פרשת לך לך

ה' יתברך ציוה את אברהם אבינו ע"ה שיעזוב את ארצו, מקום מולדתו ובית אביו, משום שגלוי וידוע לפניו שבסופו של דבר תרח ישב בחרן (אבן עזרא).

והסיבה לכך על דרך שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם ידור אדם בשכונת ארעי ולא בעיר עם רשעים. לכן למרות שאברהם אבינו כבר הכיר את בוראו, בכל זאת אם יגור בסביבה של רשעים יש חשש שמא ירד ברוחניות, וכשיש חשש לקלקול יש להתרחק אף מבני המשפחה (אור החיים הקדוש).

אמרו רבותינו בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו (אבות ה, ג). ו"לך לך מארצך" הוא אחד מהנסיונות. ולכאורה יש להבין איזה ניסיון זה, והרי אם יאמרו לאדם הפשוט ביותר שחשוך בנים הדר בחוץ לארץ שיסע לארץ ישראל שיש שם פרופסור גדול המומחה בטיפול וריפוי עקרות ודאי שיסע ברצון ובשמחה לארץ ישראל, וכל שכן אם יובטח לו שירות רפואי חינם ועליהם כל מחסוריו והוצאותיו. וכאן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח לאברהם שכאשר יסע לשם יזכה להיות גוי גדול, וגם יתברך בעושר וכבוד ואם כן איזה נסיון הוא זה?

התירוץ הוא שבדבר הזה עצמו התבטא הניסיון, האם יקיים אברהם צווי ה' יתברך בגלל הנאתו וטובתו או בגלל ציוויו של ה' יתברך. ואמר הכתוב "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'" ללמדך שאברהם הלך רק משום שה' אמר לו ולא משום נגיעות אישיות שלו, הרי שבודאי נסיון גדול מאוד הוא לצמצם את המחשבה שהמטרה תהיה רק משום צווי ה' יתברך ולא משום הבטחות גשמיות (אור"ח הקדוש לוקט מלבוש יוסף)

 אפשר להסביר זאת בדוגמא: יש מצווה לצום ביום כיפור בעשרה בתשרי ויש מצווה לאכול הרבה בתשעה בתשרי. ודאי שלצום ביום כיפור לשם שמים אין בכך כמעט כל קושי. אני רגילים ב"ה שעם ישראל כמעט כולם מקיימים ציווי זה ובוודאי שהאדם צם לשם שמים כי הרי יכול לאכול במקום שלא יראו אותו. אבל בשעה שהאדם אוכל בתשעה בתשרי ונהנה מהמאכלים ודאי שיותר קשה לכוון לשם שמים. זה הכלל ככל שההנאה קיימת במצווה קשה לכוון לשם שמים. לכן הניסיון אצל אברהם היה גדול ביותר כיוון שהייתה לו הנאה מהמצווה ובכל זאת לא הלך בגלל ההנאה אלא הלך בגלל הציווי.