התעסקות חז"ל בעניני הגוף -- השפעת רומי?

"תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך. תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך. רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב. שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו [רב כהנא נכנס ושכב תחת מיטתו של רב, שמע אותו כשהוא משוחח עם אשתו, משחק איתה ומשמש מיטתו], אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! [אמרו לו – דומה פיו של רב כמי שלא אכל תבשיל שהוא מתנהג בחמדנות] אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא [כהנא, כאן אתה? צא, שאין זה דרך ארץ]. אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך". (ברכות, סב.)

ואני שואלת - מה מצאו חז"ל להתעסק בדברים אלו ובדרך זו?

כלום לא יכלו ללמוד על עניינים אלו בדרך עיונית כפי שאנו לומדים אותם היום? לשם מה הצפיה בעדות אישית?

דבר נוסף, לא מצאנו כי זו הלכה למשה מסיני, אלא התעסקות חדשה בענין. משהו שנכתב במקום אחר עורר אותי לחשוב: "מקורו של האיסור בתרבות הרומית (שהתמקדה בשליטה על הגוף), ומשם הוא חדר לתלמוד. הקבלה (שהיא גוף ידע שבצד מדרשים מרהיבים ותובנות מופלאות יש בו, במידה לא פחותה, אוסף הבלים והזיות אליליות) ניפחה והעצימה את האיסור לממדים מיתיים. מאז ה"איסור" מתגלגל והולך ותופח ככדור שלג."

האם ייתכן כי חז"ל החלו להתעסק בגוף כתוצאה מההשפעה של התרבות הרומית?

האם ייתכן כי כל ההתעסקות הזאת בפרטי פרטים הקשורים לגוף הולידה אין סוף הלכות היורדות לפרטי פרטים שאין אני מבינה מה הקשר בינם ובין עבודת ה' כלל. החל מכללי קשירת השרוכים ועד לאורך השיער המותר לגברים.

ווטו
מה יפה בזה? מה רע להשאיר אוטונומיה קטנה בתחמים האלו?
שמעתי פעם שהרב מבריסק התענה על שהפך את סדר הקשירה (לא מאומת אצלי)

בעל

ההתעסקות היא באדם!
וזה כולל הכל!!!
ויש לכם יותר מעניין מפרה ומועיל מהתעסקות זו?

מיכה
זו בדיוק הנקודה, האם האדם אמור להכנע למצוות או שהוא אמור לסגל את עצמו אליהם, בלשון ימינו לזרום אתם?

<"זה פשוט, ויש לזה המון עמקויות, מה עוד שנושא זה הוא נושא עמוק מורכב">

ואת העיקר שכחת:

ואין מגלין אלא לצנועים.

[הלחם,

כתבת - "חז"ל לא התעסקו בעניני גוף כפי הגדרתך והבנתך, אלא ראו בגוף כלי, וככלי כזה שנועד לשרת את ה', וכלי שמושעבד לרצונות אלוקיים".

איך אתה מסביר את זה? -

הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמ' לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך, א' להן לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה, אמ' להן לרחוץ במרחץ. אמ' לו וזו היא מצוה, אמ' להן אין, ומה אם איקוניות שלמלכים שמעמידין אותן בבתי תיאטריות ובבתי קרקסיות שלהן, מי שהוא ממונה עליהן מורקן ושוטפן והן מעלין לו סודרין, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות, אנו שניברינו בצלם ובדמות, דכת' כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט, ו), על אחת כמ' וכמ' (ויק"ר, לד)]

אמשלום,  שתי גישות, הלל ושמאי

..שמאי לא היה אומר כך אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה.
(אבות דרבי נתן, נוסח ב פרק ל בהמשך לציטוט דומה לזה שהבאת)

אפשר לראות גם את הגישה הזו בתאורה של אמא שלום את דרכו של ר' אליעזר השמותי עמה (נדרים כ')


אבל מעבר לכך, גם אני נוטה להסכים למה שנכתב כאן.
ההלניזם שם את גוף האדם במרכז.
הנצרות מאופיינת יותר ברוח במרכז והגוף ("הבשר") הוא מכשול לרוח.
ביהדות נראה שהגישה היא לנסות ולמצוא דרך ביניים ביחס לגוף.

_________________