש אפשרות מידי יום לקיים את המצווה הנ"ל וגם חלילה לחלל שם שמיים, לדוגמא אם ניקח אדם ששומר תורה ומצוות והוא עובד במקום עבודה והוא היחיד שחובש כיפה באותו מקום עבודה הוא למעשה זוכה מידי ליום לעשות קידוש שם שמיים במיוחד בפעולות רגילות, שהוא יוצא להפסקת אוכל ורואים אותו נוטל ידיים ולאחר הארוחה מברך ברכת המזון שהוא הולך להתפלל ושהוא אינו מתגלח בתקופת העומר, אכן דבר מיוחד בכל צעד שלו במקום העבודה הוא זוכה לקדש שם שמיים, ועליו תמיד להיזהר בעבודתו לבל יגיע למצב של חילול השם.

המרחק במקומות אלו הוא קצר, למרבה הצער הציבור הדתי למרות שהוא ברוך השם גדול הוא עדיין מיעוט במדינת ישראל וישנם מקומות עבודה רבים ואף מוסדות רשמים שיש מעט מאוד עובדים שומרי תורה ומצוות, ושאנו רואים אדם חובש כיפה בתפקיד בכיר הדבר גורם להרגשה טובה, ישנם אנשים שפשוט לא יוצא להם להכיר אף פעם מקרוב את העולם הדתי והיופי שבחיים של תורה, אותם אנשים שלא פגשו מקרוב אדם דתי זוכים לפגוש אותו במסגרת העבודה, דרך אותו אדם ניתן לראות וללמוד מצוות שנות ולראות את התוצאות של החינוך הדתי ומעלותיו, לכן על כל אדם חובש כיפה צריך לזכור שהוא מייצג מגזר שלם למרות שהוא רק אחד הוא חלק ממערכת שלמה, אם אותו אדם בעבודתו מתנהל בצורה ישרה ונעים הליכות לחבריו אין קידוש השם גדול מזה, אך אם הוא ח"ו מתנהג בקלות ראש , ואינו מתייחס בכבוד לסובבים אותו הוא עובר על מצווה מהתורה והוא מחלל שם שמים.

שאדם יוצא לטיול במסגרת העבודה שלו ובמהלך הטיול הוא מרשה לעצמו במחשבה שאף אחד מהחברה שהוא בא לא רואה אותו לפרוק עוול , אין חילול השם גדול מזה , אותם חברים לעבודתו מתייחסים אליו בזלזול והדבר מביא אותם להתייחס לכל הדתיים בזלזלו, כי הם אומרים תראה את הדתי הזה אייך הוא מתנהג , למה להיות דתי אם התנהגות כזו?

זה דתי?

ועוד מובא בשם "ספר החינוך" ועוון חילול השם גדול וחמור מאוד עד שאמרו זיכרונם לברכה , שאין כח בתשובה ויום הכיפורים וייסורין לכפר, אלא במיתה כמובא במסכת יומא (פו,א).

יהיה רצון שנזכור שאנו בכל פעולה שלנו צריכים לקדש שם שמים ולא ח"ו להפך וגם אם ישנם רבים שאינם עושים זאת עלינו בראש ובראשונה לתקן את החלקה שלנו.

שבת שלום!

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בןחווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,חיים בן שמחה, מאור בן ניצה,אליס ורונית בנות שמחה ,גנט בת חווה, שיר בת מוריה, שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.   

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל: [email protected]  0543361082

פרשת בְּהַר - בְּחֻקֹּתַי

"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ"(כה,לה).
 רש"י מפרש - והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד למה זה דומה למשאוי שעל החמור עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו.

בפרשה השבוע אנו מצווים לעזור לאדם שנקלע למצוקה כלכלית ואין מדובר בהכרח בעני מרוד אלא  אפילו באדם שהיה בעל נכסים רבים ומצליחים ונקלע למצוקה כלכלית מסיבות שונות שאין אנו יודעים אותם.
ישנם רבים "שנפלו" בצורה כלכלית קשה ואיבדו רכוש רכב ואף נאלצו למכור נכסים שברשותם ואף לסגור את בית העסק שלהם, רבים מאנשים אלו מתקשים לקום ולשקם את עצמם שוב מכיוון שהם שקועים בצער שלהם ובניתוח האירועים שגרמו לנפילה שלהם, נפילה כלכלית היא דבר שיכול לקרות לכל אחד וגם אם הוא שכיר ואף בפרק זמן קצר, אי תשלום משכורת או ספק שמעקב את התשלום החודשי פיטורים מהעבודה יכולים לשנות את כל המצא שבו נמצא האדם, חוסר האשראי גורם לכך שכסף  שנחסך עם השנים נאלץ לשמש למחיה כרגע ואם אין שיפור במצב הבנק סוגר את מסגרת האשראי ואז הדרך לנפילה קצרה.
יש כאלו שהמצב בעסק שלהם התחיל להיות קשה והספקים מזהים מייד את הבעיה ולא מספקים סחורה וכך העסק נקלע לקשיים והכול בגלל חוסר אשראי, רבים מבעלי העסקים הללו תמיד אומרים אם משהוא היה מוכן לתת סכום מסוים ואפילו לפרק זמן קצר לא היית מגיע למצב הזה , אבל ברגע שנקלעתי למצב הזה כולם החליטו לא לתת לי אשראי הספקים רוצים את הסחורה והדבר לא פשוט, סכום קטן עזרה מחבר כמה אלפי שקלים בודדים היה מאפשר לקנות עוד סחורה ולהציג לספקים שהמצב בעסק תקין וכך גם הבנק לא היה סוגר את ה"ברז" והינו עוברים את התקופה הקשה , וזה נמשל לסוכה שעומדת ליפול ברגע הנכון משהוא שם יד ועוצר את הנפילה כי לאחר הנפילה לא יעזרו עשרה אנשים להקים אותה נצטרך לבנות אותה מחדש.
התורה מצווה אותנו לעזור למי שנמצא במצב קשה ולסייע לו לא ליפול.
אבל למרבה הצער היום שאנשים רואים מיהשהוא בקשיים הם פשוט נהנים לראות אותו נופל ואף אומרים מגיע לו, וגם אם יש כאלו שכן רוצים לעזור הם חוששים שהכסף שהם ימסרו ילך לאיבוד ולא יחזור אליהם, אבל הסכום שאנו נותנים לאותו אדם הוא "צדקה" לכל דבר, חשוב לעזור לכולם אבל יש עניין מיוחד לעזור לעשיר שהשעה דוחקת אותו, ואם נעזור לו לשם שמיים ולא נחשוב על הכסף אותו אדם יצליח לקום ולהשתקם מהר יותר ואנו נהיה הראשונים לקבל את כספנו בחזרה ונזכה להכרת הטוב יותר מכל אדם אחר, כי פה עזרנו לאדם בתקופה שהוא היה זקוק לנו יותר מכל אדם אחר ואנו בניגוד לאחרים לא הפננו גב.
ועוד מובא בשם הרמב"ן - וטעם וחי אחיך עמך - שיחיה עמך, והיא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה. ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג) וחי אחיך עמך, זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים, דרש בן פוטירי, מוטב ישתו שניהם וימותו, ולא יראה אחד במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך.
יהיה רצון שנזכה לסייע לכל אדם זקוק לנו באמת.

שבת שלום!

ברי עוז

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בןחווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,חיים בן שמחה, מאור בן ניצה,אליס ורונית בנות שמחה ,גנט בת חווה, שיר בת מוריה, שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.  
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל: [email protected] 

פרשת בהר-בחקותי

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, א-ב) ידועה ומפורסמת שאלת רש"י: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני!" ולא מצינו בשום מצווה אחרת שהתורה מציינת שנמסרה בהר סיני! והתירוץ על פי ה"תורת כהנים": "אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (שם) על מנת שלא נטעה לומר שבסיני ניתנו רק הכללים של המצוות ובאוהל מועד הפרטים, באה התורה ומדגישה במצווה זו שנמסרה בהר סיני ללמד על שאר המצוות.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: גם לאחר תירוץ זה עדיין קשה: למה התורה לימדה אותנו רעיון זה דווקא באמצעות מצוות שמיטה ולא דרך מצווה אחרת? היה אפשר להדגיש על מצוות תפילין או שבת או שעטנז או כל מצווה אחרת שנמסרה "בהר סיני", מה המיוחד במצוות שמיטה שנבחרה כ"בניין-אב" ללמד שכללותיה ופרטותיה מסיני?

מכוח קושיה זו הרב מתרץ תירוץ אחר לשאלת ה"תורת כהנים". התורה אומרת: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז) הגמרא דורשת מכאן: "למען ייטב לך- לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך- לעולם שכולו ארוך" (קידושין לט:) כמובן שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שהבטחה זו היא אמת לאמיתה כמו כל התורה כולה, אלא שאין באפשרותנו להוכיח אותה כל עוד לא הגענו לעולם הבא (וכשנגיע לשם כבר לא נחזור כדי שאחרים יאמינו...) ממילא אין ראייה מכאן שהתורה היא תורת אמת שניתנה מסיני ולא פרי דמיונו של משה רבינו. אולם במצוות שמיטה הדבר שונה; התורה מבטיחה לנו שמי שישמור שמיטה כהלכתה יראה ברכה כבר משנה השישית. "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא) דהיינו: אפשר לראות ולהוכיח את אמיתות הבטחה זו בעולם הזה. אין צורך "להאמין", אלא כשהשנה השישית מגיעה אפשר לראות את הברכה בעין ולהיווכח שהתבואה תספיק לשלוש שנים. אף אחד (בשר ודם) לא יכול להבטיח דבר כזה לדורות; זו הבטחה שצריכה להתקיים כל שבע שנים. לכן התורה מדגישה דווקא במצווה זו שנאמרה בהר סיני מפי הגבורה; רק הקב"ה יכול להבטיח הבטחה נצחית כזו, וממילא מצווה זו מלמדת על כל שאר המצוות שניתנו בהר סיני מפי עליון.

ועדיין יש לשאול: למה דווקא במצווה זו נתנה לנו התורה אפשרות לראות את ברכת ה' בעין?

אומר הרב: יתכן שהסיבה היא מפני שהניסיון במצווה זו הוא קשה וממושך, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק: "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהילים קג, כ) "רבי יצחק נפחא אומר, אלו שומרי שביעית. ולמה נקרא שמם גיבורי כח? רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים והסייגים מפורצים ורואה פירותיו נאכלים, וכובש את יצרו ואינו מדבר. ושנו רבותינו: איזהו גבור? הכובש את יצרו"(תנחומא) כשאדם עומד ורואה שכל מי שאיותה נפשו ניכנס לתוך שדהו ואוכל מפירותיו "חופשי" והוא שותק מפני שהשדה הפקר לכל, לא יום ולא יומיים - שנה שלמה אנשים אוכלים כמה שרוצים והוא שותק רק מפני שה' ציוה, דבר זה מצריך גבורה אמיתית. לכן הקב"ה מבטיח לו סיוע כדי שיוכל לעמוד בניסיון זה: האדם יראה ברכה בתבואה עוד לפני שהגיעה שנת השמיטה ובכך יבין שלא יהיה לו שום הפסד או נזק ממנה אלא להפך – "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם".

התורה דורשת מאיתנו לקיים מצווה זו מפני שהשמיטה היא עדות שה' ברא שמיים וארץ כשם שהשבת היא עדות "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות לא, יז) האדם עושה את מלאכתו במשך שישה ימים ונח ביום השביעי ובזה מעיד שהבריאה היא מעשה הקב"ה, ובאותה מידה הארץ נותנת את פריה במשך שש שנים ובשנה השביעית נחה, ובזה מעידה שה' בראה.

ובנוסף לכך השמיטה היא עדות "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג) הקב"ה הפקיד בידינו את הארץ בתנאי שנשמור מצוותיו כפי שכתוב: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים... לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (דברים ד, א) אם כן, על ידי שביתת הקרקע בשנה השביעית אנו מצהירים שאנחנו לא בעלים על הארץ אלא רק הקב"ה. ההיסטוריה הוכיחה שכשעם ישראל לא שמרו שמיטה הקב"ה הראה להם מי "בעל הקרקע" וגירש אותם ממנה. גם בדור שלנו היינו עדים לאות כזה; כשמכרו את הקרקעות בשנה השביעית כדי לא לשמור שמיטה כהלכתה נחתם הסכם אוסלו, וכשמכרו את הקרקעות בפעם שנייה נחתם הסכם אוסלו ב'. ה' מאותת לנו: אתם מוכרים את ארץ ישראל-אני אראה לכם מי מוכר את מי.

במאורעות תרפ"ט שבהם הערבים טבחו ללא רחם ביהודים, התנו את הפסקת הפרעות בהצהרה רשמית של היהודים על הסרת הריבונות הישראלית מהר הבית. הם דרשו הצהרה ברורה: אנחנו היהודים איננו בעלים על הר הבית, אלא הערבים. שלחו הצעה זו לרב קוק זצ"ל כנציג הרבנים הציונים, ובמקביל לרב חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים כדי שיחוו את דעתם בנידון. הרב קוק זצ"ל כתב תשובה שאין מקום לדיון כלל; הר הבית הוא לא שלנו אלא של הקב"ה ואין לנו סמכות לוותר עליו, ושלח את המכתב על ידי שליח לרב זוננפלד כדי שיידע מה תשובתו. במקביל הרב זוננפלד שלח מכתב לרב קוק עם אותה תשובה בדיוק וגם הוא שלח שליח, ושני השליחים נפגשו בדרך כשבידם מכתבים זהים.

רעיון זה הוא נכון גם לגבי כל חלקי ארץ ישראל; מצד אחד יש לנו את הזכות לחיות בארץ ולהיאחז בה ומאידך היא ארץ ה', כעין חצר בית המקדש. התורה אומרת בפרשת קדושים: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, ל) ובסוף פרשת בהר חוזרת מילה במילה על אותו פסוק. לשם מה הכפילות הזאת? מסביר הרב, אומנם המילים זהות אבל הכוונה שונה. הפסוק הראשון מדבר על יום השביעי ועל בית המקדש, ואילו הפסוק שבסוף פרשתנו מדבר על שבת הארץ (שנת שמיטה) וארץ ישראל שהיא הרחבת בית המקדש. אם כך נתייחס לארץ, אם נקיים את התנאי - שמירת החוקים והמשפטים בקפדנות ובהתמדה נזכה להיאחז בה עד ביאת משיח צדקנו, אמן   

                                                                                                    שבת שלום     יצחק חלבה

 לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מרים שושנה בת אדלה דוד בן אמליה ת.נ.צ.ב.ה.   

 המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל:  [email protected] ללא תשלום לזיכוי הרבים                                                                                                                   

פרשת נָשֹׂא

פרשת השבוע היא הארוכה ביותר בתורה ויש בה 176 פסוקים ותמיד תקרא לאחר חג השבועות, בני ישראל שהיו לאחר מעמד הר סיני רצו ללמוד ולשמוע עוד דברי תורה כך שהפרשה שלנו היא הארוכה ביותר.

" אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר(ו,ב)"

רש"י מפרש – למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף.

פרשת נזיר מדברת על אדם שמחליט להיות נזיר ואין מדובר בנזיר במושגים שאנו מכירים מדתות אחרות אלא נזיר לפרק זמן מוגדר שהמינימום שלו הוא חודש, במהלך התקופה הזו הנזיר נמנע משתיית יין ואכילת ענבים וצימוקים ואף החרצנים של הענבים אסורים עליו, כמו כן הוא אינו מסתפר ולאחר שמסתיימת התקופה הוא מביא קורבן לפני ה'.

בתרי"ג המצוות וע"פ ספר החינוך ישנם חמישה איסורים על הנזיר בכל מה שקשור בשתיית יין,איסור שתית יין, לא לאכול ענבים , לא לאכול צימוקים, לא לאכול גרעיני ענבים ואף לא לאכול קליפות של ענבים, על כל איסור בנפרד יש מצווה בתורה וגם אם הנזיר אכל רק גרעינים של ענבים הוא חייב בעונש.

האמת זה קצת נראה מוזגם כל האיסורים הנוספים, לא מספיק שהתורה תכתוב של הנזיר שאסור לשתות יין בתקופת נזירותו, כיצד יכולים להשפיע על הנזיר אכילת קליפות של ענבים שהתורה אסרה על כך?

אין אות מיותרת בתורה הקדושה ולא סתם נכתבו האיסורים הנוספים, אלא בא לומר לנו שעל אדם שפורש מדבר מסוים חייב להשים לעצמו גדר כי ללא גדר בקלות יש את האפשרות שאדם יפרוק עול.

למשל בימינו הרבנים אסרו על שימוש במכשיר סלולרי רגיל וקיים במגזר החרדי סללורי כשר, זה נשמע קצת הגיוני שבמכשיר מסוים ניתן לראות תכנים מסוימים שאינם ראוים וניתן לחייג גם למספרים שמוסרים מידע לא צנוע וכל ההגבלות האלו לאדם שומר תורה ומצוות נראות הגיוניות, אבל למה אסור לשלוח הודעות טקסט ממכשיר למכשיר ,למה האפשרות הזאת סגורה בפני כל אותם מחזיקי הסללורי הכשר, זו לא קצת הגזמה?

סה"כ לפעמים זה נוח כשמשהו מתקשר אליך ואתה עסוק  ואתה שולח לו הודעה "אני אחזור אליך יותר מאוחר".

אבל ברוך השם אנו זכינו שגדולי ישראל זכו למעמד הזה של מורי ההלכה שלנו בזכות האפשרות שלהם לצפות דברים למרחוק, אנו אנשים קטנים ורואים את החלקה הקטנה שלנו ממש כמו מכונית בלילה שיכולה להאיר רק למרחק של 30 מטר, אבל גדולי ישראל רואים הכול ממעוף ציפור, הם יודעים כי כשם שאסור על הנזיר לאכול גרעינים של ענבים גם עלינו אסור לשלוח הודעות טקסט, זה אולי נוח אבל בקלות ניתן לקבל הודעה לא צנועה, ניתן  לשלוח הודעה עם לשון הרע לחבר וכ'ו וכך הדרך לפריקת עול קצרה.

לכן נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, גדולי ישראל רואים רואים יום יום את הצרות שיש ברחוב ודואגים לשים לנו גבולות כך שנשאר שומרי תורה ומצוות תמיד, כי כל אדם שיצא מהעולם הדתי יכול לספר לך איך זה התחיל, תמיד זה מדבר קטן , שיחת טלפון שהוא קיבל, הצעה לעסקה מפתה, גלישה לאתר ללא פיקוח וכך התחילה הדרך לנפילה.

יהי רצון שנדע תמיד לשמור על הגבולות שלנו , כי גם אם הגבולות בחיים נראים לנו מגבילים אותנו הם יותר שומרים עלינו ממגבילים אותנו.

שבת שלום!

מברי עוז.

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בן חווה ז"ל.  לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה  ,שמחה בת מנותה, אסף בן ורדה,חיים בן שמחה, מאור בן ניצה,אליס ורונית בנות שמחה ,גנט בת חווה, שיר בת מוריה, שושנה  בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה  ושמעון חביב בן לבנה שלומי יעקובי  בן עדינה.   

בריאות והצלחה בכל אשר יפנה לאברך יעקב רביבו שמוסר עצמו למען כל עם ישראל.

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל: [email protected] 

פרשת נשא

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

הקב"ה מצווה את הכהנים לברך את ישראל ללא יוצא מן הכלל וללא תנאים מיוחדים איך לברך אותם. חז"ל למדו כמה פרטי הלכות ע"י דרשות, למשל שהברכה צריכה להיאמר בעמידה ובלשון הקודש, אבל לפי הפשט אין פירוט על אופן נתינת הברכה לעם.               

השולחן ערוך הקדיש שלושה סימנים להלכות נשיאת כפיים ופסק כמה וכמה הלכות איך צריכים לברך ומי ראוי לברך ברכת כהנים. והנה פסק מר"ן את נוסח הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה" (אור"ח קכח, יא)

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מניין לחז"ל שעל הכהנים לברך את ישראל "באהבה"? פרט זה לא נדרש בגמרא משום פסוק, וגם לא מוזכר בגמרא כהלכה!

עוד שואל הרב: למה דווקא פרט זה מוזכר בנוסח הברכה? למה לא אומרים "לברך את עמו ישראל בעמידה" או "לברך את עמו ישראל בלשון הקודש"? יתרה מזו: לא מצינו בשום ברכה מברכות המצוות שמזכירים בה פרט מסוים מאותה מצווה; למשל: לא מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה בהסיבה" למרות שהאכילה בהסיבה מעכבת. כמו כן איננו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין שחורים" או "מעור בהמה" למרות שפרטים אלו נפסקו להלכה. אם כן התמיה היא כפולה: מהיכן נלמד שהכהנים חייבים לברך את ישראל באהבה ומדוע פרט זה נקבע בנוסח הברכה?

עונה הרב תשובה אחת לשתי השאלות: חז"ל הבינו מסברה שכשמברכים ברכה חייבים לברך אותה מכל הלב, בלב מלא אהבה, בלב מזדהה בשלמות עם מה שהפה מוציא, גם כשמקור הברכה הוא הקב"ה כפי שנאמר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו, כ"ז) והכהן הוא רק צינור שדרכו השי"ת מברך את העם. רק כשהכהן שואף להשפיע שפע ברכה וטובה לישראל ראוי הוא לברך ברכת כוהנים, לכן לברך "באהבה" זה לא "פרט" נוסף בהלכות נשיאת כפיים אלא חלק מהותי מהברכה שצריכים להזכיר בברכת המצווה.

ואם ישאל השואל: הרי בלעם הרשע גם שימש צינור לברכות שהקב"ה  בירך את ישראל, למרות שליבו היה מלא שנאה כלפי העם ולמרות המידות הרעות שחז"ל תיארו שהיו בו. אולם המקרה של בלעם הוא חריג; חז"ל מסרו לנו שהוא היה נביא אומות העולם אבל לנבואתו לא קדמה שום הכנה רוחנית כמו בנביאי ישראל. הגמרא אומרת : "א''ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... קדושה מביאה לידי רוח הקודש, וכו'" (עבודה זרה כ:) בשביל לזכות לדרגה של נביא נדרשת הכנה מיוחדת הכוללת כמה שלבים - דבר זה לא מצינו אצל בלעם; לכן מידותיו הרעות קלקלו את הברכות וכפי שחז"ל מסרו לנו כל ברכותיו של אותו רשע נהפכו לרעה חוץ מ"מה טובו אוהליך יעקב".

הכהנים מצווים אם כן לברך את ישראל בלב שלם ובאהבה. לא בכדי זכו דווקא הכהנים במצווה יקרה זו ולא לווים או ישראלים, למרות שכולנו מצווים במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כולנו, עם ישראל ירשנו את המידות הטובות שהיו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, בלב כל יהודי קיים הפוטנציאל האדיר להגיע למעלות גדולות שהם הנחילו לנו. אולם הכהנים הם צאצאי אהרון הכהן והוא השריש בליבם את התכונות המיוחדות שלו: אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ירושה זו מקנה להם את הזכות הייחודית להיות צינור שדרכו השי"ת מברך את ישראל.

אהרון הכהן זכה בכתר כהונה; עליו מוטלת האחריות לעבוד בבית המקדש ולכפר במעשיו על כל ישראל. על מנת להצליח במשימה זו הוא חייב להרגיש את כאבם של ישראל ברמ"ח אבריו, הוא חייב להפקיר את עצמיותו לטובת הכלל. רמז לכך אנו מוצאים בעבודת יום הכיפורים. התורה מצווה: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא טז, ו) מסביר רש"י: "למדך כאן שמשלו הוא בא, ולא משל צבור" (שם) התורה דורשת ממנו להביא פר מממונו הפרטי והפר ישמש כפרה לכל אחיו הכהנים. כשאהרון יסמוך את ידיו על הפר יתוודה לא רק על עוונותיו אלא גם על עוונות אחיו הכהנים כאילו הוא בעצמו חטא, הוא צריך להרגיש את כאבם ולדרוש את טובתם כטובת עצמו, וכהכנה לכך התורה מפקירה את ממנו לכל אחיו הכהנים. רק כך יזכה להיות שליחם הנאמן של ישראל.

ואכן אהרון הכהן לא רק שהוא הצליח בתפקידו אלא שגם השריש מידותיו הטובות בלב צאצאיו עד שבכוחם להגיע לדרגות עצומות כגון לברך את ישראל באהבה.

איפה אפשר היה להבחין את עוצמת המידות המאפיינות את אהרון?

אומר הרב: כשהקב"ה ניגלה למשה בסנה ביקש לשלוח אותו לגאול את ישראל, אך משה סירב יום יום במשך שבעה ימים. תגובת משה רבנו תמוהה: עם ישראל סובלים את עול העבדות הנוראה, פרעה משעבד אותם בעבודת פרך, רוצח כל יום מאות ילדים יהודים; למה אם כן מסרב משה ללכת להוציא אותם ממצרים? הזריזות היא אחת המדרגות הראשונות הנצרכות כדי להגיע לרוח הקודש כפי שלימד אותנו רבי פנחס בן יאיר כמו שהזכרנו לעיל. מן הראוי שמשה יקיים בזריזות את ציווי ה' לשחרר את ישראל ולהביא אותם אל ארץ אבותינו. במקום זה הוא אומר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) היתכן!? אלא שמשה רבנו לא רצה לפגוע באחיו אהרון הגדול ממנו בשנים, שנשא בעול הנהגת עם ישראל בגלות בעת שמשה שהה במדיין. טענה זו, מסביר הרב, לא הייתה מתקבלת אם המדובר היה בהצלה טבעית: פיקוח נפש של מאות ילדים ושל כלל ישראל וודאי שדוחה פגיעה בכבודו של אהרון. אבל משה הבין שכאן מדובר בהצלה ניסית מעל גדרי הטבע; גאולה כזו לא תתכן אם תבוא על חשבון פגיעה בין אדם לחברו.

והנה הקב"ה מבשר למשה: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שם, יד) אין הכוונה שאהרון ישמח שמחה טבעית ששמח אדם הפוגש את אחיו לאחר זמן ממושך, במיוחד כשמביא בשורה כל כך נכספת כמו גאולת ישראל, אלא שישמח בליבו שמחה כזו ללא שמץ של קנאה על אחיו הצעיר ממנו שקיבל תפקיד כה גדול ומכובד. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב, יכול להעיד על בן אדם שליבו נקי לחלוטין ולהעניק לו ולזרעו את הזכות לברך את עמו ישראל באהבה.                

                                                                                                         שבת שלום     יצחק חלבה

 לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי , מרים שושנה בת אדלה, שלמה בן הלנה ת.נ.צ.ב.ה.    

 המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל:  [email protected] ללא תשלום לזיכוי הרבים