אומן!!!

הגענו לישיבה כדי לתהות על סוד ההצלחה. כיצד הצליח הרב ארוש, בעל תשובה, בוגר פתח תקווה של שנות השבעים, לסחוף אחריו המונים, לקרבם ליהדות וליצור סביבו קהילה של אלפי משפחות בכל העולם, השייכות בכל מהותן למוסדות "חוט של חסד". ספריו של הרב, עשרה במספר, מופצים ברחבי תבל, כאשר חלק מהם תורגמו כבר לשש שפות. עד כה חולקו יותר מ-600 אלף עותקים של ספרו העיקרי, 'בגן האמונה', ברחבי העולם כולו, ויותר מ-3 מיליון תקליטורים משיעוריו. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, רוסית, וכעת מתורגם לגרמנית, יידיש וספרדית. מערך ההפצה עליו חולש הרב אינו נגמר רק בזה. כל יום יוצאים תלמידיו, שומעי לקחו, אל כל רחבי הארץ על מנת להפיץ את בשורתו – אמונה ושמחה. מכתבים רבים, מכל העולם, זורמים אליו. גם מגויים שעזבו את העבודה הזרה בה היו שקועים והתחילו להאמין בבורא עולם – אך הוא אינו יודע שובעה. ניסינו לתהות על העניין בפני האברכים עצמם, אצל מקורביו של הרב, ובפני גורמים אחרים בחסידות ברסלב, אך לאף אחד לא הייתה תשובה חד-משמעית לשאלה – מהו סוד ההצלחה.

כאשר מגיע תורנו ואנו נכנסים פנימה אל תוך חדרו של הרב, התהייה מאבדת כל אחיזה. הרב יושב על כסאו, עסוק ב'ליקוטי מוהר"ן', וכשהוא רואה אותנו נכנסים, הדבר הראשון שאנו שמים לב אליו, הוא החיוך. זהו חיוך שאולי נמצא על הפנים, אבל מגיע עמוק-עמוק מן הלב ואינך יכול שלא להיתפס בו. האמונה בוערת לו מן העיניים, המבט האוהב כמו מחבק אותך אליו בעל כורחך, והתמימות בה הוא מאופיין, חוצה גבולות. גינוני כבוד ומלכות אינם מוכרים פה בבניין, ששימש עד לא מכבר כבית הדין הארצי לעבודה.

גם על השלט הקטן התלוי על הקיר ליד כסאו של הרב, כנראה מתנה מכמה תלמידים, נכתב: 'לשכת שר החיוך', ופתאום הכל מובן. ההומור העצמי, ההרגשה שלא הכל כבד, מריר, ושחיי היהדות הם הדבר הכי משמח שיכול להיות. אחרי הבנה כזו, אי אפשר שלא להיכרך אחרי דמותו של הרב ארוש. בחיוך אחד שעל פניו אתה רואה את כל משמעותם של חיי תורה וחסידות, של דבקות בריבונו של עולם ובאמונה.

את ישיבתו "חוט של חסד" אין מי שלא מכיר. כולם יודעים על הפעילות הרבה להחזרה בתשובה שהישיבה פועלת למענה, אבל כמעט אף אחד אינו מכיר את סיפורו האישי של הרב, על החזרה בתשובה, החיים שלפני, והחוויות הראשונות בתוכה. גם כדי להגיע לראיון זה, נדחינו מספר פעמים, מפאת זמנו הדחוק של הרב ארוש. רק לאחר שהרב השתכנע כי קיומו של הראיון יביא לקידוש שם שמים, ניאות לגולל בפנינו את סיפור חייו, שפרטיו אינם מוכרים גם לתלמידיו הוותיקים.

נטישת בית אבא

בן 12 היה שלום הצעיר, בן למשפחה מרוקאית שורשית, כאשר עלה עם משפחתו ממרוקו. "ההורים שלי היו אנשים צדיקים. חיינו בעיר בני מלל שבמרוקו, עיר של צדיקים וסופרים, ביניהם רבי מכלוף אבוחצירא, וגדלנו בבית שהיה ספוג ביראת שמים. אני זוכר הכל ממרוקו, הרי חייתי שם כמעט עד גיל בר-מצווה. למדתי בבית הספר היהודי 'אליאנס', בערב היינו הולכים לחוג 'חובבי השפה' שם היינו לומדים קצת עברית. אבל למרות שלא קיבלנו את זה בהכרח בלימודים, שהיו מעט יותר מודרניים, הייתי ילד ירא שמים. הבית שהקימו הוריי היה בית של תורה ויראת שמים. בקיץ היינו נוסעים לדודים שלנו שגרו בקזבלנקה, היינו מבקרים בקברי הצדיקים וזכורני שבמימונה היינו תמיד הולכים לקברו של רבי שלמה עמאר. הקבר שלו עמד על הגבעה, והייתי רואה את כל אנשי העיר עולים על הגבעה כדי להשתטח על קברו. לאחר מכן היינו הולכים לחוף הים שבקזבלנקה ונהנים יחד בני הדודים. אצל היהודים המרוקאים יש את עניין התמימות ואמונת הצדיקים באופן חזק מאוד. אפילו החילונים מכבדים תמיד תלמידי חכמים ומגיעים להשתטח על קברי צדיקים. רואים את זה גם בפועל, כיום, כאשר קל מאוד לקרב יהודים מרוקאים".

גם כאשר הגיעה משפחת ארוש לארץ ישראל המשיכה המשפחה להיות משפחה מאמינה לכל דבר, כאשר ההורים מנסים לכוון את ילדיהם למוסדות חינוך חרדיים, אבל המציאות טפחה על פניהם באכזריות. "הגענו יחד עם ההורים לפתח תקווה, אבל ההורים לא מצאו בית ספר להכניס אותנו ללמוד בו, מלבד בית ספר ממלכתי דתי. בכל האזור לא הכירו משהו אחר, ולבית ספר זה שלחו אנשים דתיים את ילדיהם. הבעיה הייתה שבבית הספר התקיימו הלימוד במעורב. ברגע שלומדים במעורב – מתקלקלים – לומר לך כמה שדברי התורה אמת. בתיכון הלכתי לבית ספר חילוני, ואבא היה בוכה בכל שבת בדמעות שליש כשהוא מבין שהוא לא הצליח להביא את ילדיו לחיות בדרכו שלו. אמי הייתה מנסה לנחם אותו ואומרת לו, 'אלו הילדים שלנו, ריבונו של עולם ישמור עליהם ונתפלל עליהם שיחזרו בתשובה'. רק כאשר התחלתי להתקרב והגעתי לאבא כדי לבקש ממנו תפילין, הוא סיפר לי איך בכל יום הוא התחנן בדמעות שיהיה לו בן ירא שמים ותלמיד חכם. הוא לא היא אומר סתם, הוא באמת בכה. בדמעות ממש, בכל שבת היה בוכה כשהבין שאנחנו נוסעים לים, במקום להיות עם המשפחה בשולחן השבת. רק אמא הצליחה לחזק אותו. היא אמרה לו, 'אל תגיד להם כלום, אל תצער אותם. אלו הילדים שלנו ומה שנותר לנו הוא להתפלל שהם יחזרו בתשובה'. ובאמת כך היה, הם לא הפריעו לנו. אבא היה מצטער בשקט ולא ידע מה לעשות. תשעה אחים היינו, אחי הבכור כבר היה נשוי, והיה מורה עוד בהיותו במרוקו. הוא עלה לארץ עוד לפנינו ונשאר דתי, אבל שמונת האחים האחרים נהיו כולם חילונים.

היום, כשאני נזכר בילדות שלי אני מבין את הדמעות של אבא. אני זוכר את עצמי בגיל בר-מצווה, הייתי ממש צדיק. הייתי אומר קריאת-שמע עם דמעות, אבל כשנכנסו לממלכתי-דתי זה עבר בצ'יק צ'אק. אחרי התיכון, בשנת 70' התגייסתי לצבא, שירתי במספר יחידות ובסופו של דבר הגעתי ליחידת פינוי בהיטס שהייתה מוכרת אז כיחידה 386, והיום מוכרת לכולם כיחידת 669 של חיל האוויר".

השירות הצבאי היה עקירת המסמר האחרון שעוד החזיק את הזיקה ליהדות של שלום הצעיר. "התרחקתי כל כך, הייתי אוכל חמץ בפסח, טריפות ונבלות רחמנא לצלן, ולא נותרה בי שום נקודה יהודית. אני לא זוכר שקיימתי אפילו מצווה אחת. הדבר היחידי שנותר לי היה לא להדליק אש בשבת. מישהו נתן לי סיגריה, ואני אמרתי לו, 'מה פתאום, בשבת?' אבל זה לא הפריע לי לנסוע ולחלל שבת בכל דרך אחרת. עם הזמן, גם עקרון זה שלא להדליק אש בשבת הלך ודעך, והפכתי לחילוני לכל דבר".

הרב משתנק בדיבורו, נראה עליו כי החזרה לימים ההם מכבידה עליו מאוד, הוא לוגם מעט מים וממשיך בסיפורו.

בצבא שירת הרב ארוש כחובש מוטס והיה מעורב בעשרות מבצעים צבאיים של חיל האוויר, טיסות משותפות עם שר הביטחון דאז משה דיין, ומבצעים נועזים במלחמת יום הכיפורים, ביניהם רבים כאלו שהוא אינו יכול לספר פרטים אודותם. לשירות הצבאי ביחידה המובחרת קדמה שורה של אימונים, ביניהם תקופה לא קצרה בה שימש כמתמחה בפתולוגיה במכון לרפואה משפטית באבו-כביר. "היינו צריכים לעשות ניתוחים בגופות, כדי ללמוד על גוף האדם, וההתעסקות עם המוות ועם אנשים מתים הפכה אצלי לעניין של יום-יום ובעצם פיתחה בי את היכולת להיות חלק בלתי נפרד מן היחידה, שעסקה בחילוץ חיילים מתוך התופת, כאשר חלקם היו במצב מזעזע".

לאחר הצבא, הדבר הראשון שעניין אותו, כמו כל צעיר חילוני מצליח ובוגר יחידה צבאית מובחרת, היה למנף את ההישגים הצבאיים לקריירה עתידית. הוא תכנן להתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב ראיית חשבון, ובשנה שלאחר השחרור הפך לסטודנט מן המניין באוניברסיטה. "היו לי מחשבות ללמוד רפואה, אבל בגלל שבתיכון לא היו לי ציונים גבוהים כל כך במקצועות ההומאניים, לא יכולתי להגשים את החלום, כי פה בארץ דרושים ציונים גבוהים בכל המקצועות. במקצועות הריאליים כמו מתמטיקה ופיזיקה הצלחתי מאוד והיו לי ציונים גבוהים, אבל ידעתי שזה לא יספיק ללימודי רפואה. למרות זאת, שמעתי שבקנדה אני אוכל להתקבל ללימודי רפואה גם עם הציונים שיש לי, וחשבתי לנסוע וללמוד שם. אבל בורא עולם כנראה רצה אחרת, והתוכניות השתבשו. שירתי במילואים ונפצעתי כמה פציעות שעיכבו את התוכניות שלי, ואז התחלתי ללמוד ראיית חשבון".

שיחות עם הבורא

שנה אחת הספיק הרב ארוש ללמוד ראיית חשבון, אבל אז משהו החל להשתנות בו. "הסימן הראשון היה באותה שנה בה התחלתי ללמוד. זה היה ב-73' כאשר בתאונה חמורה נפל מסוק של צה"ל בחרמון ומספר חברים מהיחידה שלי נהרגו באותה תקרית. קיבלתי לאוניברסיטה מברק, בו הייתה הודעה על ההלוויות של חברים שלי, ואני, שהייתי סטודנט מצליח באוניברסיטה, לא חשבתי בכלל על המשמעות האמיתית של ההלוויות הללו. היה לי רכב, הייתי עם שערות ארוכות וג'ינס, והייתי שקוע רק בחיים שלי. תכננתי ללכת להלוויה, אבל לא חשבתי על ההלוויה אלא בעיקר על עצמי, 'אני אפגוש שם את ההוא וההוא, נהנה קצת וכולי וכולי'. וכך היה, הגענו כל החברים, נפגשנו ונהנינו.

ברור שכאשר הגעתי להלוויה עצמה, הייתה הפסקה מעטה, בכל זאת דרך ארץ לנפטרים. אבל בהפסקה שבין שתי ההלוויות נסענו ליפו לאכול. לא דיברנו בכלל על כך שחברים שלנו נהרגו, אלא כל אחד עדכן את השני במה שהוא עוסק. אני התעניינתי אז בציורים סוריאליסטיים וגם ציירתי קצת, ומכיוון ששמעתי שמתקיימת תערוכה של ציורים בתל אביב, אחרי האוכל נסענו לראות את התערוכה. הראש של כל אחד היה מונח בעצמו, וכל זה כשאנחנו ביום ההלוויות של החברים הכי טובים שלנו. בסוף כל היום הזה היה לי זמן לשבת עם עצמי לבד ולחשוב על כל מה שהיה. בכל זאת, יש לי נפש יהודית, וכשישבתי עם עצמי, פתאום הבנתי מה עשיתי היום. מה קורה איתי. התחלתי להצטער ממש על מה שהיה. אלו היו אנשים ששירתו איתי בצבא שלוש שנים, ומה קרה פה היום? רק כשעזבתי את החבר'ה והייתי עם עצמי יכולתי לשבת עם עצמי ולהסתכל מבחוץ על איך שהתנהגנו היום.

הייתי לבד והתחלתי לחשוב על מוות, מהו מוות, מה זה אומר להיות מת. עד אז נפגשתי פעמים רבות עם המוות, הרבה פעמים הייתי עם מתים, הן במהלך האימונים באבו-כביר כאשר היינו מתאמנים על המתים, והן במהלך השירות עצמו. הרמתי מתים בידיים שלי, ועכשיו פתאום ישבתי וחשבתי על החברים שלי והכל קיבל מימד אחר. מה זה המוות, זה סוף החיים? שאלתי את עצמי. אני גם אמות פעם, ואם אני אמות, מה אני עושה פה. אנשים חיים סתם, אנשים מתים – אז מה הטעם לחיים הללו אם המוות הוא הסוף של כל מה שאדם עושה פה, מה הטעם לכל המרוץ הזה. בסופו של דבר אני אהיה פרופסור למתמטיקה, אבל אז אני אמות ומה עשיתי פה? אני אהיה מיליונר ואמות, אז מה היה שווה הכל?

אין לי ספק שהגורם הישיר למחשבות הללו, היו הבכיות של אבא. הן אלו שהביאו אותי להתקרב ולחזור בתשובה בסופו של דבר. אבא היה מתחנן לפני בורא עולם ואומר לו, 'הלוואי שלפחות בן אחד שלי יהיה תלמיד חכם'. ולפעמים, ברבות הימים חשבתי, למה הוא התפלל רק על אחד. הוא היה צריך להתפלל על כולם, והוא היה זוכה לשמונה בנים תלמידים חכמים. העניין הזה הוא לימוד – לפעמים אדם לא מאמין בכוח התפילות – אם אתה כבר מתפלל, תתפלל על הכל.

באותו לילה הכל התנפץ. כל מה שידעתי עד אז על החיים התמוגג, ופתאום באה לי מחשבה שאני אפילו מתבייש לספר אותה. אולי יש בורא לעולם, והוא שומע אותי. וככה, התחלתי לדבר עם בורא עולם, הרגשתי שהוא נמצא לידי. 'בורא עולם, אני רוצה להאמין בך, אני יודע שאני לא יכול לראות אותך בעיניים גשמיות, אבל אני רוצה שתפעל למעני דברים שאני אדע שאתה בעל הבית בעולם'. ביקשתי ממנו שיעשה לי ניסים, לא ידעתי אז להשתמש במונח הזה, 'נס', אבל ביקשתי כל מיני בקשות אפילו פעוטות, וכולן התגשמו. לדוגמה, ביקשתי מבורא עולם שיכניס לראש של אחי דוד, שיבוא לבקר את אמא. אמרתי לו, אם אתה בעל הבית על המחשבות, תכניס בראש שלו רצון לבוא לבקר את אמא. או כאשר כאב למישהו הראש ואפילו הכדורים לא הועילו, אמרתי לעצמי, אני אתפלל עליו בפני בורא עולם, הוא בעל הבית והוא יכול לקחת ממנו את הכאבים. באוניברסיטה, לפני שהתקיימו מבחנים משמעותיים, הייתי מתפלל ואומר, 'בורא עולם' – כך הייתי מכנה את הקב"ה, לא ה', ולא כל כינוי אחר, רק 'בורא עולם' – 'אתה הרי יודע מה יהיו השאלות במבחן, תעשה שאני אלמד את החומר שעליו יהיו השאלות. תעשה שלא אתרגש, שאבין טוב את השאלות ואענה עליהן את התשובות הנכונות'. וכך היה. במבוא לכלכלה, בו נכשלים 60% מהסטודנטים הצלחתי להוציא ציונים גבוהים, 96-97, והבנתי שמישהו שומע אותי.

עוד לא קראתי לזה תפילות, אבל התחלתי לבקש דברים. לפני שהייתי אוכל הייתי אומר לבורא עולם, תודה שנתת לי לאכול, ולפני שנרדמתי הייתי מבקש ממנו שיעיר אותי בשעה פלונית. בבוקר הייתי קם ורואה שקמתי בדיוק באותה שעה, ואז הודיתי לו שוב, 'בורא עולם, תודה שנתת לי עוד יום לחיות'. כמו שכתוב על אברהם אבינו שקיים את כל התורה מעצמו, מאוחר יותר הבנתי שגם אצלי זה היה כך. דברים רבים קיימתי מתוך רגש ומתוך קרבה לבורא עולם, ולא בגלל שידעתי שכך צריך לעשות. לא קיימתי כמעט בכלל את המצוות, אבל הייתי מדבר כל היום עם בורא העולם. ביקשתי ממנו עוד בקשה אחת - שיפגיש אותי עם אדם או ספר שיסבירו לי בשביל מה הוא ברא את העולם, מה התכלית של כל זה, וגם בקשה זו לא אחרה מלהתגשם.

פגשתי מישהו מקנדה שהחזיק בידו את הספר 'ליקוטי מוהר"ן'. הוא סיפר לי שבבית שלו עושים 'מדיטציה', ואם אני רוצה אני יכול להצטרף. הגעתי אליו כדי שאוכל לעיין בספר שהוא החזיק, כי הוא משך את תשומת ליבי, והנה זה פלא, פתחתי אותו בדיוק בתורה המדברת על עניין ההתבודדות. לדבר עם בורא עולם כשם שמדברים עם חבר, וכשאני רואה את זה אני מבין בדיוק מה עובר עלי, הרי זה בדיוק מה שאני עובר בכל התקופה הזאת. ואני מבין שעל זה בדיוק מדבר הספר הזה, לדבר עם בורא עולם כמו שמדברים עם חבר טוב, לספר לבורא עולם כל מה שעובר עליך. הספר הזה היה 'הרב' הראשון שפגשתי, אבל עדיין לא הגעתי לדרגה של שמירת מצוות. אדרבה, הבנתי שביהדות יש עניין כזה שמדברים עם בורא עולם, ואם כן, גם אני שייך, גם אני מדבר עם בורא עולם, עוד לא הצטייר לי בדיוק מה המשמעות של 'להיות יהודי'".

נכנס לפרדס

"גלגולים רבים עברו עלי עד שהגעתי אל דרכה של ברסלב. שמעתי מיהודי על הרב מן, יהודי יקר מגבעת שאול, שיקבל אותי איך שאבוא אליו, עם ג'ינס, בלי כיפה או עם כיפה, וכך היה. התקבלתי בביתו באהבה כזו וקיבלתי תשובות על כל השאלות שלי. הייתי גם אצל הרב גינזבורג, ושם פגשתי יהודי יקר, חוזר בתשובה בשם משה שווילי. הוא ראה שאני עדיין מחפש ואמר לי, 'אני אקח אותך לרב, שגם אם תבוא אליו באמצע הלילה ותסמן לו עם האצבע, כאומר: 'בוא איתי', הוא יבוא איתך ולא ישאל שאלות. הוא רצה להסביר לי שהוא עניו וזו הדוגמה היחידה שעלתה בראשו.

באותו לילה הביא אותי לביתו של הגאון רבי אליעזר ברלנד, ברחוב רשב"ם בבני ברק. אחד הדברים מהם התפעלתי מאוד, שמיד כשהגעתי הגישו לי כוס ענקית עם שתייה. אחר כך הסבירו לי שהאורחים פה מקבלים כוס ענקית, כדי שאם ירצו לשתות עוד לא יתביישו לקחת לעצמם. בפגישה הראשונה בינינו, עוד לא הספקנו לדבר וכבר הוא אמר לי, בוא ניסע. נסענו בכביש גהה לכיוון חיפה, על מחלף מורשה, ושם בין פרדסים ענקיים של פירות הדר עצרנו, ונכנסנו אל תוך החושך. ואז ראיתי פעם ראשונה מהי התבודדות אמיתית ומה המשמעות שלה. אז התחלתי להתקרב גם לשמירת המצוות, התחלתי להניח תפילין, לשמור שבת, ומכיוון שגרתי בגבעתיים, הייתי מגיע מדי פעם לאכול אצל הרב את סעודות השבת. בשלב מסוים הרב אמר לי שאני צריך ללכת ללמוד בישיבה, וכך עשיתי. הגעתי לישיבת 'דבר ירושלים' בשכונת גאולה, הייתי עדיין עם שערות ארוכות, ועוד לא הקפדתי על שמירת מצוות. זה היה מדהים, כי החזרתי אנשים בתשובה, הבאתי אותם להכיר באמונה, הייתי אומר להם, 'תדברו עם בורא העולם, תגידו לו את כל מה שעל ליבכם והוא ישמע אתכם', אבל אני עצמי עוד לא שמרתי מצוות.

יום אחד פסעתי בשכונת גאולה, אני זוכר שזה היה בסמוך לישיבת חברון, ופתאום הכתה בי הבושה: עד שאתה לא תבין, לא תקיים את המצוות? אתה מחזיק את עצמך החכם הכי גדול בעולם, אם אתה תבין, זה אמת, ואם לא, לא? באותו רגע לקחתי את ה'קיצור שולחן ערוך' והוא לא זז מהידיים שלי. הייתי הולך להתפלל עם הרב יעקב מוצפי ובכל יום הייתי מגיע עם רשימה של שאלות על הלכה. באותו יום גזרתי את השיער הארוך והפכתי אותו לפאות ארוכות. לאחר מכן הציעו לי שידוך, דרכו הכרתי את אשתי, התחתנו ועברנו לגור במושב 'חזון יחזקאל'. בשלב מסוים, כאשר הרב ברלנד הקים ישיבה בבני ברק, עברנו לגור בבני ברק, עד שעלינו לירושלים. הייתי מקרב אנשים לתשובה, מוסר שיעורים ובשלב מסוים הורה לי הרב ברלנד לפתוח ישיבה. 'תיקח בניין, אתה צריך להקים ישיבה'. לא הבנתי מה הוא אומר, ואמרתי לו: 'כבוד הרב, מה לי ולישיבה, אני אברך צעיר, מה לי ולפתיחת ישיבה? ועוד לשאת בתפקיד ראש הישיבה?!' היה איתי באותו מעמד תלמיד שלי שהיה קצין והחזרתי אותו בתשובה, והוא אמר לי: 'מה, אתה לא שומע בקול הרב שלך? אם הוא אומר לך להקים ישיבה, זה מה שאתה צריך לעשות'.

המיקום הראשוני של השיבה היה בבית הכנסת 'צופאיוף', שם התקיים מדי שבוע שיעור שלי, אז מנתה הישיבה כ-15 תלמידים. לאחר כשנה הגיע אלי יהודי שירש דירה במוסררה ונידב את הדירה לפתיחתה של הישיבה. במקביל פתחתי סניף גדול יותר, בשכונת קטמון בירושלים. במוסררה כבר היו 80 תלמידים בישיבה, אבל התלמידים התחילו להתחתן ורצינו שהם יהיו קרובים לישיבה. אז הישיבה, על שני סניפיה, עברה למבנה הקבע שלה ברחוב שמואל הנביא".

כך מקרבים

הרב הלא עבר דברים רבים בחיים, עבר כברת דרך ארוכה, מה התכלית של הרב בכל הפעילות הגדולה של "חוט של חסד", ומה היא המטרה העליונה?

"להביא למצב שבכל העולם יאמינו בבורא עולם וידברו איתו, שידעו שיש בורא לעולם ושהם יכולים לדבר איתו על כל דבר. יש לי גם תלמידים גויים שהגיעו אלינו דרך הרשת הממוחשבת (אינטרנט). גילינו ש-50 אחוז מן האנשים שמגיעים למידע שאנו מפרסים באותה רשת, היא של גויים ממדינות רבות בעולם".

רבי נחמן מצוטט באחד מספריו כמי שאומר, שכאשר יבוא משיח כל העולם יהיו חסידי ברסלב, איך הרב רואה את זה מתקיים?

"אחת הנבואות שחיזקו אותי מאוד באמונה, זו הנבואה הזו של רבינו. כי בזמן שרבינו היה בעולם, לא היו לו הרבה חסידים, והוא גם אמר שיבוא יום ולא יישארו כמעט חסידי ברסלב. ואכן היו תקופות שבהן אני לא יודע אם בכל העולם היה מניין של חסידי ברסלב, אני לא רוצה לומר משהו שאין לי סמכות עליו. אבל רבינו גם הוסיף ואמר, שיבוא יום, לפני ביאת המשיח, שכולם יתגעגעו אחריי. ואנחנו רואים את זה בדור שלנו מתגשם בפועל, כיצד תורת רבינו מושכת אחריה רבבות מכל העולם, יהודים שמתקרבים לאביהם שבשמים באמצעות הדבקות ברבינו, וגם גויים שמנסים ללמוד על המסרים שרבינו הנחיל לעולם".

איך ניתן להסביר את העובדה שאנשי תרבות רבים, אמנים ואנשי-רוח מוצאים את המשמעות בחייהם דווקא בתורתו של רבי נחמן מברסלב?

"אני חושב שזה בעיקר העניין אותו הם מגלים, שיש תחליף לכל המדיטציות והעבודות-זרות למיניהן אותן הם הכירו עד היום, וקוראים לזה 'התבודדות'. זה דבר מיוחד מאוד, עבדוה גדולה ששייכת לכל אדם לבדו. וכל אדם יכול למצוא את הנקודה הפנימית שלו, את השליחות האישית שלו בעולם, רק באמצעות ההתבודדות. כי זהו השביל היחידי של האדם שבו הקב"ה מדריך אותו כדי למצוא את הייעוד שלו בעולם, כפי שהארכתי להסביר בספר 'בגן האמונה'. רק אתמול אמר לי אחד האברכים בישיבה שראה אדם שקורא 'בגן האמונה' שתורגם לאנגלית. הוא שאל אותו מה הוא קורא, ואותו אדם אמר לו: 'אם לא היה לי את הספר הזה, הייתי מתאבד מזמן...' לא מזמן פגשתי רב חרדי מוכר, שסיפר לי שקרא את הספר וקיבל שלוות הנפש וביטחון אמיתי, כאשר הוא מבין שיש לו את הקב"ה אף אחד לא יכול לגעת בו. ותגובות כאלו מגיעות וזורמות כל הזמן מכל העולם. גויים שעזבו את העבודה-זרה שלהם כדי להכיר במלכותו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם ולקיים את שבע מצוות בני-נח, וסיפורים אחרים שבכל פעם מרגשים אותנו מחדש".

בציבור החרדי יש מעט מחסור בכל עניין הגישה לעולם החילוני. באיזו שיטה משתמש הרב כדי לקרב ולהביא יותר יהודים לתשובה?

"רק אהבה. 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. אחד התלמידים סיפר לי שאחיו ניסה לקחת אותו לישיבות בבני ברק, אבל הוא אמר לו שהוא רוצה רק את הישיבה של אותו אחד שקיבל אותו בחיוך ובחום. הרבה אנשים אמרו לי שהם חזור בתשובה בזכות החיוך שלי, וזה דבר גדול שזכינו לו, בעזרת ה'. את הגישה הזו זכיתי לראות אצל הרב משה וובר זצ"ל. אצלו הכל היה מגיע מאהבה, הגעת אליו ועוד לא הספקת לשבת, וכבר על השולחן היה מונח לפניך מגש מלא בכל טוב".

ידוע שבברסלב קיימים כיום אנשים רבים שמשייכים את עצמם לברסלב אך 'התבלבלו' עם הזמן, או כפי שהתופעה מכונה בברסלב, 'ריבוי אור'. כיצד מצליח הרב להתמודד עם תופעה זו ולהעמיד בעלי תשובה ששייכים לזרם המרכזי בברסלב, ועמלים בכל ימיהם בתורה ובחסידות?

"לכל אדם שמגיע אלינו לישיבה אני מסביר, שהכל מתחיל בלימוד התורה. ולא סתם בלימוד התורה, אלא בלימוד התורה בעיון. אתה רוצה להיות חסיד ברסלב? יש דרך שניתנה לנו, ורק באמצעותה אתה יכול להיקרא חסיד ברסלב. ההקפדה על כל קוצו של יו"ד בשולחן ערוך, ולימוד התורה בעיון. ההתמודדות העיקרית של בעלי תשובה בתחילת דרכם, היא ההתמודדות עם העצבות. כאשר מגיע אלי בעל תשובה, אני מסביר לו שמה שהוא צריך קודם כל בשנה-שנתיים הראשונות, זו מידת השמחה. זו המלחמה העיקרית של היצר-הרע להפיל את האדם לדיכאון ועצבות. ברגע שאדם שמח, הוא יודע להמשיך הלאה בלי דיכאונות ועצבות. אתמול פגש אותי מישהו ואמר לי, 'תחזק אותי'. מה אמרתי לו? 'האמונה בה' היא הדבר הכי חזק בעולם'. אם אנחנו מאמינים ושמחים בו, שום דבר לא יכול להחליש אותנו".

* * *

אנו יוצאים מחדרו של הרב ארוש, מביטים על התור שמאחורינו, והוא, כך מסתבר, נעשה ארוך יותר בעת ששהינו בחדרו של הרב. בחור צעיר, ראשו עמוס בתלתלים, יושב על ספסל בצד בית הכנסת. על ראשו מונחת כיפה מאולתרת, והוא מחזיק בידו ליקוטי מוהר"ן. מי יודע מה הוא כבר גילה, ומה הוא עוד עומד לגלות, או כמה זמן ייקח עד שאת מקומם של התלתלים הארוכים יתפסו שתי פאות מסולסלות, וכיפת צמר לבנה.

=====

_________________