חידושי תורה ושאלות על פרשת השבוע

2]מלאכת המשכן התחילה עי' משה רבינו ושליחיו[פר' שמות] והיא עדיין נמשכת[מדאורייתא] עד עצם היום הזה[בגלות,וע"פ מסורת לדברי בעלי התוספות] עי' אכילת האפיקומן של מצה שמורה- בליל הסדר של חג הפסח.

3]כתוב:[אבות] שמעיה ואבטליון היו אומרים:אהוב את המלאכה, שנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות[שם מביא הקהתי ע"פ פרקי אבות דרבי נתן שהמלאכה הנעשית על-ידי ישראל אינה רק עבור פרנסה, אלא היא ערך עליון יהודי חשוב לקיום מדברי עשרת הדברות.כלומר,עשיית לט' מלאכות המשכן בהיתרי עשרת הדברות מזכות את היהודי להיות שותף למעשה בראשית].

4]שעל-ידי לט' מלאכות המשכן[וכמו זריעה, קצירה, אפיית מצה שמורה וכו'] והקרבת הקרבנות[כמובא בתורת כהנים ולוים הוא ספר ויקרא] מתקיימות ומתקדשות  עשרת הדברות[של ישראל שנמשל לעבד העושה רצון רבו שעל מנת לא לקבל פרס] הכתובות באצבע אלקים בלוחות הברית [כי עם ישראל מטבעו הוא עם קשה-ככתוב בתורה, ובלי עשרת הדברות והתורה נמצא מתחת למדרגה של אומות העולם השומרים ז' מצוות בני נח].

5]ואזי כאשר מתקדשות עשרת הדברות שנכתבו באצבע אלהים על לוחות אבן הספיר, שורה שכינה בישראל.

6]ואפשר לפרש ש-"אצבע אלהים" הם כוחות הטבע [וכולל בתוכם את מידת הפורענות], המכוונות ע"י הקב"ה-כדי שעם ישראל יקיים בפני הקב"ה( בפועל) את עשרת הדברות אשר התחייב כעם במעמד הר סיני, על-ידי "מתן תזכורת" לאדם, דרך כוחות הטבע-שחייב הוא לקיים בעיקר את המצוות בין אדם לחברו ובנוסף את המצוות בין האדם למקום( שבאות לכוון את האדם לקיים מצווה בין אדם לחברו) על-ידי המחויבותו של כל  עם ישראל בברית עם האלהים ודיני שמים במעמד הר סיני.

7]והקידושין מהותם בדקדוקי הקיום המעשי של מצוות בין אדם לחבירו בפרט כדי ,שאז (בתמורה) התחייב הקב"ה(פר' בחקתי) שתשרה הברכה והשכינה על כל הבריות בעולם.

8]ודבר זה ניתן ללמוד מתוך פר' בהעלותך[ספר במדבר] על הפסוק :"ויהי בנסע הארון" שאנו אומרים בשבת קודש-כדי להגן בפני מידת הפורענות [המיחס את הכוונת כוחות הטבע בין מצוות התלויות בין אדם למקום- כאשר לוחות הברית מסמלות את כוחות האלוהים הבלתי תלויים לחלוטין במעשי ידי אדם ששולטות ובאות לכוון ולהזכיר לאדם את הסדר הנכון והחשיבות בקיום המצוות בין אדם לחבירו (על-פי עשרת הדברות- שהן המהות לחוקים ולמשפטים בתורה הקדושה-כדי שישיג את יעודו כבריאה מושלמת ומתוקנת בעולם הזה כבעולם הבא) לפני זלזול בחבירו, לצורך קיום מצוות בין אדם למקום.

9]התורה מלמדת אותנו גם שרק ברצון מעשה אצבע אלהים יתברך, מגיעות לוחות הברית ליעודן מעצמן ושורה השכינה בישראל [מתוך קיום הלט' מלאכות] ללא צורך התערבות האדם על-ידי הכוונת כוחות הטבע לפי רצון האלהים-ובתנאי שבאותה עת אנו כיהודים עוסקים בהידור מצווה הדרת מלך דווקא במצוות בין האדם לחבירו כמפורט בלוחות הברית על-פי החוקים והמשפטים שבתורה ובדברי החכמים.

10]לכך מביא המהר"ל מפראג [ויהי בנסע הארון-פר' בהלותיך] את הגמרא במס' שבת מתוך דברי חז"ל (קכא',ב)' על ביטול מידת הפורענות והמרתה בשריית שכינה על ישראל, כאשר אדם עסוק במלאכה והוא דן את חבירו לכף זכות, כן ידין אותך המקום לכף זכות[שתשרה שכינה על ישראל], ואז יש שלום בישראל ובכל העולם כולו..

11]לכן, נראה לי לפרש שמהות עבודת הקרבנות הוא לקיים מצוות עשה מדאורייתא במקדש ואחזקת הכהנים והלויים, כדי לאפשר פנאי לישראל לעסוק בעיקרי המצוות התלויות בין אדם לחבירו.- וזאת בתנאי(מס' קידושין מט',ב') שיקבל באמונה שלמה את המהות של התורה הקדושה על-פי עשרת הדברות מעצמו, יכיר ויבין שהמהות הסגולית  של קיום התורה עם המצוות על-ידי כל עם ישראל היא להתעלות מעל כוחות טבע והאופי הקשה של עם ישראל (שהוא מתחת למדרגת האומות שומרי מצוות בני נח)-כדי להיות עם סגולה קדוש

1]מן הספק חיה ספק בהמה,נפסק להלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן כ"ח בשם האגור:"שור הבר שקוראים בופל"ו רבותינו עליו שמכסין דמו ולא איפשיטא אם חיה היא אם בהמה".האגור(רבי יעקב לנדא),סוף הלכות זאת בשם מרדכי(רמז תרנ"ג) מצטט את רבינו חננאל: רמ"א שו"ע יורה דעה סימן כ"ח.ובספר "מסורת וסימני טהרה בבהמות וחיות"(אוצר הפוסקים)מאת הרב אדלר שליט"א (ראה עמודים פז,קסא,קסב,רסא) מביא מדברי אחרונים שהג'אמוס הוא בהמה ומן הספק לחומרא נפסק להלכה לכסות את דמו בלי ברכה.

א]בתוספתא מס' כלאים פרק א',ברייתא ו':"חמשה דברים נאמרו בשור הבר אסור משום אותו ואת בנו וחלבו אסור וקרב לגבי המזבח וחייב במתנות וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאווה והרי הוא כבהמה לכל דבר. ר' יוסי אומר זהו תאו האמור בתורה [הביזון והיק בעלי 60 זוגות כרומוזומים ומזדווגים עם הפרה של ימינו ועם הזבו וכולם מזוהים מבחינה גנטית בעלי יכולת להכלאה עם צאצאים בעלי פוריות ביולוגית,והביזון של צפון אירופה וצפון אמריקה מזוהה על-ידי פרופסור פליקס כהחיה בעלת השם תאו במקרא] ומותר משום אותו ואת בנו וחלבו מותר ופסול לגבי מזבח ופטור מן המתנות וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים והרי הוא כחיה לכל דברץ וחכ"א תאו בריה לעצמו שור הבר ברעה לעצמו.לכאורה צריך להבין את המחלוקת בין חז"ל לבין רבי יוסי: חכמים אומרים ששור הבר הוא שור רגיל שגדל בבר ויש איסורים להקריבו כמו למשל, חשש לרבייה עם אדם[כמו במקרה של מלחמת שאול המלך עם עמלק בספר שמואל],או שהוא הופך לרודף ולא לנרדף כמו חיה עקב כך שבבר אכל בשר ונהייה בעל מזג תוקפני,או שנגח באדם והרגו.לעומת-זאת רבי יוסי טוען שהוא מין של חיה או ברייה אחרת ויש לו מספר זוגות כרומוזומים שונה מהשור המתורבת.

ב] במשנה[מס' כלאים פרק ח', משנה ו' מביאים חז"ל הנדון בקצרה:"שור בר,מין בהמה,רבי יוסי אומר מין חיה".ורבינו בחיי כותב[ויקרא א',ב']:מן הבהמה ולא מן החיה:"הכשיר הכתוב לצורך קרבן הבהמות שהן נרדפות ופסל החיות שהן רודפות[תנחומא לו',אמור מ',ויקרא רבה כז',ה'].ומזה דרשו רז"ל [בבא קמא,צג',א']:"לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא כו')הוי מן העלובין ולא מן העולבין,מן הנרדפים ולא מן הרודפין, שהרי אין לך נרדפים בעופות כתורים ובני יונה והכשרן הכתוב לגבי המזבח,ואם כן בין בבהמות בין בעופות לא הכשירה תורה למזבח אלא הנרדפין הוכיחו אותו רז"ל מן הפסוק שאמר:"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו[שופטים ח',לא'] ועניין הכתוב כי קרא הכתוב העלובים אהבו והמשילם כשמש. לפי שהשמש היה עלוב כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד(חולין ס',ב'), וכשם שהמשיל עלבונם לעלבון השמש כן המשיל שכרם וזכות אור נפשם לזכות אור השמש,כצאת השמש בגבורתו. עוד יש לפרש שהכשיר הכתוב הבהמות אצל המזבח כדי להורות על מידת התמימות ובה ראוי שיתנהג האדם כי מין הבהמות תם ומשכנם בישוב".

ג]פוסק הרמב"ם[הלכות כלאים פרק ט',הלכה ה']:מין שיש בו מדברי ויישובי,כגון שור הבר[בעל 48 או 50 זוגות כרומוזומים(במקרה שהזן המתורבת גדל פרעי בביצות בטבא ללא התערבות ידי אדם)-הוא ג'אמוס הביצות שגדל בבר] עם השור[הוא בעל 50 זוגות כרומוזומים ומזוהה כהג'אמוס או המארי המקראי,ועובר הכלאות עם ג'אמוס הבר בעל 48 או 50 זוגות כרומוזומים(כמפורט לע"יל אודות הזן בעל 50 זוגות כרומוזומים,אבל לא זה של 48 זוגות כרומוזומים],וכו'-מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד[ולענ"ד צריך להוסיף בתנאי ששור הבר לא עבר בטבע הרכבה או הכלאה טבעית עם סוגי שוורים אחרים שהם ספק חיה ספק בהמה ודינם כווי- ועוד שיש לו את אותם מספר של זוגות כרומוזומים כמו השור המתורבת][וע"ז יש דיון בפרקי אבות דרבי נתן פרק א' על השור של אדם הראשון, והאייל של אברהם אבינו(עי' שם במפרשים כמו פני יהושע וכו' וכפי שפירשתי על בהמות עם קרן אחת שחוששין שניתחו אותם לצרכי עבודה זרה)..

2]נתענה טענה מתוך דברי השולחן ערוך כנגד האפשרות להקריב קרבן המארי ע"פ שיטתו של רבינו סעדיה גאון ע"פ דברי מחלוקת של רבינו חננאל ורב האי גאון שסברו כי הגא'מוס הינו ספק חיה ספק בהמה ודינו ככוי האסור להקרבה על-גבי המזבח או כעגלה ערופה וכו'.

וכותב דוד וויסקוט מקריית ארבע: בפירושו מתוך שו"ת מלכים

" וּמְרִיא - פרשהו ע"פ תרגומו ומצא לו רעים במקרא ובדברי חז"ל וציין מי מהמפרשים על הדף "ידע" יותר משנודע לך על פי מקורות אלה. 
 
יונתן תירגם ופטימין ורד"ק סמכו מלשון חכמים אין ממרים את העגלים פרק אחרון משבת ובקצת נסחאות שם ממריאים וכן בפירוש רבי עבדיה מברטינורו ממראים כלומר תוחבים להם מאכל לפנים מבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזיר ואם הוא מענין זלילה תהיה מוראת העוף אבר התמראותו (וכן פירש רבינו פרחיה ממרין שבמשנה בשם "יש שפיר'" מלשון והסיר את מוראתו והיא בית המאכל) ואם מענין ושט יורה פועל ממרים על הדחיסה בו ושם מריא על התוצאה ורלב"ג ז"ל פתרו על זן מיוחד של בקר. 
מנחם ן' סרוק חיברו בשרש מר פן ו': שור ומריא וחלב מריאים מריאי בשן כלם ושלם מריאיכם - ממיני בהמות הם. 
ורבי יונה ן' ג'נאח פירש אצל המם והרש והאלף . שור ומריא וחלב מריאים מריאי בשן ושלם מריאיכם מין מן הבקר גדולים בעת במרום המריא הגבהה. אבל הד"רית שי בהערותיה למספיק שרש לעט כתבה שבאצ'ול מרא פירש ריב"ג מריאים הי גאואמיס. וכנראה אין הביטוי מין מן הבקר גדולים אלא כינוי לאותו תאו. 
ולשון אלמרשד אלכאפי לרבי תנחום ברבי יוסף הירושלמי בערך לעט: אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין (...) ואצל המראה אלתסמין לאן חלב מריאים יריד בה אלאגנאם אלסמאן (...) וליס הו גאמע שור ומריא לאן אלג'אמוס לא יכון מנה קרבאן, הנה פשוט אצלו שפירוש מריא - תאו, ואינו דומה לאותם מריאים מפוטמים שחלבם עולה לשם שמים. והד"רית שי העירה שכך פירש בעל המספיק גם על אתרו, ושכאן הביא מדברי ר' האיי: '... פקאל אנה יריד שור מריא וואו ולעטף זאידה ואלמעני בקו' מעלוף והו איצ'א ראי אלחרגא ואלאואיל יקולו אין ממרין את העגלים אי יסמנהם' (= ... ואמר שהתכון לשור מריא ווי"ו החיבור יתרה והמובן באמרו: אבוס, וזו גם דעת התרגום והקדמונים אמרו אין ממרין את העגלים כלומר מפטמים אותם)."וברבינו בחיי עה"ת פר' אלה פקודי מביא פסוק ממשלי[טו',טז',יז']:"טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו,טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושואה בו":מפרש התרגום[שם במשלי]:תורי מפתמי.ורש"י מפרש:"שאבוסין לו מאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו".

ובספר יחזקאל לט',יח':"פרים מריאי בשן וגו'" מפרש רש"י:"שור של פטם קרוי אלמר"י בלשון ערבי." והמהר"י קרא מפרש:"שור של פטם קרוי אימר"א בלשון ערבי. ובתלמוד הירושלמי,סדר מועד,מסכת מגילה פרק ד',דף כח',ב' הלכה א' כתוב בגמרא:"של כסף הוי דהוא מחזר מנא ויאמר סלא ר' פנחס מחזר פטימין בני תורין ויאמר תורין בני תורין מניין לתרגום ר' זעירה בשם רב חננאל(נחמיה ה') ויקראו בספר וכו'.(מכאן שהפרים והפתימין שהם התורין הם שמות כינוי לאותו הפר של אדם הראשון שקרניו קודמות לפרסותיו,והמוזכר כפר בספר ויקרא בתורה לעבודת הקרבנות].

3]השיב חכם חביב בן שבתאי ובסו עלואן ס"ט שכיהן בוועד השחיטה של ירושלים לפני הרבה שנים והוא בקיא בכל המסורות אודות הג'אמוס והלכות השחיטה האמורות כאן הלכה למעשה:

4]כי אכן השולחן ערוך מתכוון באופן כללי לחיוב כיסוי הדם של כל סוגי הג'אמוס-אלה שהם מיוחסים מארצות אירופה ואלה שהייחוס שלהם נתון בספק משום חשש לכלאים עם ג'אמוסים שגדלו בר בביצות בצפון אפריקה ובמזרח הרחוק ובכל המדינות בהם התקיים מסחר בבהמות אלו והם לא היו בבעלות של יהודים חקלאיים במשך כל הדורות ובכורדיסטאן קראו להם מריא ודינם היה כחיה ואכלו את חלבם במסורת.. הג'אמוסים מארצות אירופה מיוחסים למארי כבהמות(בופלי"ש ע"פ בעלי התוספות היו בהמות) ודינם של בהמה גסה טהורה שאינה צריכה כלל כיסוי הדם על-פי שיטת זיהוי רבינו סעדיה גאון,הרמב"ם ,בעלי התוספות ורבינו נתן. והג'אמוסים מאירופה ידועים בדברי הימים שהביאום לאירופה בימי תקופת הראשונים והם מזן הבהמה הגסה הטהורה הכשרה שאינה צריכה כיסוי הדם ואינה יכולה לעבור הכלאה עם בקר מסוגים אחרים בעלי 60 זוגות כרומוזומים.ויש לזן המיוחס של מארי(ג'אמוס ים התיכון שהיה מצוי בחמש ארצות:צרפת,אנגליה,איטליה,רומניה,ובולגריה) 50 זוגות כרומוזומים והם מן הזן הקרוי ג'אמוס הנהרות. וכיוון שהם היו מבודדים מבחינה גנטית מהכלאה עם זנים של ג'אמוס הביצות בעל 48 זוגות כרומוזומים( והג'אמוסים מאיי הפיליפינים בעלי 46 זוגות כרומוזומים,ושחייהם בליילה כמו חיות ושיכולים לעבור הכלאה עם ג'אמוס הביצות בעל 48 זוגות כרומוזומים שמקורם בהודו),והיו יהודים ובני נח שגידלו אותם ללא הכלאה מאז שהוזכרו ככשרים בתקופת הרמב"ם ובעלי התוספות,דין הוא שאין צורך מדאורייתא לכיסוי הדם.

5]לעומת-זאת הג'אמוסים שמייחסים רבינו חננאל ורב האי גאון להלכות שחיטה דינם כספק כוי כיוון שקיים היה בארצות צפון אפריקה ומדינות ערב החשש שעברו הג'אמוסים של הנהרות המתורבתים הכלאה עם הג'אמוסים של הביצות בעלי 48 זוגות כרומוזומים,או הגי'אמוסים מהפיליפינים בעלי 46 זוגות כרומוזומים) שמקורם בבר. לכן, מן הספק נאסרו בקרבן ודינם בהלכות שחיטה שחייבים בכיסוי הדם בלי ברכה וקרויים שור הבר.

6]לפיכך הסביר חכם חביב עלואן ס"ט כי בזמן השחיטה כאשר מביאים הרבה בהמות, עלולה לקרות תקלה בזיהוי והבדלה בין ג'אמוס מיוחס שדינו כבהמה גסה טהורה שאינו חייב בכיסוי הדם לבין ג'אמוס שדינו כספק חיה ספק בהמה(כוי) והוא חייב בכיסוי הדם). לכן נהגו לכסות לכולם את הדם בזמן השחיטה בלי ברכה כדי לצאת כל הספיקות על-פי הדין בשולחן ערוך.

7]אבל אין הדין ביורה דעה נוגע לעניין ייחוס הג'אמוס, ולכן, ניתן להבדיל בין הג'אמוס הים תיכוני שמותר בהקרבת קרבן ובעגלה ערופה כבהמה ללא חשש כלאים, לבין הג'אמוס ללא ייחוס ממצרים וממדינות ערב שמותר באכילה על-ידי שחיטת חולין, אבל אסור בהקרבת קרבן.

8]לסיכומו של דבר ניתן לחלק את האוכלוסיות של בופלו(ג'אמוס) המוזכר ביורה דיעה כ"ח לג'אמוס הנהרות המיוחסים מאירופה הקרויBUBALUS BUBALUS שלפי רבינו סעדיה גאון ,הרמב"ם,בעלי התוספות, ובעל הערוך רבינו נתן מרומה שיש לו 50 זוגות כרומוזומים שמייחסים אותו כבהמה ללא חשש כלאים הקרוי בשם המקראי כמארי ואינו חייב בכיסוי הדם ע"פ דין תורה,

9]לבין הסוג השני של בופלו הקרוי ג'אמוס הביצות והוא שור בר-בעל 48 זוגות כרומוזומים, והוא יכול ועשוי לעבור הכלאה עם ג'אמוס הנהרות(בעל 50 זוגות כרומוזומים). וההכלאה ע"פ רבינו חננאל ורב האי גאון דינה כספק חיה ספק בהמה(כוי)-כי ג'אמוס הביצות נמצא בבר ויכול להיות שמן הספק דינו כחיה(עי' מחלוקת בחז"ל).

10]לסיכום: השור והמארי[שבתרגום יהודי קורדיסטאן המארי זה הג'אמוס] הם שני סוגי הג'אמוסים המוזכרים:

א)השור בר הוא ג'אמוס הביצות בעל 48 זוגות כרומוזומים שיש ממנו שחי בר בביצות

ב)המארי הוא ג'אמוס הנהרות בעל 50 זוגות כרומוזומים[או שור שמן ע"פ לשון רב האי גאון]..

11]יש אפשרות להכלאה בין שני המינים-אלא שכיוון ששור הבר לפי שיטה אחת בחז"ל הינו ספק חיה ספק בהמה, לכן קבעו רבינו חננאל ורב האי גאון שדין הכלאים בין ג'אמוס הנהרות לג'אמוס הביצות(המארי) הוא ספק כוי.

12]ומביא פרופסור פליקס בספר טבע וארץ במקרא עמ' 91, הארה 18:מדברי רב סעדיה, ברור שמריא הוא הג'אמוס. ברם הוא לא פירש,שהוא שור בר.

13]וממשיך פרופסור פליקס בהארה מס' 19:הרמב"ם פסק(בפ"א מהלכות מאכלות אסורות ה"ח):"שור הבר והמריא שהן ממין השור". מדבריו נראה, שסבר כי מריא הוא הג'אמוס,אינו שור הבר,והאחרון אינו תאו(שאותו מונה הכתוב בין החיות:ועיין במגיד משנה ובכסף משנה שם,שהרמב"ם פסק שלא כבבלי). למעשה מתאים פירושו לשיטת חכמים בתוספתא ובירושלמי. התוספות לא פירשו את השם מריא, אבל צינו ש"הבופל"ש שבמקומנו" דינם כבהמה,מפני שהם בני תרבות(והם מציינים ששם קואים להם בטעות "ראם"). ועיין בערה"ש ע' שר,שבעל הערוך זיהה שור-הבר ומריא ל'בופלו' או 'בובלו' היינו BUBALO , שהוא שמו של הג'אמוס באיטלקית.

14]יש לציין כי בתרגום הארמי, השגור בפי יהודי קורדיסטאן, מתרגם "שור ומריא"-"תורא וגמישא", היינו שור וג'אמוס(מפי מר מרדכי מאיר).הג'אמוס היא בהמה שמנה במיוחד, ומכאן 'חלב מריאים(ישעיה א',יא'). אפשר שהביטוי "מריאי בשן"(יחזקאל לט',יח') מתכוון לג'אמוס שבביצות הטבחה, שהיו מצויים בהן עד ימינו.

15]והשולחן ערוך התייחס בהלכות השחיטה לשני הסוגים המובדלים כדין בכללותו-כדי לצאת מן הספק ולחייב כיסוי הדם בבהמה שמן הספק דינה כוי ואין אפשרות לברר ייחוסה בזמן סביר. אבל אין האיסור נוגע להייתר הבופלו המיוחס (מארי ע"פ רבינו סעדיה גאון) להקרבת קרבן או עבור עגלה ערופה.

16]לסיכום חכם חביב בן שבתאי עלואן התיר ג'אמוס מיוחס מאיטליה(כמו אלו המצויים במושב ביצרון) לצורך קרבן ולצורך עגלה ערופה.

17]ונשאלת כאן שאלה מעניינת האם מותר לקשור פרשיות של תפילין כדי לכפר על חטא העגל עם שיערות של עגלים של בהמות שמוחזקים מן הספק כהתאו שבתורה?

18]וברמב"ן[ויקרא יט',יט'] רומז כי לחכמים אסור לקרוא לתאו מתורבת[הפרה הנפוצה בזמן הזה] פר של אדם הראשון שהיו מקריבים על המזבח משום "הכחשת מעשה בראשית" שעלולה להביא את עמי הארץ לבצע ניסיונות בפועל להכלאות עם התאו עם הפר[דבר זה אמנם נעשה ללא הצלחה וכדברי חז"ל במס' כלאים" ,אבל בעצם הניסיון יש איסור].

19]ובמס' חולין ס',א' ברש"י נותן סימן אחד פשוא לכל אחד לדעת את ההבדל בין השור לקרבן והתאו או הכלאות אחרות:ד"ה:"קרניו קודמין לפרסותיו"[שם]:"שכל שוורים פרסותיהם נולדות עמם וקרנותיהם גדלים לאחר זמן אבל של מעשה בראשית בקומתם נבראו ובקרניהן וכשיצא מן הארץ ראשו תחלה נמצאו קרנותיו לפרסותיו במקומן נבראו ולפיכך קדמו קרנותיו שהרי עמו נוצרו ויצאו תחלה והיינו שור פר ביום שהיה שור היה גדול כפר שור בן יומו קרוי שור כדכתיב[ויקרא כב'] שור כי יולד פר קיימא לן בן שלש[פרה פ"א משנה ב'].והרד"ק מפרש[תהלים סט'] קודם שיהיו לו קרנים פרסותיו רכות.

20]ולסיכום: השור של אדם הראשון קרניו קודמים לפרסותיו, והתאו והעיזים(שיש ביניהן בלי קרניים כלל) והפרות בזמן הזה(שיש ביניהן בלי קרנים כסימן להכלאה עם חיה אחרת) והיק והביזון והשור מוסק מאלסקה פרסותיהם אינם קודמים לפרסותיהם[כבסימן של חז"ל],לכן,אין הם והכלאותיהם בגדר של שור של אדם הראשון ולחכמים אסור לקרוא להם שור לצורך קשירת פרשיות של תפילין משום שיגידו שהם מכחישים מעשה בראשית ויהיו ח"ו מאלו שיבואו ויתירו הכלאות עם חיות[כמו הצבי במס' חולין פ',א' שם אומרים חז"ל שהכוי הוא הכלאה בין עז(שהיא בהמה בעלת 60 זוגות כרומוזומים ל-צבי שהוא חיה בעל 60 זוגות כרומוזומים,שיכולים אולי לעבור הכלאה עם הפרה המתורבתת בעלת 60 זוגות כרומוזומים ועם הביזון שהוא בעל 60 זוגות כרומוזומים,ופרופסור פליקס זיהה אותו כהתאו המקראי]

21]והג'אמוס שהוא בעל 50 זוגות כרומוזומים אינו עובר כלל וכלל הכלאה עם כולם, ויש לזכרים ולנקבות קרניים כמו הפרות,אבל יש זנים של ביזון שנולדים בלי קרניים, ויש גם זנים שיש בהם רק לזכרים קרניים ולא לנקבות-שזו תכונה גנטית שמעידה שייתכן והפרות האלה עברו הכלאות עם חיות בעבר.

22]ועוד הבדל בין הפרות לג'אמוס שבפרות בעלות 60 זוגות כרומוזומים יש כאלה בלי קרניים,בעוד שבג'אמוס יש גם לזכרים וגם לנקבות יש קרניים. אבל יש מין של ג'אמוס מאיי הפיליפינים בעלי 46 זוגות כרומוזומים שזמן פעילותם הוא בליילה,לכן, נסתפקו חז"ל אם הם חיה או בהמה[מס' כלאים].ומכל מקום העובדה שהפרות אינן יכולות לעבור הכלאה עם הג'אמוס,הוא סימן ביולוגי המחזק את דברי חז"ל במס' כלאים.

23] ואמר לי חכם חביב עלואן ס"ט אמר לי שבכורדיסטאן הוא ראה כיצד שוחטים ג'אמוס בצעירותו, ושלחכמים של יהדות כורדיסטאן הייתה מסורת בכתב ובעל-פה כי הגיאמוס הוא "המריא" המקראי הכשר להקרבת קרבן על המזבח.

1]בשמן המשחה[שמות ל',כה'] היו מושחים את הכלים של המקדש ואת הכהן גדול והמלכים.

2]מסתבר שלעץ הקינמון[אחד הסממנים של שמן המשחה] יש סגולות רפואיות בשמן שמפיקים ממנו לרפא את סרטן העור המלנומה בנוסף לסגולות נוספות.

3]הקידה השעירה הוא סממנן נוסף בשמן המשחה וביכולתו לשפר את הלב ומערכת העצבים, וכנגד קרישת דם בבעורקים-כנראה שתפקיד הסממן הזה לאזן תופעות לוואי של שמן המור שהוא מרכיב נוסף בשמן המור מהסממן צמח שמופק מהמור.כמו מדווח בספרות שצמח הקידה בכוחו לרפא מחלת הצהבת[לרבות אצל תינוקות-מחלה הדוחה את מצוות הברית מילה,מקום בו מצוי אליהו הנביא].

4]סממן המוסקון הוא חומר המופק מצמח המור והוא מצוי בשמן המשחה. תפקידו לזרז את חדירת תערובת הסממנים בעלי פעילות רפואית בשמן המשחה,בנוסף להיותו חומר ריח שמעורר את האדם ומשפיע על פעילות הלב ומעורר באדם את מידת אהבת הבריות והשמחה.

5]הסממן האחרון הוא הקנה שיש בו הרבה סגולות רפואיות, אבל במאמר כאן הנדון חשוב להדגיש שיש לו חומר כימי פעיל שמעקב גידול תאי סרטן. לפיכך הקנה בא להשלים ולאזן את פעילות הקינמון בריפוי נגעי תאים סרטניים בסרטן המלנומה.

6]כל הסממנים חיוניים לפעילות המיוחסת לצורך ריפוי המחלה הכרונית של סרטן המלנומה או מחלת צהבת, ומסתבר שכל מרכיב בנפרד עשוי לתת פעילות ביולוגית רפואית ירודה אם בכלל.אמנם משורת הדין מונה התורה רק ארבעה סממנים ביחסים ידועים בשיעורים קבועים-בכדי שיקרא השמן כשמן המשחה מדאורייתא. אבל לפנים משורת הדין מותר לערבב אינספור שמנים ומיצויים של סממנים בעלי סגולות רפואיות למחלות כרוניות שונות-ומלבד ששיעורם יהיה פחות מעיקר הסממנים והם יהיו בטלים בשישים בנותן טעם מארבעת הסממנים העיקריים[כלומר,שאין שבחו ניכר בתוספת הסממנים ע"פ דברי חז"ל במס' מעשר שני פרק ב' משנה א'-אבל לעניין הסגולות הרפואיות נהפוכו הוא: רצוי ששבחו יהיה נכר על-ידי אותה תוספת סממנים המשבחים את יכולת שמן המשחה לרפא מחלות עור כרוניות בתינוקות], וגם מלבד שהמשחה תשמור על הפעילות הרפואית החיובית ולא תזיק לבריאות[הדין דומה להוספת מים ליין,כאשר הרוב בהרכב הוא היין-לכן קרוי המשקה יין,כך גם בתערובת שמנים הוא אותו הדין לרקיחה]-דבר שמתיר את שימוש בשמן המשחה המורכב לפי סייגי התורה בפר' כי תשא פרק ל' ועל-פי דברי חז"ל[למעשה על-פי הכלל במס' מעילה פרק א',משנה א' אין הערבוב נחשב למעילה משום שהדבר אינו מחוץ לזמנו,ולמקומו(כלומר, הדבר נעשה בהייתר בשביל לרפא מחלה כרונית בתינוקות),ולא לן(שהדבר נעשה מיד ללא דיחוי משום פיקוח הנפש שבדבר),ושהיה מותר להציאה מהעזרה(משום הפיקוח נפש-עי' במס' יומא פט',ב':ד:ה:"עת לעשות לה' הפרו תורתך" בדומה לבגדי כהונה)-אלא חלול השמן נעשה רק כאשר הוא נטמא(גם זה מותר לצורך ריפוי מחלות כרוניות ע"פ דברי חז"ל במס' חולין מז',ב':ד"ה:"נתן הבבלי בר"ן ברש"י וברי"ף),  בשעת מריחתו על התינוק(מס' כלה דבתי פרק ראשון:ד"ה:"וכל המעלה בלבו לעשות חטא עד שעת מעשה לא מחייב דכתיב אין אם ראיתי בלבי") שיכול להיות טמא בראשון לטומאה בטומאת המת].ואין עוברים בכך על בל תוסיף מדאורייתא משום שהשיעור של התוספות התמציות והשמנים שאינם מוזכרים במפורשות בתורה משמשים לצרכי רפואה כרונית ומשום שהם בטלים בשיעורם מהשיעור שנותנת התורה ואינם משמעותיים ביחס לארבע הסממנים ועוד שמן הזית.לפיכך,שמן משחה מורכב כזה משורת הדין ישאר עדיין קרוי מדאורייתא כ"שמן המשחה". אבל יכולה להיות שונות בסגולות הרפואיות בין כל שמן ושמן לשמן שרקח משה רבינו-שכן, השמן שמשח משה רבינו אב כל הנביאים היה הכי משובח בסודות הרפואה, הריחות של הבשמים[שנוכחים בחומרים אשר מוסיפים לצורך הרפואה ובשילובם ההרמוני], וגווני הזוהר של המלאכים מכח נוכחות התוספות שהוא הוסיף כרוקח הבקיא ביותר מכל אדם בחכמת תכונות החומרים והרפואה [אשר גילו לו המלאכים במעמד הר סיני].וכן הוסיף גם סממנים עם חומרים לצורך העמידות של השמן לשמירתו במשך כל הדורות-כפי שכתוב בתורה[שמות ל'].לפיכך מכך היותו המשובח שבשמנים מכל הדורות, היה זה שמן המשחה היקר ביותר ששיעור המעילה בו בשווה פרוטה היה הגבוהה ביותר.ולכן,נחשב לשמן בעל ערך ההקדש הגבוהה ביותר שהיה אי-פעם מאז ומתמיד. ותמיד ישאר הספק מה הוא אכן ההרכב המלא של שמן המשחה שרקח משה רבינו והסודות הרפואיים,תכונות הבושם, האופטים[חומרים נותני הזוהר] ועוד-היינו איזה עוד שמנים הוסיף כמרכיבים בהייתר לתוך התערובת בכדי לקבל את הסגולות המשובחות והמיוחדות שבו אשר מונה התורה], ואשר הכין והקדיש כפי שכתוב בתורה. ולכחתחילה, כאשר באים להשתמש בשמן המשחה לצורך מימוש סגולותיו הרפואיות אצל תינוקות לצורך ריפוי מחלות עור כרוניות או מחלות כרוניות נוספות כמו צהבת,אם מצוי גם השמן שרקח משה רבינו, תמיד יש עניין של מצוות עשה מדאורייתא לצורך רפואה של מחלות כרוניות בתינוקות לערבבו כמרכיב נוסף למרכיבים העיקריים מהתורה בשביל שיקרא כל שמן רקוח כשמן המשחה כתערובת שמנים אשר עשויים לרקוח ביחד לצורך הכנת משחה לריפוי מחלות כרוניות אצל תינוקות ומחלת כרוניות נוספות כמו הצהבת-במקרה והיא קיימת ומעקבת את קיום טקס הברית מילה.

7]לפיכך אם מקדישים שמן זית זך למאור-שהוא אחד המרכיבים להכנת שמן המשחה[שמות ל',כה'], מותר לחלל את השמן עבור רקיחה של משחה לתינוקות שמרפאת מחלות עור כרוניות-כמו במקרה של שמן המשחה שנרקחה על-ידי רופא רוקח[אבל אפשר לרקוח גם משחות אחרות] ואין בזה דבר איסור מעילה בדבר דבר שהוא קודש לה' על-פי האמור במס' חולין מז',ב' ד"ה:"נתן הבבלי בר"ן, ברש"י וברי"ף –שפיקוח נפש אינו דוחה גילוי עריות, עבודה זרה, ושפיכות דמים. שכן, מי שמונע ריפוי של מחלות כרוניות בתינוקות עובר על איסור שפיכות דמים והוא בעצמו עובר על איסור שפיכות דמים. ובזמן המחלה כרונית של התינוק במחלת סרטן העור יש מציאות של פיקוח נפש. לכן, הזמן צריך להיות מוקדש קודם לריפוי המחלה ואין חיוב מצווה במקרים דחופים לחפש שמן זית שאינו מן ההקדש לשמן המאור כי זה דוחה את כל המצוות בתורה. לכן, מותר לחלל את השמן למאור ולרקוח את שמן המשחה לצורך רפואת התינוק.

8]והתינוק אינו מתחייב בכרת כעובד עבודה זרה משום שהוא חולה במחלה כרונית שמותר להרפא בה מדבר שעלול להיות לצורך עבודה זרה[מס' עבודה זרה כח',ב'], וכן קטן לפי דברי חז"ל פטור ממצוות עשה וממצוות לא תעשה רק הוריו חייבים בחינוך מדרבנ"ן.

9]ולאחר שנרקח השמן בדיעבד בהייתר, מותר להקדיש אותו בטהרה ולמסור אותו לכהונה לשמירה.

10]ואחר-כך אם מתעורר הצורך ברפואה על-ידי שמן המשחה המקודש, מותר לחללו לצורך רפואה של מחלות עור כרוניות של תינוקות משום אותו טעם במס' חולין מז',ב' ד"ה נתן הבבלי בר"ן, ברש"י וברי"ף.. ואין גם בזה מעילה.

11]ולפי עניות דעתי הטעם שציוותה התורה למשוח את כלי המשכן והבגדים, כהן גדול, ומלכים בשמן המשחה היא:-כדי שעיקר השימוש בכלים במגע יהיה לצורך רפואה[גם אם הזר או כהן גדול או מלך לא יודע]-הרי לכך הופך ייעודם על ידי המושח שחויב הכרת מדאורייתא חל עליו אם אין חיוב לרקיחה ולמשיחה במקרה שמדובר במחלות כרוניות של עור בתינוקות[המקרה הרגיל שלא לצורך רפואה מובא על-פי דברי חז"ל במס' כריתות ו',ב'-ז',א'].  ובשימוש רפואה לסרטן העור המלנומה במגע של זר או המושח שלא לצרכי מחלות עור כרוניות של תינוקות, עם הכהן גדול, עם המלכים, ועם הכלים אין איסור של שימוש של עבודה זרה אם הדבר נעשה בסייג רפואה של מחלות עור כרוניות לתינוקות-רק שהזר הנוגע בכלים או בכהן הגדול או במלך המשוחים בהם ומעביר אליו יותר משווה פרוטה מתחייב בקרבן מעילה, אבל לא בכרת.וכנראה זה הוא האיסור במשיחה לזר-היינו המעילה שבדבר. כי שמן המשחה יקר מאד וכל הנוגע ומעביר על גופו כמות מזערית עובר על איסור מעילה מדאורייתא ומתחייב בקרבן מעילה-חוץ מתינוקות.וכנראה שהסיבה שאסור לרוקח המושח לסוך משמן המשחה על זר ומתחייב כרת[כמובא בתורה שמות ל',לא'-לד'] הוא משום שהאדם העושה זאת שלא לצורך רפואה של מחלות כרוניות בעור של תינוקות עושה זאת כדי להמליך מלך זר שזה אסור מהתורה[פר' שופטים], והוא הופך אותו למין אליל [שהתורה בפרשת אמור אוסרת את עבודת האלילים,ובמעשה המשיכה העובר על האיסור ומכין ומושח את שמן המשחה באיסור עובד עבודה זרה ומתחייב בכרת].וכו, עי' בילקוט שמעוני על ספר שמות פר' כי תשא ל',שפז ד"ה:"ואתה-סי' שפח' ד"ה:"תניא".

12]ואם הוסיפו שמן המשחה בקודש או שלא בקודש שאינו של משה לשמן המשחה במתכונתו שנעשה על ידי משה רבינו , הרי כל התערובת מקודשת וחלים על התערובת דיני מעילה בקדשים ודינו כשמן המשחה שעשה משה רבינו.כלומר, לפי עניות דעתי אם הפריש טיפה מהשמן הקדוש שהכין משה רבינו לכלי אחר לצורך רפואה של מחלות עור כרוניות בתינוקות,והוסיף לו שמן אחר באותו מתכון גם-כן לצורך הכנת תכשיר לרפואה של מחלות כרוניות בתינוקות, הרי שכל התערובת קדושה עד לזמן השימוש[תמיד יכולה להטען הטענה וקיים הספק שיש הבדל בתהליך ההפקה של החומרים הפעילים בין שני השמנים.לכן, מבחינה רפואית צריך לערבב את שני השמנים],ובכל מקרה,לאחר השימוש, לשמן הנותר יש דין של שמן משחה קדוש ודינה כשמן המשחה המקורי של משה רבינו-גם לעניין דיני קודש לרבות דיני מעילה כבשמן של משה רבינו.שאם שמן המשחה שאינו נעשה במתקונתו לפי ציווי התורה במתכונתו של משה רבינו, בכל מקרה יחולו עליו הדינים המחמירים.

ובמס' הוריות יב',א':ד"ה:ת"ר "כשמן הטוב וגו'" נראה לכאורה שאם לקח משה נפח מינימלי של שמן המשחה-כדי למשוח את אהרן וכדי להשלים הנפח בכלי האב של שמן המשחה עם שמן חדש, הרי בכך עשה משה פעולה של מיהול בשמן המשחה בכלי האב וחשש שמא עבר על איסור מעילה בשווה פרוטה של השמן הטוב. לכן,[שם במס' הוריות יב',א'] חשש משה שמעל בשמן המשחה כאשר משח את אהרן. אבל למעשה כנראה שהוספת נפח של שמן נוסף חדש לכלי-בכדי להשלים את הנפח של שמן המשחה המקורי אמנם מהל אותו, אבל המיהול שיבח את הפעילות הרפואית שלו  בציווי התורה כ-"מעשה רוקח"[פר' כי תשא]. ולכן, בפעולת השבחת הסגולות או פעילות הרפואית של שמן המשחה עלה ערכו של שמן המשחה ולא היה בכך הפסד לצורך מצוות משיכת אהרן הכהן.לכן כותבים חז"ל[מס' הוריות יב',א'] יצאה בת קול ואמרה "כשמן הטוב וגו'[תהלים קלג'] כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה".כי הדבר נעשה לצורך מצוות רקיחה בציווי התורה[פר' כי תשא] ופעולת המשיחה של אהרן על-ידי משה העלתה גם את כושר הריפוי שנחשב ל-"נס רפואי" [לכן את ערכו.כלומר, הפעולה של משיחת אהרן על-ידי משה רבינו באה לשבח את ערכו של שמן המשחה].והדבר דומה להעלעת ערכן של הפירות אשר משתבחות בטעמן על ידי טל החרמון.ובהמשך כותבים חז"ל[הוריות יב',א']:"...ועדיין היה אהרן דואג וגו'....יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וכו'...". שעל-ידי משיחת אהרן בשמן המשחה הדבר שיבח אותו בעיני עם ישראל והוא השכין שלום בין הבריות. כלומר, כוונת חז"ל באים ללמד אותנו שהמשיחה של אהרן הכהן על-ידי משה רבינו נעשתה לצורך מצווה שנאמר:"דרכיה דרכי  נועם ונתיבותיהה שלום".

מכאן ניתן ללמוד שאכן היו נוהגים למהול את שמן המשחה וייתכן שבתקופת בית שני ערבבו טיפה משמן המשחה במתכונתו עם הסגולות הרפואיות שלו  ולאחר שהקדישו אותו לשמן האפרסמון-לכן,היה קרוי שמן אפרסמון ע"ש עיקר הרכבו[עי' במס' הוריות-אמנם חז"ל כותבים(שם) ששמן המשחה של משה רבינו נגנז,אבל יכול להיות גם שהכינו שמן משחה במתכונתו והקדישו אותו וקידשו אותו.ומאותו השמן לקחו טיפה וערבבו עם שמן האפרסמון כנדון(כאן)].

13]ובמס' הוריות י',א'[שם] כותבים חז"ל:"אמר לו רבי יהודה וכי נס אחר נעשה בשמן המשחה והלא תחלתו שנים עשר לוגין וממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים וכולו קיים לעתיד לבוא וכו'...רבי יהודה  אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר כמה נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין ראה כמה יורה בולעת וכמה עקרים בולעים וכמה האור שורף ובו נמשח משכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכו'.

14]על-פי הפירוש כאן במאמר ניתן לפרש על נס שמן המשחה בדומה לנס פח השמן בחנוכה-בו כמות קטנה הספיקה להאיר את המשכן שמונה ימים בזכות איכות השמן שהיה צריך כמות קטנה, לפיכך הספיק פח השמן להאיר את המנורה שמונה ימים. כך שמן המשחה היה באיכות כה משובחת ובעל סגולות רפואיות כה חזקות-עד כי טיפה של השמן המקודש שעורבבה עם כמויות גדולות של שמן משחה שהוכן אחר-כך הספיקה לקדש את כל המשכן ,כהנים גדולים, ומלכים.

15]ולא זו בלבד שרבי יהודה אומר שבשמן המשחה נעשו הרבה ניסים ולא רק נס איכותי אחד כמו בשמן למאור של השתמשו בו החשמונאים בחנוכת המזבח להאיר את המנורה שמונה ימים-אלא היו בו הרבה סגולות רפואיות ייחודיות להרבה סממנים והרבה חומרים נותני זוהר, כאשר כל אחד פעל בנפרד את סגולותיו בתוך שמן המשחה שנמהל-כך שרבי יהודה מתאר בגמרא[מס' הוריות י',א'] שבמעשה המשיחה נעשו הרבה ניסים רפואיים ומאירים לצורך קידוש כלי המשכן ובמשיכת כהן גדול ומלכים. ומתוך שבמעשה המשיכה נמנעו שימושם וכינויים כהקדש לעבודה זרה, הקב"ה עשה הרבה ניסים גלויים ונסתרים לכל עם ישראל ולאומות העולם שומרי מצוות בני נח.

16] ניתן להוכיח מכאן[שם] שנס החנוכה למנורה בחג החנוכה לצורך חנוכת המזבח בזמן החשמונאים מכח שמונת ימי חג הסוכות שנחגגו באיחור בזמן חג החנוכה בזמן ההוא יש להם שורש לא רק מהדלקת המנורה על-ידי אהרן הכהן כפי שמובא בלשון ציווי בפרשת תצווה ונעשה בפועל על-ידי אהרן הכהן בפרשת בהעלותך על-פי הציווי בפרשת תצווה, אלא נרמז במפורש במעשה חנוכת המשכן וכליו עם שמן המשחה על-ידי משה רבינו בשמונת ימי המילואים כפי שמובא בפרשת תצווה ובספר ויקרא. ולמעשה יותר נכון להשוות בין נס חג החנוכה למשיכת המשכן וכליו וכהן גדול ומלכים על-ידי שמן המשחה במימד הניסי כמובא בדברי רבי יהודה במסכת הוריות לבין הדלקת השמן למאור על-ידי הכהנים, שכן במקרה של הדלקת שמן המאור במנורה היה הדבר כחלק מהעבודה ולא כחנוכת המשכן כפי שהיה בשמונת ימי המילואים על ידי שמן המשחה של משה או בהדלקת השמן למאור בשמונת ימי החנוכה-אלא אם כן היה נחשב כחנוכת המשכן מחדש בכל יום ויום שהיו מדליקים הכהנים את המנורה בבית המקדש.והסיבה שעשו חנוכת המזבח עם שמן למאור של המנורה בזמן החשמונאים הייתה כיוון שאחרי שמצאו שמן זית למאור טהור, יכלו להדליק את האור על-ידי קטן שדינו "כראשון לטומאה" שטבל וטהר מטומאה בלי אפר פרה-כך שגם אם טעו והוא נטמא ב-"ראשון לטומאה", תהליך הליבון[מס' עבודה זרה פרק ה' משנה יב' על-פע מס' פסחים פרק א', משנה ו'] היה מאפשר את הדלקת המנורה בטהרה.

2]רש"י מפרש: ד"ה אלון מורה:"היא שכם הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה".

3]ובתרגום אונקלוס: אלון מורה:עד מישר מורה.

4]ונראה לי לפרש שאברהם אבינו הגיע עד שכם ושם נתגלה לו סוד הקטרת הקטורת שעל שמה נקרא הר המוריה בירושלים. שעיקר העבודה היא הקטרת הקטורת, שמקטירים. והעשן עולה ישר למעלה עם מעלה עשן,כדי להבדילו מהקטרת הקטורת של עובדי העבודה זרה הכנענים שהיו גם כן מקטירים קטורת לבעלים ולאלהיהם-כדי לבקש מהם ברקים וגשמים. ועיקר הקטרת הקטורת בעבודת השם יתברך הוא השראת מידת אהבת השם ובין הבריות על ידי סממן המור שנותן ריח טוב ובגלל אהבת השם ואהבת הבריות[על זה כתב שלמה המלך ע"ה את שה"ש ב"ארץ המוריה"] יורדים גשמי ברכה ולא בגלל מעשה פולחן הקטרת הקטורת כמנהג הכנענים וקרח וכל עדתו שבלעה אותם פי האדמה ונכנסו לגיהנם.ובסממן זה יש חומרים כימיים בעלי סגולות רפואיות מן הצומח הקרויים בלשון כימית נגזרות של מוסקון שמשרים הרגשת אהבה ומשפיעים על הלב לטובה. ואז מתקיימת ומתרבה מידת החסד ללא שתשרה מידת הדין עם קטרוג. והמור אינו מזיק לבריאות. ואלוני ממרא[בראשית יג',יח'] היא חברון, כי שם הקים אברהם אבינו מזבח והחזקוני[בראשית יב',ו'] קבע שמקום זה זהה לאלון מורה וכן הר גריזים והר עיבל[על-פי כוונת רש"י ועל-פי הירושלמי ופר' כי תבוא בתורה] הוא מקום המזבח במשכן שעמד בשילה בזמן יהושע בן-נון-שם הקטירו הכהנים את הקטורת עם מעלה עשן. לכן, אין סתירה בין רש"י לתרגומים על מקום המצאות הר גריזים והר עיבל ואלון מורה. ובכל מקום בו מוזכר במקרא ובתרגומים המילה אלון מורה או אלוני ממרא הכוונה היא: ששם באיזור זה ב"ארץ מוריה"[בראשית כב',ב'] הקימו מזבח והקטירו את הקטורת עם מעלה עשן-כדי להבדילו מהקטרות העכו"ם בהר האמוריה[של הכנענים שישבו בירושלים על-פי הרשב"ם בבראשית כב',ב'] ושתשרה האהבה השמחה הברכה ושירדו גשמים בעתם במידת החסד והרחמים. וגם ניתן על-פי תורת ההיתר והאיסור של ההלכה להוכיח כי בכך שלאברהם אבינו הייתה האפשרות הקטיר את הקטורת בכל מקום בארץ המוריה[בראשית כב,ב] לא התחייב כרת [כי כיום החיוב הוא להקטיר הקטורת במזבח הפנימי בהר המוריה-כיוון שכל המקטיר הקטורת לצורך רפואה של אחד בצבור בארץ המוריה החולה במחלה כרונית,אינו חייב כרת בתנאי שיוסיף הסממן של מעלה עשן-כדי להבדילו מהקטורת לעבודה זרה[שרק לבית אבטינס היה הסוד וגילו אותו לחז"ל]. ולצורך הדיון אברהם אבינו כתב את ספר היצירה,ולכן ידע את הסוד של הקטרת הקטורת. אבל בכל-זאת נראה לי לתת פירוש מדויק יותר לכוונת רש"י וחזקוני על הפסוק עד שכם עד אלון מורה[לך לך יב',ו'] בכך שבארץ המוריה[בראשית כב,ב'] היה שייך לומר שהקטרת הקטורת אכן הייתה בהר המוריה[ע"פ רש"י והרד"ק שהביאו הפירוש מדברי הימים ב נ',א'] והעשן התפזר לגלגל במזרח, לשכם בצפון, ולחברון בדרום[על-כך חז"ל כותבים שלא הייתה מפלת אישה את וולדה ביריחו מריח הקטורת] שהם היו הגבולות של "ארץ המוריה" [וזה פירוש נוסף ע"פ הפשט] שמרכזה בהר המוריה ומשם הגיע הריח של הקטורת לחברון,לשכם, וליריחו[ע"פ פי' רש"י על שבועת התורה בהר גריזים ובהר איבל וע"פ הירושלמי היה קרוב לגלגל-כי הארוע בפועל של ציווי התורה בפר' כי תבוא התבצע כמצויין בספר יהושע במרחק הליכה של יום אחד[שם כתוב בספר יהושע כד,כה:ויכרת יהשע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (שנתגלה לאברהם אבינו בשכם-פר' לך לך  יב',ו',ד"ה רש"י) ובהמשך הפרשה[יהושע כד',כו':ויכתב יהושע את-הדברים האלה בספר תורת אלהים ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה' (שילה-בארץ המוריה)] הכוונה לאלה מתחת למקדש ה' הוא המשכן בשילה,וכמתואר בתלמוד הירושלמי. והרי מרחק ההליכה של הזקנים לשכם איפה שהטועים לטעון מיקומו של הר גריזים והר איבל  גדול מדי בכדי שיספיקו ללכת ולחזור ביום אחד-אפילו על חמורים. ונראה לי לפרש שהסיבה שיהושע בן-נון טרח לקיים ציווי התורה בשילה מיד עם כניסתו לארץ ישראל הייתה כדי לקיים השבועה של התורה ללא דיחוי לפני פתירתו ובכדי לא להחמייץ מצווה זו מדאורייתא]. וצריך לציין שכל מקומות המשכן עד שנקבע ונבנה מקומו הקבע של בית המקדש בהר המוריה- על ידי שלמה המלך ע"ה היו ב"ארץ המוריה". ובכל מקרה כך או כך באה התורה להביא את שבחה של חבל  ארץ ישראל זה בנחלת השבטים שבמרכזה ירושלים הבנויה ולהמחיש כבר בפסוקים הראשונים שמתארים את עלייתו של אברהם אבינו במדרגות הרוחניות לארץ ישראל את השכר שעתיד לקבל עם ישראל ,קיבל אברהם אבינו סימן[כנרמז בתורה] כאשר עזב את ארצו ואת מולדתו. ובכך זכה אברהם אבינו להגיע לנחלה בארץ המוריה שהריח שלה היה עתיד להיות כריח גן עדן שנכנסים אליו הבריות בהיות האדם עדיין בחיים ומתוך קיום מצוות החסד. 
 

1]כתוב בפרקי אבות דרבי נתן פרק א' משנה ח': "עמד ובנה מזבחות והביא שור שקרניו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה שנאמר[תהלים סט]:"ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" שור שהעלה אדם הראשון ופר שהעלה נח ואיל שהעלה אברהם אבינו תחת בנו על גבי המזבח[כולם קרנותיהן קודמות לפרסותיהן] שנאמר[בראשית כב'] וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד נאחז.

2] בפירוש פני יהושע מביא פירוש אודות הבהמות ודינם למזבח: שור שהעלה אדה"ר ופר' שהעלה נח' וכו'. בזה נבין הפשט במס' ע"ז ח' וחולין ד"ס דאיתא התם שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' וגו' מקרן מפריס[תהלים סט] ופריק מקריו תרתי משמע ומשני מקרן כתיב לכאורה הוא תמיהכיון דבאמת קרן א' היה במצחו אמאי קרינן מקרין דמשמע ב' וא' באמת קרינן מקרן א"כ מעיקרא מאי מקשה מקרן תרתי משמע ודוחק לומר דחד תנא טעה במסורת ח"ו.אבל לפ"ד האדר"נ הדא דגם נח היה בפר כך. הקא בא לרמז קרבן דאדה"ר ושל נח בהך קרא דשנינן הין קודמין קרנותיהן לפרסותיהן וכי היכי דלא נימא דקאי רק אשור של אדה"ר לזה קרינן מקרין לשון רבים ע"כ מקרין קאי אתרייהו של אדה"ר ועל נח ולפ"ז קשה אמאי כתיב מקרן לשון יחיד אלא ע"פ דלכל חד לא היתה אלא חד קרן ודו"ק כן הוא בספר ברכת הזבח סוף מנחות דברוש לסיום מנחות בשם הרה"ג מוה' אברהם ברזדא זצ"ל דפוס ברלין.

3]וממשיך לפרש הטעם להייתר הקרבה של איל בעל קרן אחת: ואיל שהעלה א"א קרנותיו קודמין. משום סברא ג"כ ע"ש בין השמשות כדאיתא בפ"א פ"ה. וכל מעשה בראשית בקומתן נבראו כדלעיל ובזה מדויק איל אחר לכאורה תיבת אחר מיותר אלא להורות שהיה משונה בבריאה משאר אילים. גם מתורץ איך לא חשש א"א ע"ש דילמא האיל גזל הוא שלא נתייאשו הבעלים ופסול לקרבן אלא שהכיר בו שמשונה בבריאה משאר האילים. גם מתורץ איך לא חשש א"א ע"ש דילמא האיל גזל הוא שלא נתייאשו הבעלים ופסול לקרבן אלא שהכיר בו שמשונה בבריאה והוכן לכך. א"נ דאיתא בב"מ דף כד' ומס' ע"ז דף מג המציל מן הארי וכו' ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר וכו', הרי אלו מפני שהבעלים מתיאשים מהן. והנה המציאה של איל היה במקום מדבר שנאבד מכל אדם וכל והקודם זכה כנ"ל גם ל"ק הלא זקן פסול להקרבה משום שהיה בריא בתוקפו וכש"ש תוי"ט פ"א דפרה מ"ב ד"ה אלא ע"ש ומזה מתרץ המ"ר פי' נשא פי"ב ששלמה הקריב הפרים של הנשיאים ע"ש [אבל התוס' בזבחים כט',ב' ד"ה הא כ' דהוראת שעה הייתה] גם מגדעון שופטים ו' ופר שני שבע שנים ודו"ק.

4]ונראה לי לפרש דוגמא כאן שספק מהתורה מותר[ע"פ שיטת הרמב"ם בספר שב שמעתתא של הסבא רבה] להקריב איל או פר עם קרן אחת שספק ניתחו אותו עובדי כוחבים(שעלולים להשתמש בבהמה בעלת קרן אחת לצרכי עבודה זרה) או בני נח[שאז הוא מותר וצריך  להבדיל האם בהמה טהורה כזו מקורה מעכו"ם והיא אסורה,או שהיא נוצרה ע"י בני נח(שמנתחים בהמה בן-יומו-כדי שישמור על העדר,כי בדרך כלל הבהמה בעלת חד-קרן מנהיגה ושומרת על העדר ומונעת גזל במקום כלבים,) והיא מותרת-גם בהוראת נביא]בשבוע הראשון להוולדו[כפי שאפרט בס"ד]כפי שמצאו אותם אדם הראשון,נח, ואברהם אבינו והקריבו אותם מן הספק בהמות של עובדי כוחבים עם סימנים של בהמה טהורה שהן בעלי מומין שריה[בצו השעה-ע"פ דברי התוספות לע"יל] וכל זאת בתנאי שיש נביא שיכול להורות ולהתיר בצו השעה שהבהמה מאותו מין של בהמה שמצוי בעדרים של בני נח ולא עכו"ם.לכן, אין זה מעקב מעיקרו אם יש לבהמה הטהורה קרן אחת ,לאחר ביצעו בני נח ניתוח שצלקתו נתאחתה[עי' מס' בכורות]לצורך יצירת בהמה טהורה עם קרן אחת כמתואר למעטה].וכנראה שהייתה עדיפות לקדמונים להקריב בהמות בעלות קרן אחת שלקחו במדבר מרשות הרבים,כי הקרן בכל-זאת הייתה סימן היכר לבהמה מתורבטת [שאינה מצוייה בבר בטבע] ולכן,אינה ספק חיה ספק בהמה[כוי] בעלת ב' קרניים שאסור להקריבה.

5]והרי להלכה ע"פ הרמב"ן בהלכות בכורות בפרק השני הולכים אחרי רוב העדר בחיות מתורבטות,לכן קרן אחת בבהמה סימן היכר להיתר.אבל בבהמה טהורה שנמצאה בראשות הרבים בבר וללא סימן היכר,לא חל הדין ע"פ הלכות בכורות פרק שני- שהולכים אחרי רוב עדר הבהמות,ומן הספק הבהמה נמצאת אמנם אינה גנובה,כי הבעלים נתייעשו ממנה, אבל בכל-זאת אסורה-אלא אם כן יש לה סימן היכר ודאי(כמו קרן אחת בשור של אדם הראשון,בפר של נח,ובאיל של אברהם אבינו,שנעשתה על-ידי בעליה בני,נח בעדר.כלומר, מציאת בהמה טהורה עם קרן אחת בבר הוא סימן היכר וודאי להיותה מן העדר. ולכן חזקה שרוב העדר שהיא באה ממנו היה מתורבת וגם הולכים אחרי רוב העדר, ומותר להקריבה בתנאי שלא הייתה שייכת לעובדי כוחבים.

6]אלא הייתה בהמה טהורה ללא חשש כלאים שהבעלים נתייאשו מאבדנה, לכן לא היה חשש לגזל ולכלאי חיה ואפשר היה להקריבה בהוראת נביא[כדי לא לחשוש ששימשה עובדי כוחבים אלא שומרי מצוות בני נח].

7]אבל כאשר אין נביא להורות, ספק מן התורה אסור בקרבן שור,פר, או איל כזה כקדמונים, וצריך להביא הקרבן על-פי הסימנים הכשרים בתורה ובחז"ל.

8]ואודות המנהג הקדום אצל קדמונים לנתח בהמות[שוורים,פרים,ואילים]-בשבוע הרשאון להוולדם-כדי להפוך אתם לבהמות בעלי קרן אחת שתשמור את העדר במקום כלבים,ישנה ספרות מדעית ביולוגית שמתעדת ומסבירה כיצד אפשר באופן מעשי להפוך וולדות בן יומם של בהמות דקות וגסות מבעלי הרבה קרניים לחד קרניים(כפי שהבאתי כאן בפירוש בניין יהושע מתוך דברי חז"ל) וגם כסימן היכר נוסף למנוע גזל הבהמה.[שאלה: מה הדין של בהמה בעלת קרן אחת שספק נותחה ליצירת קרן בשבוע הראשון-כדי לסמנה בסימן היכר ולמנוע גזל? לכתחילה ע"פ המשנה במס' בכורות אסור לישראל לנתח אותה,אבל אם מצא אחת ברשות הרבים שהבעלים [הגויים] ניתחו אותה –כדי להבדילה מבהמות אחרות ובכך ימנע גזל וטרף בעדר,ואחרי שאבדה,הבעלים הגוים נתייאשו ממנה, מותר בדיעבד להקריב אלא שצריך נביא שיתיר משום חשש שהבהמה בהמת עכו"ם]

האם מותר לסמן בהמות לקרבן כחד קרניים-כדי למנוע גזל וטרף בעדר? ליהודי לא [מתוך דברי חז"ל במס' בכורות במשנה],לגוי כן ואין הסימון עצמו פוסל לקרבן באם כל סימני הניתוח מתאחים.]. 

1]מפרשת הגמרא:"אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גינוסר". 

2]והתוספות שם ד"ה:"באוכל" מפרשים: א"ג בשעה שאוכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות". 

3]ולי נראה להבין שמדובר באפילו "שומר חינם" שאכל מהפירות דגנוסר ונחלש לבו, ע"כ הייתה קיימת סכנה שירדם בזמן השמירה או אפילו ירפא מריכוזו או התמקדותו בזמן משמרתו. 

4]שאז בוודאי נחשבת לו הברכה על פירות גינוסר כמצווה הבאה על ידי עבירה[ודין הברכה כברכה לבטלה]-אלא אם כן לא ידע שנחלשה דעתו. 

5]לכן, צריך לאכול מליח כדי לחזק עירנותו בזמן השמירה.לכן, הברכה על המליח היא העיקר ואינה ברכה לבטלה, והברכה על הפירות ועל הפת הם הטפל כי הם גורמים לתרדמה לאחר הסעודה. 

6]כי עיקרהחזרת העירנות בזמן השמירה היא באכילת המליח ולא פירות הגינוסר או הפת שמכביד על הקיבה והמעיים –דבר המגביר את התרדמה. 

7]לפיכך, ניתן לסכם שהשומר[אפילו שומר חינם על בריאותו] הנמצא בשדה פירות גינוסר ואכל מהפירות, יברך על המליח תחלה- כדי לשמר ולחדש עירנותו. והמליח הוא עיקר הברכה, כאשר הברכה על הפירות והפת טפלים לו. 

8]מכאן ניתן ללמוד שבזמן שמירה הקפה הוא עיקר בברכה והפת הוא הטפל. 

9]וכן אותו הדין הוא על השומר על בריאותו. כאשר יש מקרים שהלחם מזיק לבריאות אנשים חולי סוכרת, צריך לברך על המליח שהוא העיקר ולהמנע מלאכול לחם שמזיק לבריאות. והברכה העיקרית היא על המליח ולא על היין ועל הלחם

בס"ד

1)תפקיד המצווה הוא לאפשר לייצרי השנאה (שנאת חינם) לשרוף שמן זית שהופך לאור שמגרש חושך ובערות ומביא לאהבת הבריות.ומתוך התבוננות הבריות בנוי האור, מתגלים מעשי הפלא של מעשה בראשית, ונשתכחות כליל המחשבות הרעות,שמרגיעות את הרוחות הרעות ומביאות שלום בעולם (כמעיין תהליך הקרוי בפסיכולוגיה כסובלימציה).(המונח SHAMAN פירושו איש כשפים פרימיטיבי בלשון לע"ז וצלילו כמו המילה שמן בלשון הקודש).

2)כאשר אין שנאה ה-"ש" שמבוטא במלה שמן מושמט במחשבה והוא נשמע על ידי האדם השומע כאילו נאמרה המלה מן במקומה (פרשת בהעלותיך) ומייחס לה משמעות אחרת.

3)כלומר, פרנסה. ופרנסה ובכבוד זה דבר טוב לכל אדם. שפרנסה טובה יכולה להזדמן לאדם על-ידי בורא עולם אך ורק כאשר שורה שלום בעולם והוא מתוקן כתוצאה מהרמוניה ושלום בין הבריות(מצב כל אחד זוכר ויודע את ייעודו האמיתי בעולם הזה).

4)וסיבה אפשרית שכהן גדול השתמש בשמן זית  הוא כתחליף לשמן המשחה (שבמשלי נתגלה ערכו של האדם ביחס לשמן המשחה על-ידי הפסוק:"טוב שם-טוב משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו).

5)כי שם ששמן המשחה נדיר ויקר ואסור להנאה לכל אדם, והוא אינו בהישג יד אצל העניים לתרום למקדש כדי לשרוף במנורה בכל יום, רצתה התורה להראות שאין שום חשיבות בשריפת השמן המשחה כדי למחול על כבודו של אדם ולבקש סליחה.

6)כלומר, האדם שנכשל בלשון הרע, בא לשרוף בכבשן האש את שם חבירו על-ידי קטרוג והוצאת שם-רע (וכולנו כבני תמותה נכשלים בעוון זה בכל יום מכח הקשיים היום-יומיים והמציאות הקשה ששורה על כל עם ישראל ועל בני העולם).

7) וכמעשה סמלי הפוך  ומנוגד לכוחות הטבע שבראו את האדם,  באים אהרן ובניו ולוקחים את שמן הזית למאור כתחליף לשנאה והנדרים והאי-הבנות ושורפים אותו שבע פעמים-כאילו הם שורפים את כבודם ואת שמן המשחה שלהם ומראים לכולם כי השמן אינו העיקר בעבודת השם.

8)ואזי השמן הופך לאור האמיתי של 7 ימי בראשית בבריאת העולם.

9)שמגרש את החושך מעל-פני הבריות, שדנים לכף זכות וזוכרים לו מעשיו  הטובים שמביא מאזן נפשי והרמוניה ומחשבה הגיונית וצלולה לאדם

10).ואזי מטבטלת מידת הפורענות (שבת קכז'), בעולם ויש שלום אמיתי בין אדם לחבירו שדנים זה את זה על-ידי  רדיפת צדק מתוך אהבת הבריות בין אדם לחבירו.  והתפילות והקרבנות מתקבלים ושורה השכינה בעולם הזה.

11)זו היא דרכה האמיתית של תורת משה ואהרן על-פי שיטת בית הלל.

12) וזה הוא משמשעות הסמל האמיתי של המנורה במשכן שעיקר מלאכתה באה לבטל קודם שנאה עצמית כדי לחבב את אהרן על הבריות כדי שהוא יחבב אדם על חבירו להשכין שלום להשראת השכינה בישראל, כנמשל להרמוניה של 7 ימי בראשית מאז בריאת העולם. ומצווה זו שהיא הקשה לביצוע מכל המצוות שבתורה ניתנה לאהרן הכהן ולבניו לדורותם.

13)והסבר לסגולת הדלקת המנורה נתון בכך שע"י שאהרן הכהן היה מבטל את כעסו ושנאתו על-ידי שהיה עושה תשובה ומפשפש במעשיו קודם לחבירו ודן את חבירו לכף זכות, בגלל קנאתו לשבט אפרים שקיבל הזכות של הקרבת מקרבנות הנשיאים במקום שבט לוי,קיבל את המשובחת שבעבודת הקרבנות לבטל את שנאתו העצמית(ה"אגוצנטריות" בלשון פסיכולוגיה). שחשב שהעבודה הייתה עבורו בזכות מעשיו, ולא כדי לכפר על ישראל, היה על-ידי כך מתקרב לבורא עולם  ולמהלכי הבריאה ומתפלל לבורא עולם על ישראל, ומסוגל להתמקד במלאכות המשכן שהיו מבטלות את מידת הזעם של הקב"ה,  ועל-ידי כך מתמנב כשליח לה' להתיר להם נדרים ולהשכין שלום בין אדם לחבירו. כי מהות העבודה לא הייתה עבור הבורא כי הוא לא צריך כל העניין הזה-אלא עבור קירוב הלבבות של כל בריותיו והשראת הרמוניה של הנשמות בעולם הזה.

14)ובכל יום ביומו, כאשר ניגש אהרן הכהן להדליק את נרות המנורה במשכן, היה מרגיש צער גדול על חטא העגל והיה עשה תשובה ומאשים את עצמו על עוונות ישראל. יצאה בת-קול ואמרה: אהרן בני, אשריך שביטלת טינתך ושנאתך לאחיך, ואשרי יושבי ביתיך: כשם שדנתה את ישראל לזכות, כן ידין אותך המקום לזכות וכל ישראל לזכות בכל מקום אשר האדם נמצא ותשרה שכינה על ישראל ועל כל העולם כולו.