מעשה ניסים

זיעה קרה כיסתה את גופו וליבו החל הולם בחוזקה. קצין במשטרה החשאית סימן לו להתקרב אליו. הוא פנה לעברו ברגליים כושלות, ואז הִפנה הקצין את גבו והתחיל ללכת, מסמן לו לבוא בעקבותיו.

אלו היו הימים שלאחר המהפכה הקומוניסטית. כל פעילות דתית, כגון לימוד תורה עם ילדים, שחיטה כשרה או מילה, הייתה אסורה בהחלט. העוסקים בפעילות זו כונו "קונטר-רבולוציונרים", היינו 'מתנגדי המהפכה', ודינם היה – הגליה לסיביר או אף ביצוע הגרוע מכול.

החסיד החב"די ר' בצלאל וילשנסקי, שהתגורר אז בעיר ורונז' שברוסיה, היה אחד הפעילים האלה. הוא היה מלמד ילדים בסתר, וגם רב, שוחט ומוהל. לא פלא שבמשטרה החשאית ידעו עליו. אולם הדבר לא מנעוֹ מלהמשיך בפעילותו במסירות-נפש.

באותו בוקר נאלץ ר' בצלאל לעבור ליד בניין המשטרה החשאית, ושם ראה אותו הקצין. באין-ברירה פסע דומם בעקבותיו כחצי שעה, עד שהגיעו לשכונה יוקרתית. הקצין נכנס לאחד הבתים ובצלאל אחריו.

הם ישבו זה מול זה בסלון הבית. דממה מתוחה שרתה באוויר. ואז פתח הקצין ואמר: "שמי פיוטר דוברינין, רב-פקד במשטרה החשאית. אני ואשתי יהודים. לפני יומיים נולד לנו בן, ולמרות התנגדותה של אשתי, רצוני למול אותו. יודע אני כי מוהל אתה, ובקשתי ממך לערוך לילד את ברית-המילה".

במוחו של בצלאל התרוצצו המחשבות. מי יודע אם אין טומנים לו מלכודת, וכשיודה במלאכתו זו, לא יזכה לראות עוד את בני משפחתו. מצד, אם כנים דברי האיש, כיצד יוכל לסרב, והילד יישאר ערל כל ימיו ולא ייכנס בבריתו של אברהם אבינו?!

בהחלטה אמיצה של מסירות-נפש ענה בשקט: "הראה לי את התינוק". הם נכנסו לחדר פנימי, ושם נם את שנתו תינוק שאך נולד. לאחר שבדק את התינוק, הבטיח בצלאל לחזור ביום השמיני, כמבוקש, ונפרד מהקצין לשלום. הקצין הבטיח כי אימו של התינוק לא תהיה בבית באותה שעה.

בבוקר יום הברית התייצב בצלאל בפתח ביתו של הקצין. מלבד התינוק, אביו ובצלאל לא היה שם איש. בצלאל ערך את הברית במהירות ובמיומנות, ושמו של התינוק נקרא בישראל מיכאיל. האב המאושר רצה לכבד את בצלאל בלגימת משקה ומיני מתיקה, אך בצלאל הזכיר לו כי בגלל הכשרות לא יוכל לטעום אצלו דבר.

כעת פנה הקצין לבצלאל ואמר: "דרכינו נפרדות. הבטח לי דבר אחד, כי אם ביום מן הימים נשוב וניפגש, לא נכיר זה את זה". עיני שניהם נפגשו לרגע, בהבנה ברורה, והם נפרדו בשתיקה.

עברו שנים רבות. בצלאל המשיך בפעילותו החשאית גם באזורים אחרים ברוסיה. כחסידים רבים בזמנו, נסע גם הוא בשליחות הרבי הריי"צ, רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש, למקומות רחוקים ברחבי רוסיה, כדי לשמור על גחלת היהדות.

באחת השליחויות האלה הגיע לכפר קטן. במקום נותר מקווה, אשר שימש את כל האזור. לא-כבר הייתה יד השלטונות גם בו, והם פגעו בו בדרך הפוסלת את כשרותו. על שער המקווה נתלה שלט שהזהיר כי כל מי שינסה לתקן את המקווה, צפוי לעונש חמור.

בצלאל פנה לכתובת שקיבל, אל אדם שעליו נאמר לו: "אפשר לסמוך עליו". הוא המתין לרדת הלילה, ואז יצאו שניהם אל מבנה המקווה הסגור. חיש-מהר נכנסו פנימה. בצלאל בחן בקפדנות את הפסול במקווה, ואימץ את מחשבתו למצוא דרך שבה יוכל להכשירו. הנה הוא נזכר. מקרה כזה אכן מובא בספרי ההלכה ושם צוינה  הדרך להכשרה, אך לשם כך הוא זקוק לספרי ההלכה העוסקים בעניין.

הם חזרו לבית המארח, ובצלאל ישב לכתוב מכתב לאימו. וכך כתב: "אמי היקרה, מה שלומך? אצלי ומשפחתי, תודה לק-ל, הכול שלום. הנני עוסק כעת בתיקון המקווה בכפר שאליו נשלחתי, ודרושים לי מאוד ספרי ההלכה: רמב"ם הלכות טהרה, דיני תיקוני המקווה וטהרתו, וספר שאלות-ותשובות 'צמח-צדק' על שולחן-ערוך יורה דעה. הספרים נמצאים בארון שמאחורי הווילון בחדר הפנימי. נא שלחי לי אותם בדואר המהיר. אסיים בתודה, ממני בגעגועים, בצלאל".

בבוקר למחרת שלשל בצלאל את המעטפה לתוך תיבת הדואר, ורגע לאחר מכן תפס את הטעות הנוראה שעשה, וצעקה נפלטה מפיו: "מה עשיתי!". הלוא במו ידיו הסגיר את עצמו לשלטונות. כיצד זה שכח כי כל מכתב עובר את ביקורת הצנזורה הממשלתית? אך את הנעשה אין להשיב, ובצלאל החל להכין את עצמו למצוד של המשטרה אחריו.

עברו כמה ימים ודבר לא אירע, אולם בוקר אחד שב מארחו ובידו מעטפה הממוענת על שמו של בצלאל, ובה שני מכתבים. בצלאל פתחם חיש בהתרגשות. מכתב אחד היה מכתבו האומלל המקורי, והשני היה העתק של מכתב אחר, שם הנוסח היה דומה אך קצר יותר: "אמי היקרה, מה שלומך? אצלי ומשפחתי, תודה לק-ל, הכול שלום. אסיים בתודה, ממני בגעגועים, בצלאל".

קשה היה לבצלאל לתפוס מה פשר שני המכתבים, ומי האיש שכתב את המכתב השני. הוא הפך את המעטפה והביט בחותמת שעליה. באותיות אדומות וברורות היה כתוב: מוסקווה 1929, צנזור ראשי, פיוטר דוברינין.

ברגע הזה הבין הכול.