משנת חב"ד על הגאולה!!! כנסו

הגאולה שאנו מחכים לה נקראת 'גאולה אמיתית ושלמה', לעומת כל הגאולות האחרות, שלא היו שלמות. הגאולה הקרובה ביותר לגאולה העתידה היא גאולת מצרים, ואף נאמר¹: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ועם זאת, לא הייתה גאולת מצרים גאולה שלמה, לפחות בשני מובנים: לא כל ישראל נגאלו בה (שכן אלה שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי האפילה), והיא גם לא הייתה גאולה נצחית, שהרי אחריה היו עוד גלויות. הגאולה העתידה תהיה אמיתית ושלמה, כי כל ישראל - אף ה'אובדים' וה'נידחים' - ייגאלו בה, והיא גם תהיה נצחית, שכן אחריה לא תהיה עוד גלות.

אופייה השלם והנצחי של הגאולה מחייב, שגם הגואל יעמוד בדרגה עליונה של שלמות ונצחיות. ואכן, דרגתו של משיח-צדקנו היא הגבוהה והעליונה ביותר. על הפסוק² "הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאד" (שמתייחס למשיח), מבואר בתורת הקבלה³, שחמשת התארים שבפסוק מתייחסים לחמש הדרגות שבנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. דוד המלך זכה ל'נפש'; אליהו זכה ל'רוח'; משה - ל'נשמה'; אדם הראשון - ל'חיה'; ואילו המשיח יעמוד בדרגה העליונה ביותר - הוא זוכה ל'יחידה'.

חמישה שמות

כדי להבין את משמעות הדבר, יש לבאר תחילה את משמעות הדרגות הללו בכל אדם מישראל. המדרש⁴ אומר: "חמישה שמות נקראו לה - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה". מוסבר בתורת החסידות, שאין אלה חמישה שמות בלבד, אלא חמש דרגות או חמישה רבדים בנשמה. 'נפש' - זו הדרגה שמחיה את פעילותו המעשית של האדם; 'רוח' - מחיה את הרגשות, המידות; 'נשמה' - מחיה את השכל וההבנה; 'חיה' - קשורה לכוחות כלליים יותר, כמו רצון ועונג; ואילו ה'יחידה' - היא עצם הנשמה.

ארבע הדרגות הראשונות הן בעלות אופי מוגדר, וממילא מוגבל. גם יכולים לחול בהן שינויים; ואכן, מעשיו, רגשותיו, שכלו ורצונותיו של האדם משתנים לעיתים. מכיוון שכך, אפשר גם לפגום בדרגות הללו של הנשמה. אדם שפוגם במעשיו, פוגם בדרגת ה'נפש' שבו; מי שלוקה במידות רעות - פוגם ב'רוח' שבו; וכך הלאה. אבל ה'יחידה' היא נקודת היהדות הפנימית, שאינה מוגדרת ואינה מוגבלת ולא יכולים לחול בה שום שינויים ופגיעות. עליה נאמר: "יחידה לייחדך" - היא נשארת תמיד "חבוקה ודבוקה בך", קשורה ומאוחדת עם הקב"ה.

דרגת ה'יחידה' אינה מתגלה (באופן מודע) במהלך החיים השיגרתי. היא באה לידי ביטוי כאשר מנסים לפגוע בעצם הקשר של יהודי עם הקב"ה. למשל, כשמעמידים יהודי בניסיון של עבודה-זרה. או-אז מתגלה דרגת ה'יחידה', מתעוררת נקודת היהדות, והיא מביאה את האדם עד כדי מסירות-נפש בפועל.

ניצוץ משיח

ה'יחידה' שבכל יהודי נקראת גם 'ניצוץ משיח' שבכל אחד, שכן זהו עניינו של המשיח - 'יחידה' הכללית (לעומת 'יחידה' הפרטית שבכל אדם מישראל). לכן יש בכוחו של כל יהודי לקרב את הגאולה, שכן כשהוא מעורר את ה'יחידה' שבו, את נקודת היהדות הפנימית, הוא מביא גאולה לעצמו, ובהיותו חלק מעם-ישראל - גם מקרב את הגאולה הכללית.

לכן תהיה הגאולה העתידה לבוא - גאולה אמיתית, שלמה ונצחית, מכיוון שהיא תבוא על-ידי משיח-צדקנו, ה'יחידה' הכללית. דרגה זו היא אין-סופית ובלתי-מוגבלת, ולכן היא מקיפה את כל ישראל ואי-אפשר לפגוע בה. זו הסיבה שלעתיד-לבוא יחיו חיים נצחיים, כי כאשר מתגלית ה'יחידה' - אין לה הפסק. זוהי נשמתו של ה"גואל אחרון" - משיח-צדקנו⁵.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     מיכה ז,טו.

2)     ישעיה נב,יג.

3)     רמ"ז לזוהר חלק ב, מ,ג; חלק ג, רס,ב; ועוד.

4)     בראשית-רבה פרק יד,ט; דברים-רבה פרשה ב,לז.

5)     ראה בכל זה קונטרס 'עניינה של תורת החסידות' (נדפס בסוף 'ספר הערכים - חב"ד' כרך א).

בגמרא מופיע סיפור יחיד במינו, המספר על פגישה עם המשיח. מסופר שם¹, שרבי יהושע בן-לוי מצא את אליהו הנביא בפתח מערת רבי שמעון בר-יוחאי, ושאלו מתי יבוא משיח. ענהו אליהו: לך ושאל אצלו. שאל רבי יהושע: והיכן הוא יושב? ענה אליהו: בפיתחה של רומי. הוסיף רבי יהושע ושאל: ומה הם סימניו? השיב אליהו: הוא יושב בין עניים סובלי חולאים. הללו מסירים את תחבושותיהם בבת-אחת, מנקים את פצעיהם וחוזרים וחובשים אותם, ואילו המשיח מסיר תחבושת, חובש אותה, ואחר-כך מסיר את השנייה והשלישית וכו'. זאת, כדי שאם ייקרא לבוא, לא יתעכב לרגע.

ממשיכה הגמרא ומספרת, שרבי יהושע בן-לוי הלך אליו ושאלו: למתי יבוא מר? ענה המשיח: "היום". חזר רבי יהושע אל אליהו והתאונן שהמשיח שיקר לו, שאמר כי יבוא היום ולא בא. הסביר אליהו, כי כוונתו הייתה - "היום, אם בקולו תשמעו". עד כאן סיפור הגמרא.

למעלה מן הטבע

קל להבין, שסיפור זה הוא מאותם דברים של חז"ל שאין לפרשם כפשוטם. זהו לבוש סיפורי, שטומן בתוכו את סודו של מלך המשיח. המהר"ל מפראג² מגלה טפח מסוד זה. בראש ובראשונה הוא מדגיש, שאין לפרש את הסיפור במשמעותו המוחשית: "אין כאן דבר מוחש... כי דברי חכמים (הם) מצד עניין המופשט מן הגשמי".

למה רומז אפוא הסיפור הזה? מבאר המהר"ל, שכאשר אמר אליהו לרבי יהושע שישאל את שאלתו אצל המשיח, כוונתו הייתה שיתעלה ויתחבר עם דרגתו של המשיח. שאלו רבי יהושע: היכן הוא יושב? כלומר, מהי דרגתו הרוחנית של המשיח. על כך השיב אליהו, שהמשיח יושב "בפיתחה של רומי". פתח הוא הנקודה שבה הבית מסתיים. "פיתחה של רומי" זו הנקודה שבה שוקעת ונופלת מלכות רומי, או במובן רחב יותר - נקודת שקיעתה של מלכות אדום, המלכות הרביעית והאחרונה. כלומר, זריחתו של המשיח היא בנקודה שבה מתמוטטת ומסתיימת מלכות אדום.

אליהו מוסיף ונותן סימנים הרומזים למהותו של המשיח - "יושב בין עניים סובלי חולאים". "עניים" מסמלים פירוד והבדלה מן העולם, שכן העניים אין להם הנאה מהעולם. "סובלי חולאים" רומזים למצב של מלחמה עם העולם הטבעי, שכן הם נפגעו מהעולם. זהו עניינו של המשיח, "שאין מעלת המשיח מן עולם הטבע", ונוסף על כך "מתנגד לו עולם הטבע³". כלומר, המשיח, במהותו הפנימית, עומד למעלה ממגבלות העולם הטבעי, ועקב כך מתנגד לו העולם הטבעי ונלחם בו.

מצידו הוא בא היום

אך יש הבדל בין "עניים סובלי חולאים" לבין המשיח: הללו אכן נשלטים על-ידי הטבע, ואילו הוא עומד מעל כל המיגבלות. הדבר מתבטא בכך, שהוא מסיר תחבושת אחת ומיד חובש אותה, דבר המבטא את מוכנותו לבוא בכל רגע. כלומר, אף שנדמה כי העולם הטבעי נלחם בו ומפריע לו, אין זו הפרעה אמיתית לגביו, כי הוא יכול בכל רגע להתגבר על כל ההפרעות ולהביא את הגאולה, שכן במהותו הפנימית הוא למעלה מכל המגבלות של העולם הטבעי.

כאשר רבי יהושע מגיע להכרה זו ומתחבר עם דרגתו של המשיח, הוא מגיע למסקנה שהיום הוא בא. שכן מאחר שאין לפניו שום מגבלות אמיתיות, אין שום סיבה שלא יבוא היום. על רקע זה מתעוררת תמיהתו, והוא מתלונן לפני אליהו, שמשהו לא מסתדר כאן. משיב לו אליהו, שאכן מצד המשיח עצמו אין שום מניעה, והוא יכול לבוא היום ממש. אלא שהקב"ה רוצה, כי העולם יהיה מוכן לקבל את המשיח, ולכן "היום - אם בקולו תשמעו".

ועכשיו ה'היום' הזה מגיע!

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     סנהדרין צח,א.

2)     בספרו נצח ישראל פרק כח.

3)     כלשון המהר"ל.

כאשר שאל רבי יהושע בן-לוי את אליהו הנביא כיצד יוכל לזהות את המשיח¹, ענה לו אליהו, שהוא יושב בין "עניים סובלי חולאים". בהמשך הסוגיה² דנה הגמרא באפשרות שמישהו מבני אותו דור הוא המשיח, והיא נוקבת בשמו של "רבינו הקדוש" (רבי יהודה הנשיא). מדוע דווקא הוא? רש"י מציין שתי תכונות שהיו בו: "סובל תחלואים וחסיד גמור". שוב אנו רואים שדמותו של המשיח, לפני התגלותו, היא של איש חולה ובעל-ייסורים.

בישעיהו יש פרק שלם³ הנפתח בפסוק: "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה", והמתאר "איש מכאובות וידוע חולי", שבתחילה בזו ולעגו לו, ולבסוף הוא מתגלה כמי שעולה למעלה מכולם. פרשנים רבים סבורים שדמות זו מתייחסת לעם-ישראל, שבתקופת הגלות הירבה לסבול והיה בשפל המדרגה, ובגאולה הוא מתעלה ומתנשא מעל כל הגויים. אולם יש המפרשים פרק זה על המשיח⁴.

מקבל באהבה

במדרש⁵ נאמר: "שלושה חלקים נחלקו הייסורים - אחד נטלו אבות-העולם; אחד דורו של שמד; ואחד מלך המשיח". כמו-כן יש פרקים בתהילים שבהם מבכה נעים זמירות ישראל את ייסוריו ואת סבלו של המשיח. חז"ל גם אמרו⁶ על הפסוק "והריחו ביראת ה'⁷" - "מלמד שהטעינו מצוות וייסורים כריחיים". השאלה הגדולה היא, למה המשיח צריך לסבול ייסורים כה רבים?

תשובה אחת שניתנה על כך היא, שבאמצעות ייסוריו מכפר המשיח על דורו ומאפשר לכל יהודי לזכות לגאולה. כך נאמר⁸: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם... הוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו". בזוהר⁹ מוסבר, שעל-ידי ייסוריו של המשיח, ניצולים ישראל מן הדין. הרמב"ן¹⁰ מפרש: "כי החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה, תרפא אותנו, כי ה' יסלח לנו בזכותו ונתרפא מפשעינו ועוונות אבותינו".

האלשיך¹¹ מוסיף ואומר, שהמשיח מקבל עליו את הייסורים באהבה: "כי הוא מעצמו חפץ לנושאם... ואנחנו חשבנוהו שלא היה נוטלם מעצמו, רק נגוע מוכה אלוקים הוא". אולם כשתבוא העת שיתגלה בכל הדרו, אז יראו הכול ויבינו "כמה גדול כוח סובל ייסורין על הדור".

להוסיף כוח במשיח

המהר"ל¹² מסביר, שעוצם ייסוריו של המשיח נובעים מכך, שהוא עתיד לשים קץ לרע, ומשום כך קמה נגדו התנגדות חזקה מאוד של הרע, דבר המתבטא בייסורים שעוברים עליו: "יש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף לייסורין של המשיח... עד לעתיד, שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל ולא יתייסר עוד".

עם זאת, חלילה לומר שהדבר כבר נגזר מראש. אדרבה, מעצם העובדה שייסורי המשיח נובעים מעוונות הדור ברור, שעל-ידי שהדור מרבה בזכויות, הוא גם חוסך מהמשיח ייסורים ומחיש את התגלותו. האלשיך מדגיש, שבני-ישראל "מוסיפים כוח במשיחם". הוא מבסס את דבריו על הפסוק¹³ "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו", ומפרש¹⁴, שעל-ידי הצדקה והאמונה במשיח מחזק עם-ישראל את המשיח: "כי בצדק שיעשו העם יוסיפו כוח במלכם", ועל-ידי האמונה "באיכות ומעלת מלך המשיח" יביאו "תוספת כוח זכותו" (והאלשיך מזהיר: "בל תהיו חלילה מהמתישים כוחו ומאבדים גודל טובתכם שעל-ידו"!).

ואכן, בסופו של דבר מתקיים במשיח: "יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח¹⁵", וכדברי הרמב"ן: "כי הוא ישלים הגאולה אשר השי"ת חפץ בה".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     סנהדרין צח,א.

2)     שם סוף ע"ב.

3)     פרק נג.

4)     למשל, הגמרא, בסנהדרין שם, קוראת את הפסוק "אכן חליינו הוא נשא וגו'" על המשיח. כך גם הרמב"ן, בביאורו לפרשת "הנה ישכיל עבדי", מפרש את הפסוקים הללו על מלך המשיח. ורבי יצחק אברבנאל, בספרו 'ישועות משיחו' (העיון השני, פרק שני), מבאר, ש"פעמים רבות הנביאים והחכמים היו מדברים באומה בשם המשיח, ופעמים היו מדברים במשיח בשם האומה... כמו שאמרו חז"ל: הדור הוא הפרנס והפרנס הוא הדור").

5)     תהילים פט"ז,ד.

6)     סנהדרין צג,ב.

7)     ישעיה יא,ג.

8)     שם נג,ד-ה.

9)     חלק ב, ריב,א: "אלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה, לא הווי בר-נש דיכיל למסבל יסוריהון בישראל על עונשי דאורייתא" (=אלמלא הוא [המשיח], שנושא עליו את יסוריהם של ישראל ומקל עליהם, לא היה אדם יכול לסבול את הייסורים שמגיעים לישראל על חטאיהם).

10)   בפירושו על הפסוק "הנה ישכיל עבדי".

11)   בפירושו לפרק זה.

12)   נצח ישראל פרק לב ולד.

13)   ישעיה יא,ה.

14)   בפירושו שם.

15)   ישעיה נג,י.

כשאומרים 'משיח', מתכוונים למשיח בן-דוד, שיחזיר את מלכות דוד ויתקן את העולם כולו. על כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", וזהו המשיח שלבואו כולנו מצפים. אבל בתלמוד, במדרשים ובזוהר נזכר משיח שני - משיח בן-יוסף. על-פי המקורות הללו, הוא מופיע לפני משיח בן-דוד, נלחם בגויים ונהרג בידיהם.

בגמרא¹ יש דעה שמפרשת את הפסוק²: "וספדה הארץ משפחות-משפחות" - "על משיח בן-יוסף שנהרג". בהמשך אומרת הגמרא, שהקב"ה אומר למשיח בן-דוד: "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך". אך כשהמשיח רואה את משיח בן-יוסף שנהרג, הוא אומר לקב"ה: "ריבונו-של-עולם, איני מבקש ממך אלא חיים". כאן אנו מוצאים התייחסות ברורה ומפורשת למשיח בן-יוסף. הוא נהרג, ואילו משיח בן-דוד נשאר בחיים.

תלוי בתשובה

דברים רבים בנושאי הגאולה לא נאמרו בצורה ברורה ומפורשת. הרמב"ם קבע כלל גדול³, שכל הדברים האלה "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו". מה שהוגדר בהלכה בצורה ברורה ומפורשת (למשל, ברמב"ם) - אנו יודעים כיצד יהיה; אך בכל הדברים האחרים, אין בכוחנו לדעת מה נאמר כמשל וכדימוי ומה אכן אמור להתקיים בצורה ממשית במציאות הגשמית. משיח בן-יוסף, אינו נזכר כלל ברמב"ם, כך שבמידה מרובה נשארת דמותו לוטה בערפל.

רבי סעדיה גאון⁴ קובע, כי אין הכרח שמשיח בן-יוסף אכן יבוא בפועל, אלא הדבר תלוי בעם-ישראל: אם עם-ישראל ישוב בתשובה, יתגלה מיד משיח בן-דוד, ולא יהיה צורך במלחמות ובפעולתו של משיח בן-יוסף. גם אם יופיע אז משיח בן-יוסף, הוא לא יהיה אלא שליחו של משיח בן-דוד ויכין לו את הדרך.

יש שפירשו את עניינו של משיח בן-יוסף בצורה רחבה יותר, ועל-פיה הוא מכוון לכל הצדיקים ומנהיגי ישראל שמתו על קידוש-השם בתקופת הגלות. כל אלה הם בבחינת "משיח בן-יוסף שנהרג".

מוח ולב

המהר"ל⁵ מסביר, שיהודה ויוסף הם כנגד המוח והלב - שני אברים מרכזיים בגוף האדם. יהודה הוא כנגד המוח, והוא מציין את שלטון המוחין והדעת; יוסף הוא כנגד הלב, והוא מציין את שלטון המידות והרגש. לכן, יהודה ויוסף הם מנהיגי האומה היהודית.

אולם מבין שניהם, ההנהגה האמיתית שייכת ליהודה, שכן המוח הוא העליון על כל האברים, וכולם צריכים להיות מונהגים על-ידו. הנהגתו של יוסף מציינת מצב נחות, כאשר עם-ישראל אינו בשל ואינו ראוי להנהגה העליונה של יהודה, והוא נמשך אחר הלב (יוסף) ולא אחר המוח (יהודה).

על-פי זה נראה, ש'משיח בן-יוסף' מתייחס למנהיגי עם-ישראל בתקופת הגלות, כאשר עם-ישראל אינו עומד במדרגתו האמיתית. אז נמשכים רוב ישראל אל ה'לב' ורק מיעוטם הולכים אחר ה'מוח'. אבל מכיוון שה'לב' אינו יכול לעמוד לגמרי נגד הרע, לכן גוברים עליו בני אומות-העולם, עד שהוא "נהרג ומסתלק מעלה זו מישראל⁶". אבל משיח בן-דוד מציין את ההנהגה השלמה והאמיתית של עם-ישראל, שגם אומות-העולם אינן יכולות לה. ולכן, כשיבוא הזמן להתחדשות ההנהגה האמיתית, יתגלה משיח בן-דוד וכל העם יימשך אליו, ולמלכותו לא יהיה הפסק לעולם.

בתורת החסידות מבואר, שבמשיח-צדקנו עצמו תהיה התכללות של משיח בן-יוסף. על זה נאמר⁷, שהקב"ה יחבר את "עץ יוסף" ו"עץ יהודה" ויעשה אותם "לעץ אחד", כאשר "דוד עבדי נשיא להם לעולם".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     סוכה נב,א.

2)     זכריה יב,יב.

3)     פרק יב מהלכות מלכים, הלכה ב.

4)     בספרו אמונות ודעות, במאמר הגאולה.

5)     נצח ישראל פרק לז.

6)     כלשון המהר"ל.

7)     יחזקאל לז.

איננו יודעים כיצד תבוא הגאולה וכיצד תהיה התגלותו של המשיח. אך בכל-זאת ניתנה לנו אפשרות לקבל כמה מושגים על הגאולה ומהלכיה. לנגד עינינו עומד מעין 'דגם' של הגאולה. זוהי גאולת מצרים. באין-ספור מקומות מדובר על הדמיון בין שתי הגאולות הללו, והדברים מתבססים בעיקר על הפסוק¹: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ה'שפת-אמת'², למשל, מצביע על כך, שיש להפריד בין 'ביאת הגואל' לבין הגאולה עצמה. כשם שבמצרים הייתה בתחילה ביאת הגואל, כאשר משה רבנו בא לבני-ישראל ובישר להם על הגאולה, ורק לאחר משך זמן התקיימה הגאולה בפועל, כך, לדבריו, יכולה להיות גם הגאולה העתידה - בתחילה יבוא המשיח ויבשר לעם-ישראל שהגיע זמן הגאולה, אבל עדיין לא יראו את הגאולה עצמה, שכן זו תבוא בשלב מתקדם יותר.

משה בבית פרעה

הדמיון בין גאולת מצרים לגאולה העתידה איננו רק במהלכי הגאולה, אלא גם בדמותו של הגואל. במקומות רבים נעשית ההשוואה בין 'גואל ראשון' ל'גואל אחרון'. אצל שניהם יש תקופות של "נגלה ונכסה" וכו'. הקשר ביניהם הדוק כל-כך, עד שנאמר³: "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

אחד הדברים המופלאים שמספרת התורה על משה רבנו הוא, שהוא נתגדל דווקא בבית פרעה. זהו פלא עצום: וכי לא היה מן הראוי שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, גואלם של ישראל, יגדל בבית יהודי קדוש וטהור?! מדוע דווקא הוא היה צריך לגדול בבית פרעה, מרכזה של טומאת מצרים?

המדרש⁴ מציין זאת בלי להרחיב בהסבר: "בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה", והוא מביא על כך את הפסוק שנאמר על חירם: "ואוציא אש מתוכך". בהמשך נאמר שכך יהיה גם עם המשיח: "ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ'". כלומר, הן משה רבנו והן המלך המשיח צומחים מאותה מלכות שאותה הם אמורים להכות.

המהר"ל מפראג מסביר עניין זה בהרחבה רבה⁵. הוא קושר זאת עם הפסוק שנאמר על יעקב⁶: "וידו אוחזת בעקב עשיו", ומסביר, שהקדושה וה'קליפה' כרוכות זו בזו, עד שה'קליפה' עצמה היא זו שנותנת כוח לקדושה להעבירה מן העולם. הדבר דומה לפרי, "שכאשר הוא בלתי-נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו, ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".

"עתיד ליפרע מאדום"

משום כך היה צריך משה רבנו, גואלם של ישראל, לעבור תהליך של גידול דווקא בבית פרעה, שכן כך מתקיים בו "וידו אוחזת בעקב עשיו" - הוא תופס את מלכות מצרים ב'עקב' שלה, בנקודת שקיעתה. משם הוא צומח ומשם הוא יונק את הכוחות, שבסופו של דבר יאפשרו לו ליפרע ממנה.

אף המלך המשיח כך. מאחר שהוא זה שמביא את קיצה של מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ, עליו לעבור תהליך של "יושב עמהם במדינה". המדרש מביא על כך את הפסוק "שם ירעה עגל ושם ירבץ", ומבאר המהר"ל, ש'עגל' מתייחס למלך המשיח, "כאשר לא נמצא עדיין בשלמות מעלתו, כמו עגל שלא נשלם גידול שלו". ובתקופה זו נאמר עליו "שם ירעה", כלומר, משם הוא יונק כוחות. ולבסוף "וכילה סעיפיה" - הוא מכלה ומבטל את מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ.

ובסיום ביאורו אומר המהר"ל: "הדבר הזה מופלא מאוד למבינים... כי הוא עמוק מאוד".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     מיכה ז,טו.

2)     בחידושיו על הש"ס, ראש-השנה יא.

3)     שמות-רבה פרק ב,ד.

4)     שם פרק א,לא.

5)     בספרו גבורות ה' פרק יח, ועוד.

6)     בראשית כה,כו.

אחד הכינויים שבהם מכנה הגמרא את משיח-צדקנו הוא - 'בר-נפלי' (בן הנפל). וכך היא אומרת¹: "אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר-נפלי? (=האם שמעת מתי יבוא בן הנפל?). אמר ליה: מאן בר-נפלי? (=שאל רבי יצחק: מיהו בן הנפל?). אמר ליה: משיח". רבי יצחק שואל את רב נחמן בתמיהה, וכי הוא מכנה את משיח בן-הנפל? רב נחמן מאשר, ומביא ראיה מהפסוק "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת".

כינוי זה יוחס גם לדוד המלך. הזוהר אומר, שדוד המלך היה צריך להיות נפל, ולא היו לו שנות חיים משל עצמו. על כך נאמר הפסוק "חיים שאל ממך", מכיוון שהוא עצמו היה נטול שנות חיים. אלא שקיבל חיים מאדם הראשון ומאברהם, מיעקב ומיוסף.

הקשר בין משיח לדוד המלך גלוי וברור: דוד המלך נקרא "משיח הראשון²", והמשיח נקרא "משיח האחרון". המשיח גם מביא את מלכות דוד לידי שלמות, ומכאן הזיקה העמוקה והפנימית שביניהם. ואכן, הכינוי 'בר-נפלי', שנאמר על שניהם, מכליל בתוכו את המשמעויות העמוקות שבמהותם הפנימית.

סוכה שנפלה

המהר"ל מפראג³  מסביר בצורה נפלאה את משמעות ה'נפילה' שנאמרה לגבי המשיח ('בר-נפלי', 'סוכת דוד הנופלת'). אמנם נפילה היא מצב לא-טוב, אבל יש בה מעלה גדולה על מצבים אחרים - מנפילה אפשר לקום ולהתרומם, "כמו האדם שנופל, שוודאי יעמוד ולא יהיה נופל לעולם".

דבר שנהרס - דורש בניין מחודש. דבר שהתפרק - מחייב הרכבה מחודשת. אבל בדבר שנפל - אין צורך בשום בניין והרכבה, אלא רק להקימו מנפילתו. זוהי מהותה של מלכות דוד: היא אמנם נפלה, אבל לא נהרסה ולא נתפרקה. היא קיימת בשלמותה, אלא שבזמן הגלות היא בבחינת נפילה. כשיגיע זמן הגאולה - היא פשוט תקום ותעמוד ותחזור למעמדה הראשון.

המהר"ל מסביר גם-כן, מדוע נאמר "סוכת דוד" ולא 'בית' וכדומה. הוא נותן לכך שני טעמים: א) הביטוי 'סוכה' מציין ארעיות. הארעיות כאן היא במשמעות חיובית, שכן מלכות דוד אינה כמו דבר גשמי שהוא מחובר עם המציאות של העולם-הזה וקבוע ומושרש בה, אלא היא דבר אלוקי שלמעלה מהעולם הגשמי. הארעיות כאן מציינת את העל-טבעיות שבמלכות דוד. ב) סוכה יכולה ליפול ולהיות מוקמת מחדש, דבר שאינו אפשרי בבית.

וכך אומר זאת המהר"ל: "הבית, כאשר נופל, נתבטל עניינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות - הוא בית חדש, ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל... אבל הסוכה... בקלות הוא חוזר ומעמידו. לכך שייך בו הקמה והוא חוזר לעניין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות סוכת דוד הנופלת... וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות".

הנהגה בגלות

משמעות הדברים היא, שהכוח האלוקי שישנו במלכות דוד, עדיין אצור ושמור בה ולא ניטל ממנה חלילה. כל מה שקרה בזמן הגלות הוא, שכוח זה מוסתר ונעלם ואינו בא לידי ביטוי. הוא בבחינת 'נפילה'. אבל ברגע שיגיע הזמן - הוא יפרוץ ויתגלה במלוא הדרו.

והאמת היא, שגם בזמן הגלות בא הכוח הזה לידי ביטוי מסויים, כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה" - "אלו ראשי גלויות שבבבל". כלומר, שגם בזמן הגלות קמים "ראשי גלויות" משבט יהודה, שממשיכים במידה מסויימת את כוח ההנהגה של מלכות דוד. זוהי גם מהותו של המשיח, שכוח המלכות של דוד המלך טמון בו, אשר בבוא העת - יתגלה כוח זה והוא יעמוד מ'נפילתו' ויתגלה בכל הדרו.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     סנהדרין צו,ב.

2)     רמב"ם, הלכות מלכים פרק יא.

3)     נצח ישראל פרק לה.

למה אנו מתכוונים כשאנו מדברים על ביאת המשיח? שפשוט יופיע מישהו ויודיע שהוא המשיח, או שצריך לקרות משהו שישנה את כל העולם, ומתוך ענן הניסים תופיע דמותו של המשיח? בעצם השאלה היא, אם המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ולהרעיד את כל העולם, או לא.

במקורות יש על כך שתי גישות מנוגדות. המפליא ביותר הוא, שהרמב"ם עצמו כותב פעם כך ופעם ממש להפך. בספרו ההלכתי¹ הוא קובע כפסק-הלכה: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו". ולעומת זאת, ב'איגרת תימן'² הוא כותב: "האותות והמופתים שייעשו על-ידו הם יהיו הראיה על אמיתת טענתו ואמיתת ייחוסו".

כל דמותו ומאפייניו של המשיח, שונים תכלית שינוי בשני המקומות. ב'יד החזקה' מתוארת דמותו של המשיח כמנהיג ישראל גדול שמחזיר את עם-ישראל לדרך התורה, נלחם באויבי ישראל, מנצח את כל האומות שסביביו, בונה את בית-המקדש ומקבץ את כל נידחי ישראל, ואחרי כל זאת אנו יודעים שהוא אכן המשיח. לעומת זאת, ב'איגרת תימן' מתוארת הופעת המשיח כאירוע על-טבעי לגמרי: פתאום מופיע אדם בלתי-מוכר כלל, מחולל אותות ומופתים, כל העמים נחרדים מול נפלאותיו, והעולם כולו מקבל בבת-אחת את מלכותו.

לא סתירה

מכיוון ששני המקורות הללו נכתבו בידי אותו אדם (הרמב"ם), יש מקום להנחה שאין כאן סתירה, אלא שתי אפשרויות של הגאולה. אין ספק שבימות המשיח יהיו נפלאות וישתנו סדרי עולם. השאלה היא, אם הדברים העל-טבעיים יתחוללו מיד עם הופעתו של המשיח, או שההתחלה תהיה כאילו טבעית, ורק בשלב שני ישתנו סדרי העולם. בעצם, זה תלוי באופן הגאולה: אם תבוא כשנהיה במצב של "זכו", היא תהיה על-טבעית מיד בראשיתה, ואם חלילה "לא זכו" - אז ייתכן שבתחילה לא יהיו אותות ומופתים, והם יבואו רק בתקופה השנייה של ימות המשיח.

בספרו ההלכתי מגדיר הרמב"ם את הדברים הגדרה הלכתית 'יבשה', ולכן הוא קובע את הגדרים ההכרחיים של המשיח. מבחינה זו, אין הכרח שיעשה אותות ומופתים; אין הכרח לצפות לתהליך פתאומי ועל-טבעי דווקא. ייתכן שהמשיח יופיע כמנהיג ישראל, שעושה פעולות שונות בעם-ישראל ובעולם, ורק אחרי בניין בית-המקדש וקיבוץ הגלויות על-ידו נדע שהוא המשיח³.

אבל ב'איגרת תימן', שנכתבה ליהודים שהיה צורך לעודד את רוחם ולהחיותם בתקוות הגאולה האמיתית, מתאר הרמב"ם את התגלות המשיח לא רק במונחים מינימליים ו'יבשים', אלא כפי שאנו מאמינים שהיא תבוא - כשעם-ישראל הוא במצב של "זכו" - בפתאומיות, בהתגלות אלוקית גדולה, באותות ובמופתים, כאשר העולם כולו יחרד למשמע קולו של המשיח⁴.

יש סימנים

ואולי אפשר להוסיף, שגאולה בלי אותות ומופתים (בתחילתה), יכולה לבוא רק לאחר שמתרחשים כל התהליכים המקדימים המתוארים בדברי חז"ל. צריכה לבוא תקופת 'עקבתא דמשיחא' ואחריה שינויים בעולם, שיכינו אותו להופעתו של המשיח. כאשר כל זה עדיין לא קרה, אי-אפשר לצפות לגאולה המלובשת בדרך הטבע.

לכן, ב'איגרת תימן', שנכתבה לתקופתה, מתאר הרמב"ם את הגאולה רק בדרך ניסית ופתאומית, כי זו הייתה האפשרות היחידה של הגאולה אז. אבל בספרו ההלכתי, שנכתב לכל הדורות, חייב הרמב"ם להתייחס לאפשרות, שיגיע זמן שבו יתקיימו כל סימני חז"ל והעולם ישתנה בצורה שתאפשר את הופעת המשיח בלי אותות ומופתים. לכן נותן לנו הרמב"ם את סימני המשיח ההכרחיים, כדי שנדע ללכת אחריו ולהאמין בו מיד עם הופעתו, לפני שתגיע התקופה השנייה, תקופת הניסים ושינוי סדרי העולם.

עם זאת, כולנו מתפללים ומקווים, כי התגלותו של המלך המשיח תהיה מלווה בניסים ובהתגלות אלוקית גדולה, שגם יקלו את בוא הגאולה וגם יעשו אותה מהירה ומופלאה יותר⁵.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     הלכות מלכים פרק יא הלכה ג.

2)     פרק ד.

3)     ראה ליקוטי-שיחות כרך כז, עמ' 204 ואילך.

4)     שיחת שבת פרשת שמיני תשמ"ב סעיף ז ואילך.

5)     וראה זוהר חלק ב, ח,א: "בזמן דיתער מלכא משיחא, כמה אתין ונסין אחרנין יתערון בעלמא" (=בזמן שיתעורר המלך המשיח, כמה אותות וניסים אחרים יתרחשו בעולם).

אם המשיח יבוא "עם ענני שמיא", כלומר, במסגרת התגלות אלוקית גדולה ועצומה, הרי אז לא יהיו שום שאלות ושום ספקות. אבל מה עושים אם משיח-צדקנו בא בבחינת "עני ורוכב על חמור", כלומר, בתהליך (שנראה) טבעי, בלי רכב וסוסי אש ובלי אותות ומופתים? כיצד נדע לזהותו כמשיח וללכת אחריו?

בני-ישראל במצרים עמדו גם-כן במצב דומה. הופיע לפניהם יהודי, שסיפר להם כי ה' נגלה אליו והורה לו להוציא את העם ממצרים, והשאלה הייתה אם להאמין לו. חז"ל מספרים¹, שגם לאחר האותות שעשה משה, עדיין לא היה הדבר ברור להם, ואז פנו לסרח בת אשר. בידה היה מסור סימן, שהגואל יבוא בבשורת "פקוד פקדתי", וכששמעה שכך דיבר משה, אישרה שהוא הגואל.

בני-ישראל במצרים הסתמכו אפוא על סרח בת אשר, אך כיצד נדע אנחנו? ובכן, לנו יש תורה, והתורה היא זו שקובעת עבורנו את סימניו של הגואל האחרון. ביאת המשיח איננה נושא רוחני מופשט, אלא סוגיה הלכתית, כמו כל הלכה בתורה. אם יבוא יהודי וימלא אחר כל הסימנים שנותנת התורה על המשיח - נדע שהוא האיש לו אנו מצפים.

הלכה פסוקה

חשוב להדגיש כאן, כי ההתייחסות לסוגיית הגאולה חייבת להיות באותן אמות-מידה הנקוטות בידנו בכל שאלה הלכתית. אין פוסקים הלכה על-סמך מדרשים וכדומה, שכן אין כל הכרח שהדברים הנאמרים במדרשי חז"ל הם כפשוטם. אמנם במדרשים טמונים רוב סודות התורה, אבל הדברים יכולים להיאמר בצורת משל או דרש ורמז, וקשה מאוד לתרגם מדרש למציאות מוחשית. פסיקת הלכה נעשית מתוך ספרי ההלכה, שלאורם הולך בית-ישראל.

על-כן, המקור ההלכתי היחיד בנושא הגאולה הוא הרמב"ם, שמגדיר נושא זה בהלכות ברורות ופסוקות. אחד מכללי הפסיקה אומר, שאם 'נושאי כליו' של הרמב"ם לא חלקו עליו - הרי זו הוכחה שהם מסכימים לדבריו וההלכה כמותו. והנה, בנושא הגאולה אין שום פוסק החולק על הרמב"ם, ומכאן שדבריו הם הלכה פסוקה, ברורה ומחייבת².

"סרח בת אשר" שלנו

שני פרקים מקדיש הרמב"ם לסוגיה זו, בסוף הלכות מלכים. בפרק יא הוא עוסק בתפקידו של המשיח, בפעולותיו ובסדר התגלותו. בפרק יב הוא מתייחס לדברים שיקרו בימות המשיח. בתוך הדברים האחרונים הללו כולל הרמב"ם את מלחמת גוג ומגוג, ביאת אליהו וכו', ועל כל אלה הוא אומר: "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו", שכן איננו יודעים בדיוק באיזה אופן יתקיימו הדברים הללו. לעומת זאת, שלבי התגלותו של המשיח (המפורטים בפרק יא) הם ברורים וחד-משמעיים, שכן הם מנוסחים כפסק-הלכה ללא עוררין³.

בראש ובראשונה קובע הרמב"ם, שהמשיח אינו נבחן ביכולתו לחולל אותות ומופתים: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו". בהחלט ייתכן שבואו יהיה כרוך בניסים ובנפלאות, אבל אין זה מחוייב המציאות, וודאי שלא בכך הוא נבחן. מבחנו האמיתי של המשיח הוא במהותו העצמית ובפעולותיו בעם-ישראל ומול אומות-העולם.

בטרם נדון בדברים לעומקם, כדאי להעיר כאן, כי אילו הייתה מופנית יותר תשומת-לב להלכות אלה של הרמב"ם, היו נמנעות מעם-ישראל הרבה אכזבות של משיחי-שקר. הללו נבנו בשטח הדמדומים שבין שברי מדרשים, אותות שונים ודמיונות-שווא, אך איש מהם לא היה עובר את מבחן ההלכה שקובע הרמב"ם. וגם כשיבוא משיח-צדקנו במהרה בימינו, הוא ייבחן אך ורק על-פי ההלכות הפסוקות והברורות הללו. הרמב"ם - הוא ה'סרח בת אשר' שלנו!

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     שמות-רבה פרשה ה,יג. וביתר פירוט בפרקי דרבי אליעזר פרק מו: "כשבא משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל זקנתן סרח בת אשר, ואמרו לה: בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות הללו ממש. אמרו לה: והלוא אמר לנו פקד פקדתי אתכם. אמרה להם: הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים!".

2)     הלכה שמוסכמת על הראב"ד, רבי יוסף קארו (בעל 'כסף משנה' ומחבר השולחן-ערוך), הרדב"ז וכו'.

3)     ועיין ליקוטי-שיחות כרך ה, עמ' 149; כרך טו, עמ' 492; כרך יט, עמ' 533.