משנת חב"ד על הגאולה!!! כנסו

...על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה - כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" - להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א – ספר-השיחות תנש"א כרך ב עמ' 474)

רש"י בפירושו על התורה מביא תוכן דברי המדרש בנוגע לשני המזבחות הראשונים — על הפסוק "ויבן שם מזבח" (שנאמר בפעם הראשונה) מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", ועל "ויבן שם מזבח" השני כותב "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" — אבל בנוגע למזבח השלישי (לאחר ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'") סתם רש"י ולא פירש כלום.

הטעם שלא פירש רש"י כהמדרש11 שהמזבח השלישי הי' "לקנינה" — יש לומר: דברי המדרש הם להשיטה12 שע"י הליכת אברהם לארכה ולרחבה "זכה בה" (שעל ידי הילוך קנה)13, ולכן מתאים לומר שמזבח זה הי' "לקנינה"14; ואולם, לפי פרש"י על התורה, בפשוטו של מקרא — לא הי' בהילוכו של אברהם

לארכה ולרחבה משום קנין הארץ, וכסיום הכתוב עצמו "קום התהלך גו' כי לך אתננה" — לשון עתיד, היינו שההליכה היא רק לסמן את אורך ורוחב הארץ שהקב"ה עתיד ליתנה לו15. וא"כ אין לפרש שמזבח זה בנה "לקנינה".

אבל טעמא בעי: מאחר שנחית רש"י לבאר הטעם של כל אחד משני המזבחות הראשונים שבנה אברהם — מדוע לא ביאר טעם על בנין מזבח השלישי?

ב. לפי פשוטו יש לומר:

לאחרי שפירש רש"י כי אברהם בנה מזבח עבור הבשורות טובות — "בשורת הזרע" "בשורת א"י" — שוב אין צורך לחפש טעם אחר על בנין המזבח השלישי, כי כמפורש בקרא בנה אותו אברהם לאחרי שנתבשר בשו"ט16 "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ גו'" — היינו כו"כ ברכות וענינים טובים, הן בבשורת א"י והן בבשורת הזרע17, ששמע אברהם בבשורה זו דוקא, שלא נאמרו בבשורה הראשונה*17 — ומובן מאליו שבגלל בשורות נוספות אלו בנה אברהם מזבח מיוחד לה'.

אמנם ביאור זה דחוק הוא מפני לשון הכתובים: "ויבן שם מזבח" משמע, שבנין המזבח הי' שייך להמקום שנבנה בו. וע"ד שמצינו בשני מזבחות הראשונים — ש(גם) בהם נאמר "ויבן שם מזבח" — שהיו "שייכים" וקשורים עם מקום בנייתם18: המזבח הראשון, שהי' "לה' הנראה אליו", בנאו אברהם "שם" דוקא, כי במקום זה נראה ה' אליו19; ומזבח השני

נבנה "שם", בסמיכות לעי, כי נבנה (כפרש"י) מטעם ש"נתנבא שעתידין בניו להכשל שם כו' ו(לכן) התפלל שם עליהם"20;

ואת"ל שבנין מזבח זה (השלישי) הי' בגלל הבשורות טובות שנתבשר קודם בואו לחברון [ומה שבנה המזבח בחברון דוקא, הוא רק משום שזהו המקום שאליו בא לאחרי קיום ציווי הקב"ה21 (בבשורת הארץ) "קום התהלך בארץ גו'"*21] — אין שום שייכות, לכאורה, בין טעם בניית המזבח למקום זה דוקא; והכתוב הרי מדייק "ויבן שם מזבח"?

ע"ד הפשט יש לבאר הקשר דמזבח זה למקומו, כי זה הי' המקום הראשון בארץ ישראל שבו נתיישב אברהם אבינו בקביעות. שהרי עד אז הי' אברהם במצב של "הלוך ונסוע"22, "וילך למסעיו"23, ורק בבואו לחברון התיישב בארץ, כמ"ש3 "וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (וכמסופר לאח"ז, שאברהם ישב שם כ"ה שנה24). ובמילא מובן, שזהו המקום המתאים להודות להקב"ה על "בשורת (התיישבותו — קבע ב)א"י".

אמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו (בדרך הדרש). כי את"ל שמזבח זה (השלישי) בא (רק) על הבשורות "כי גו' לך אתננה גו' ושמתי גו'", הו"ל להדגיש (עכ"פ — לרמז) בהכתובים שבנינו הי' בסמיכות ובהמשך לשמיעת הבשורות; אבל בלשון הפסוק מודגש ההיפך, ההפסק והשהיי' שבין בשורות אלו לבנין המזבח — "ויאהל אברם ויבא וישב גו' (ורק אח"כ) ויבן שם מזבח לה'"25.

ולכן מסתבר, שבנין המזבח הי' (גם) ענין בפ"ע, בשייכות להתיישבותו בעיר חברון26.

ג. ויש לומר הביאור בזה:

אמרו חז"ל27 "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", מעשה אבות סימן לבנים, וכמ"ש הרמב"ן28 ד"כולם (כל מעשי האבות) באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו", ואולי י"ל, שמעשה האבות הוא סימן, גרם29

למאורעות הבנים. ועפ"ז בעניננו, מזבחות אלו שבנה אברהם הם הם ההכנה ונתינת כח לעבודת הקרבנות30 (של בני ישראל) ע"ג המזבח במשכן ומקדש.

וזוהי נקודת הטעם שבנה אברהם שלשה מזבחות — כי ב"מזבח" של ה"בנים" מצינו ג' פעולות וענינים, ש(ה"סימן" ו)נתינת הכח להם הם שלשה מזבחות אלו שבנה אברהם.

וההסברה:

בנוגע לענינו של מזבח אמרו חז"ל31 — "מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזירות32 (רעות מעל ישראל33); מזין, בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה33; מחבב את ישראל אל אביהם33; ומכפר עונות32.

ארבעה דברים אלו מתחלקים, בכללות, לשלשה סוגים: א) "מזין" — השפעת מזון לעולם, ב) "מזיח ומכפר" — ביטול ענינים בלתי רצויים מעל ישראל (גזירות ועונות). ג) "מחבב את ישראל אל אביהם".

והנה, חלוקה כזו של "ארבעה שהן שלשה" אנו מוצאים גם בחלוקת הקרבנות (על המזבח) למיניהם — שהרמב"ם34 מחלק את הקרבנות ל"ארבעה מינין, עולה וחטאת ואשם ושלמים", ואילו במדרש35 מצינו שמחלקם לשלשה — "עולה שלמים וחטאת". ומובן שאין כאן סתירה, כי חטאת ואשם תוכנם אחד*35, שניהם באים לכפרה.

ועפ"ז יש לומר, ששלש פעולות הנ"ל שבקרבנות מכוונות כנגד שלשה סוגים אלו שבקרבנות36:

שלמים, שיש בהם אכילת בעלים, הם כנגד זה שהמזבח (קרבנות) "מזין" את העולם, דכשם שהבעלים זוכים באכילתם זו (שהיא אכילה גשמית, מזון הגוף) על ידי הקרבת קרבן לה', כך "בזכות הקרבנות העולם נזון";

חטאת (ואשם) שבאו לכפרה — היינו "מזיח. . מכפר";

והעולה, שהיא כליל לה', ענינה ל"חבב ישראל אל אביהם"37, ובלשון המדרש38, ש"העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד אבל השלמים והחטאת בעד (כנגד) עצמנו", כלומר, השלמים והחטאת באים (בעיקר?, גם?) לתועלת המקריב (או בשביל קבלת מזון, או כדי לבטל ענינים בלתי רצויים), משא"כ העולה

באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים39.

ד. ויש לומר, ששלש פעולות הנ"ל ישנן, בכללות, בכל קרבן, כי בכולם יש שלשה ענינים: א) זריקת הדם ע"ג המזבח; ב) אכילת כהנים ובעלים (וגם בקרבן עולה — עורה לכהנים40); ג) גילוי שכינה — האש שירדה מן השמים ו"אכלה" את הקרבנות41 (ובכללות יותר — מה שמקום המזבח הוא בביהמ"ק, בלשון הרמב"ם42 "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"):

חלק הקרבן הנאכל (ושייך) לכהנים ולבעלים — מרמז על פעולת "הזנת העולם", כנ"ל;

זריקת הדם ע"ג המזבח היא היא הפועלת כפרת43 העונות וריצויין (ש

זה כולל ריצוי על כל ענינים בלתי רצויים);

וגילוי השכינה שבקרבנות (האש שיורדת מן השמים, ובכללות, זה שהמזבח הוא בבית המקדש, "בית לה'") מורה על חביבותם של ישראל44, ועד "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"45, שכל התגלות זו היא בשביל ישראל עם קרובו.

ה. ידוע שעבודת הקרבנות נקראת בשם "עבודה" סתם46, משום שבה מתבטא כללות הענין דעבודת השם.

ומזה מובן, דכשם שבקרבנות ישנם ג' הענינים הנ"ל — כמו"כ הוא בנוגע לכללות הענין דעבודת השם, שג' חלוקות בה:

ראשיתה היא העבודה דתורה ומצות, מזון הנפש ("מזין"), כי התורה היא "חיינו", ונאמר (גבי מצות) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"47, וכידוע שרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים48, ועל ידי קיום התומ"צ ממשיכים חיות (הנשמה) תוך אברי האדם49.

למעלה מזה היא עבודת התשובה, דגם כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, מתקן זה ע"י התשובה ("מכפר" ו"מזיח").

אמנם שלימות ענין הדביקות בו יתברך היא העבודה דמסירת נפש, זה שהאדם מוסר את עצמו מכל וכל להקב"ה (כמו עולה שהיא כליל לה'). שזוהי אמיתית ענין המסירת נפש, שמוסר נפשו לא בשביל שכר או בשביל איזוהי תועלת (גשמית, או) רוחנית (שתגיע לנשמתו)50, כ"א רק לכבודו ית', בלי שום חשבון כלל וכלל51. ובזה שהאדם מקריב (ומבטל) את עצמו כליל להקב"ה, ואינו

מחפש לעצמו כלום, הרי הוא "מחבב את ישראל אל אביהם".

ו. עפ"ז יובן תוכנם של שלשת המזבחות שבנה אברהם — בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" — שבהם הניח אברהם את היסודות ("סימן") לשלשה ענינים כלליים בעבודת עם ישראל במשך כל הדורות:

המזבח הראשון הי' "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", שזהו ענין של צרכי האדם, הן הגשמיים והן הרוחניים (בדוגמת "מזין"*51);

המזבח השני — שהתפלל שם עליהם (לכפר על מעשה עכן)52 — היינו הענין ד"מזיח*51. . מכפר";

ואילו המזבח השלישי לא פרש"י מהו ענינו — כי תכליתו של מזבח זה אינה בשביל איזו תועלת צדדית, כ"א רק כדי לבנות מזבח לה' (כמו קרבן עולה שהיא כליל לה', ובאה רק לכבודו יתברך כנ"ל). וה"סימן לבנים" שב"מעשה אבות" זה53 הוא לענין ד"מחבב" שבקרבנות54, כי הקרבה באופן כזה פועלת חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, כנ"ל.

ונמצא, ששלשת המזבחות שבנה אברהם הם בסדר דמן הקל אל הכבד: הראשון — "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י" (דוגמת "מזין"); השני — תפלתו על מעשה עכן ("מזיח. . מכפר"); והשלישי — "ויבן שם מזבח לה'" (סתם), מבלי שום כוונה נוספת, רק לכבודו יתברך.

[ובזה יומתק זה שבהמזבח הראשון לא העתיק רש"י את התיבות "לה' הנראה אליו" — דלכאורה, פשטות משמעות הכתוב היא, דלאחרי שנראה אליו ה' — "וירא ה' אל אברם" — בנה מזבח "לה' הנראה אליו", וא"כ הו"ל לרש"י להעתיק הנ"ל ולפרש שבניית המזבח היתה להודות על התגלות זו*54 (או שהתגלות זו עוררה אצלו הרצון לעבוד ה' על ידי מזבח), ורש"י מפרש שהמזבח בא (רק) "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י"?

וע"פ הנ"ל מובן, כי סדר העבודה הוא בהדרגה (מלמטה למעלה), מן הקל אל הכבד, ותוכן זה שבמזבח (לבנות מזבח "לה' הנראה אליו") שייך למזבח השלישי55; ולכן פרש"י דמש"נ "לה' הנראה אליו" (גבי מזבח הא') לא בא לתאר תוכנו ומטרתו של המזבח, אלא רק כסימן (הזמן) לחוד — ש(בנייתו שהיא בגלל הבשורות —) הבשורות נודעו לו כאשר "ה' נראה אליו"56].

ז. ועפ"ז יש לבאר גם זה שהכתוב מדגיש גם במזבח הג' "ויבן שם מזבח לה'", שבנה את המזבח בחברון דוקא, כי תוכן ענינו של מזבח זה שייך לעיר חברון דוקא.

וכידוע57 ש"חברון" הוא לשון חיבור58 [וכמשנ"ת במק"א59 שזה שייך (גם) לעיר חברון כפשוטה, ששם נקברו האבות והאמהות של כל ישראל ואין קורין אבות (ואמהות) אלא לאלה60, וכל התפלות עולות על ידי חברון61], ואמיתית הקשר והחיבור של בנ"י עם הקב"ה הוא כאשר עבודתנו היא לא "בעד עצמנו", בשביל איזו תועלת המגיעה להאדם (גם לא תועלת נעלית ביותר של כפרת האדם), כ"א כאשר ה"מזבח" (ההקרבה) שלו הוא רק לכבודו ית', כולו כליל לה'.

ח. ידוע שעיקרו של ביהמ"ק — "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"62 — הוא המזבח, וע"פ הנ"ל יש לומר, שג' מזבחות אלו דאברהם, הם כנגד ג' בתימקדשות63:

נת' במ"א בארוכה64, שההפרש בין מקדש ראשון ומקדש שני בעבודה רוחנית הוא בזה, שענינו של מקדש הראשון הוא עבודת הצדיקים, ועבודה דמקדש שני, שבא (לאחרי חורבן בית ראשון ו)לתיקונו של החורבן — היא עבודת התשובה.

ונמצא, שמזבח הראשון דאברהם — שכנגד העבודה דתומ"צ — הוא ה"סימן" למקדש הראשון, עבודת הצדיקים (שנקראים כן על שם עבודתם בקיום התומ"צ); ומזבח השני שלו — כנגד עבודת התשובה — הוא ה"סימן" להעבודה דמקדש שני65.

אמנם תכלית השלימות היא בית המקדש השלישי — תכלית השלימות בעבודת השם, שאז יקויים היעוד "עין בעין יראו וגו'"66, היינו התגלות אלקות בתכלית השלימות67, ובמילא גם דביקות בנ"י בה' תהי' בתכלית השלימות ובביטול מוחלט אליו ית'. וב"מעשה אבות" הוא המזבח השלישי שבנה אברהם בחברון, שכל ענינו הי' רק — "ויבן שם מזבח לה'", כנ"ל באורך.

ויש למצוא סמוכין לזה בדברי המדרש68, שאברהם בנה מזבח בחברון מפני שהוא "מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית שנאמר69 ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'":

ידוע שמלכותו של דוד המלך (ובפרט כאשר נעשה מלך בפועל על כל ישראל) היא מלכות נצחית70, אשר שלימותה היא מלכותו של המלך המשיח.

וכפסק דין הרמב"ם71 ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה"; ולא עוד אלא שמצינו במדרשי חז"ל72, שמלך המשיח הוא הוא דוד המלך — "דוד שמי'", ובלשון הידוע73 "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"74.

ונמצא, שמזבח זה שבנה אברהם שייך למלכותו של דוד, שהיא היא מלכותו של מלך המשיח, שאז תהי' תכלית השלימות הנ"ל בעבודת השם.

ט. ההוראה מכל זה במעשינו ועבודתינו עתה:

מאחר שמעשה אבות הוא סימן לבנים, מובן, שענינם של כל שלשת המזבחות שבנה אברהם צ"ל בעבודת כאו"א מישראל, וגם עתה.

וע"פ משנ"ת שהמזבח השלישי הוא כנגד השלימות שתושג בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, נמצינו למדים, שכל עניני העבודה (כללות ענין המזבח והקרבנות בעבודת השם), גם בזמן הגלות, צריכים להיות קשורים בתוכן הענין דמלכות דוד, דוד מלכא משיחא.

היינו שגם העבודה דתומ"צ ותשובה צ"ל חדורה בההכרה הברורה, ששלימות ענין עבודת השם תהי' רק לעת"ל75 (שאז יהי' קיום המצות "כמצות רצונך"76), וכדברי הרמב"ן הידועים77 שהמצות שאנו מקיימים בזמן הזה (בחו"ל) הן רק "ציונים", "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" —

שזה גופא מעורר עוד יותר התשוקה והגעגועים לגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז מקרבים וממהרים את הזמן שבו רואים במוחש, בפועל ובגלוי, את קיומה של הכריתת ברית דכל בנ"י עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא — "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם. . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"78, ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת ז' מרחשון תשמ"ו)

רש"י בפירושו על התורה מביא תוכן דברי המדרש בנוגע לשני המזבחות הראשונים — על הפסוק "ויבן שם מזבח" (שנאמר בפעם הראשונה) מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", ועל "ויבן שם מזבח" השני כותב "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" — אבל בנוגע למזבח השלישי (לאחר ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'") סתם רש"י ולא פירש כלום.

הטעם שלא פירש רש"י כהמדרש11 שהמזבח השלישי הי' "לקנינה" — יש לומר: דברי המדרש הם להשיטה12 שע"י הליכת אברהם לארכה ולרחבה "זכה בה" (שעל ידי הילוך קנה)13, ולכן מתאים לומר שמזבח זה הי' "לקנינה"14; ואולם, לפי פרש"י על התורה, בפשוטו של מקרא — לא הי' בהילוכו של אברהם

לארכה ולרחבה משום קנין הארץ, וכסיום הכתוב עצמו "קום התהלך גו' כי לך אתננה" — לשון עתיד, היינו שההליכה היא רק לסמן את אורך ורוחב הארץ שהקב"ה עתיד ליתנה לו15. וא"כ אין לפרש שמזבח זה בנה "לקנינה".

אבל טעמא בעי: מאחר שנחית רש"י לבאר הטעם של כל אחד משני המזבחות הראשונים שבנה אברהם — מדוע לא ביאר טעם על בנין מזבח השלישי?

ב. לפי פשוטו יש לומר:

לאחרי שפירש רש"י כי אברהם בנה מזבח עבור הבשורות טובות — "בשורת הזרע" "בשורת א"י" — שוב אין צורך לחפש טעם אחר על בנין המזבח השלישי, כי כמפורש בקרא בנה אותו אברהם לאחרי שנתבשר בשו"ט16 "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ גו'" — היינו כו"כ ברכות וענינים טובים, הן בבשורת א"י והן בבשורת הזרע17, ששמע אברהם בבשורה זו דוקא, שלא נאמרו בבשורה הראשונה*17 — ומובן מאליו שבגלל בשורות נוספות אלו בנה אברהם מזבח מיוחד לה'.

אמנם ביאור זה דחוק הוא מפני לשון הכתובים: "ויבן שם מזבח" משמע, שבנין המזבח הי' שייך להמקום שנבנה בו. וע"ד שמצינו בשני מזבחות הראשונים — ש(גם) בהם נאמר "ויבן שם מזבח" — שהיו "שייכים" וקשורים עם מקום בנייתם18: המזבח הראשון, שהי' "לה' הנראה אליו", בנאו אברהם "שם" דוקא, כי במקום זה נראה ה' אליו19; ומזבח השני

נבנה "שם", בסמיכות לעי, כי נבנה (כפרש"י) מטעם ש"נתנבא שעתידין בניו להכשל שם כו' ו(לכן) התפלל שם עליהם"20;

ואת"ל שבנין מזבח זה (השלישי) הי' בגלל הבשורות טובות שנתבשר קודם בואו לחברון [ומה שבנה המזבח בחברון דוקא, הוא רק משום שזהו המקום שאליו בא לאחרי קיום ציווי הקב"ה21 (בבשורת הארץ) "קום התהלך בארץ גו'"*21] — אין שום שייכות, לכאורה, בין טעם בניית המזבח למקום זה דוקא; והכתוב הרי מדייק "ויבן שם מזבח"?

ע"ד הפשט יש לבאר הקשר דמזבח זה למקומו, כי זה הי' המקום הראשון בארץ ישראל שבו נתיישב אברהם אבינו בקביעות. שהרי עד אז הי' אברהם במצב של "הלוך ונסוע"22, "וילך למסעיו"23, ורק בבואו לחברון התיישב בארץ, כמ"ש3 "וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (וכמסופר לאח"ז, שאברהם ישב שם כ"ה שנה24). ובמילא מובן, שזהו המקום המתאים להודות להקב"ה על "בשורת (התיישבותו — קבע ב)א"י".

אמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו (בדרך הדרש). כי את"ל שמזבח זה (השלישי) בא (רק) על הבשורות "כי גו' לך אתננה גו' ושמתי גו'", הו"ל להדגיש (עכ"פ — לרמז) בהכתובים שבנינו הי' בסמיכות ובהמשך לשמיעת הבשורות; אבל בלשון הפסוק מודגש ההיפך, ההפסק והשהיי' שבין בשורות אלו לבנין המזבח — "ויאהל אברם ויבא וישב גו' (ורק אח"כ) ויבן שם מזבח לה'"25.

ולכן מסתבר, שבנין המזבח הי' (גם) ענין בפ"ע, בשייכות להתיישבותו בעיר חברון26.

ג. ויש לומר הביאור בזה:

אמרו חז"ל27 "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", מעשה אבות סימן לבנים, וכמ"ש הרמב"ן28 ד"כולם (כל מעשי האבות) באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו", ואולי י"ל, שמעשה האבות הוא סימן, גרם29

למאורעות הבנים. ועפ"ז בעניננו, מזבחות אלו שבנה אברהם הם הם ההכנה ונתינת כח לעבודת הקרבנות30 (של בני ישראל) ע"ג המזבח במשכן ומקדש.

וזוהי נקודת הטעם שבנה אברהם שלשה מזבחות — כי ב"מזבח" של ה"בנים" מצינו ג' פעולות וענינים, ש(ה"סימן" ו)נתינת הכח להם הם שלשה מזבחות אלו שבנה אברהם.

וההסברה:

בנוגע לענינו של מזבח אמרו חז"ל31 — "מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזירות32 (רעות מעל ישראל33); מזין, בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה33; מחבב את ישראל אל אביהם33; ומכפר עונות32.

ארבעה דברים אלו מתחלקים, בכללות, לשלשה סוגים: א) "מזין" — השפעת מזון לעולם, ב) "מזיח ומכפר" — ביטול ענינים בלתי רצויים מעל ישראל (גזירות ועונות). ג) "מחבב את ישראל אל אביהם".

והנה, חלוקה כזו של "ארבעה שהן שלשה" אנו מוצאים גם בחלוקת הקרבנות (על המזבח) למיניהם — שהרמב"ם34 מחלק את הקרבנות ל"ארבעה מינין, עולה וחטאת ואשם ושלמים", ואילו במדרש35 מצינו שמחלקם לשלשה — "עולה שלמים וחטאת". ומובן שאין כאן סתירה, כי חטאת ואשם תוכנם אחד*35, שניהם באים לכפרה.

ועפ"ז יש לומר, ששלש פעולות הנ"ל שבקרבנות מכוונות כנגד שלשה סוגים אלו שבקרבנות36:

שלמים, שיש בהם אכילת בעלים, הם כנגד זה שהמזבח (קרבנות) "מזין" את העולם, דכשם שהבעלים זוכים באכילתם זו (שהיא אכילה גשמית, מזון הגוף) על ידי הקרבת קרבן לה', כך "בזכות הקרבנות העולם נזון";

חטאת (ואשם) שבאו לכפרה — היינו "מזיח. . מכפר";

והעולה, שהיא כליל לה', ענינה ל"חבב ישראל אל אביהם"37, ובלשון המדרש38, ש"העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד אבל השלמים והחטאת בעד (כנגד) עצמנו", כלומר, השלמים והחטאת באים (בעיקר?, גם?) לתועלת המקריב (או בשביל קבלת מזון, או כדי לבטל ענינים בלתי רצויים), משא"כ העולה

באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים39.

ד. ויש לומר, ששלש פעולות הנ"ל ישנן, בכללות, בכל קרבן, כי בכולם יש שלשה ענינים: א) זריקת הדם ע"ג המזבח; ב) אכילת כהנים ובעלים (וגם בקרבן עולה — עורה לכהנים40); ג) גילוי שכינה — האש שירדה מן השמים ו"אכלה" את הקרבנות41 (ובכללות יותר — מה שמקום המזבח הוא בביהמ"ק, בלשון הרמב"ם42 "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"):

חלק הקרבן הנאכל (ושייך) לכהנים ולבעלים — מרמז על פעולת "הזנת העולם", כנ"ל;

זריקת הדם ע"ג המזבח היא היא הפועלת כפרת43 העונות וריצויין (ש

זה כולל ריצוי על כל ענינים בלתי רצויים);

וגילוי השכינה שבקרבנות (האש שיורדת מן השמים, ובכללות, זה שהמזבח הוא בבית המקדש, "בית לה'") מורה על חביבותם של ישראל44, ועד "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"45, שכל התגלות זו היא בשביל ישראל עם קרובו.

ה. ידוע שעבודת הקרבנות נקראת בשם "עבודה" סתם46, משום שבה מתבטא כללות הענין דעבודת השם.

ומזה מובן, דכשם שבקרבנות ישנם ג' הענינים הנ"ל — כמו"כ הוא בנוגע לכללות הענין דעבודת השם, שג' חלוקות בה:

ראשיתה היא העבודה דתורה ומצות, מזון הנפש ("מזין"), כי התורה היא "חיינו", ונאמר (גבי מצות) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"47, וכידוע שרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים48, ועל ידי קיום התומ"צ ממשיכים חיות (הנשמה) תוך אברי האדם49.

למעלה מזה היא עבודת התשובה, דגם כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, מתקן זה ע"י התשובה ("מכפר" ו"מזיח").

אמנם שלימות ענין הדביקות בו יתברך היא העבודה דמסירת נפש, זה שהאדם מוסר את עצמו מכל וכל להקב"ה (כמו עולה שהיא כליל לה'). שזוהי אמיתית ענין המסירת נפש, שמוסר נפשו לא בשביל שכר או בשביל איזוהי תועלת (גשמית, או) רוחנית (שתגיע לנשמתו)50, כ"א רק לכבודו ית', בלי שום חשבון כלל וכלל51. ובזה שהאדם מקריב (ומבטל) את עצמו כליל להקב"ה, ואינו

מחפש לעצמו כלום, הרי הוא "מחבב את ישראל אל אביהם".

ו. עפ"ז יובן תוכנם של שלשת המזבחות שבנה אברהם — בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" — שבהם הניח אברהם את היסודות ("סימן") לשלשה ענינים כלליים בעבודת עם ישראל במשך כל הדורות:

המזבח הראשון הי' "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", שזהו ענין של צרכי האדם, הן הגשמיים והן הרוחניים (בדוגמת "מזין"*51);

המזבח השני — שהתפלל שם עליהם (לכפר על מעשה עכן)52 — היינו הענין ד"מזיח*51. . מכפר";

ואילו המזבח השלישי לא פרש"י מהו ענינו — כי תכליתו של מזבח זה אינה בשביל איזו תועלת צדדית, כ"א רק כדי לבנות מזבח לה' (כמו קרבן עולה שהיא כליל לה', ובאה רק לכבודו יתברך כנ"ל). וה"סימן לבנים" שב"מעשה אבות" זה53 הוא לענין ד"מחבב" שבקרבנות54, כי הקרבה באופן כזה פועלת חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, כנ"ל.

ונמצא, ששלשת המזבחות שבנה אברהם הם בסדר דמן הקל אל הכבד: הראשון — "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י" (דוגמת "מזין"); השני — תפלתו על מעשה עכן ("מזיח. . מכפר"); והשלישי — "ויבן שם מזבח לה'" (סתם), מבלי שום כוונה נוספת, רק לכבודו יתברך.

[ובזה יומתק זה שבהמזבח הראשון לא העתיק רש"י את התיבות "לה' הנראה אליו" — דלכאורה, פשטות משמעות הכתוב היא, דלאחרי שנראה אליו ה' — "וירא ה' אל אברם" — בנה מזבח "לה' הנראה אליו", וא"כ הו"ל לרש"י להעתיק הנ"ל ולפרש שבניית המזבח היתה להודות על התגלות זו*54 (או שהתגלות זו עוררה אצלו הרצון לעבוד ה' על ידי מזבח), ורש"י מפרש שהמזבח בא (רק) "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י"?

וע"פ הנ"ל מובן, כי סדר העבודה הוא בהדרגה (מלמטה למעלה), מן הקל אל הכבד, ותוכן זה שבמזבח (לבנות מזבח "לה' הנראה אליו") שייך למזבח השלישי55; ולכן פרש"י דמש"נ "לה' הנראה אליו" (גבי מזבח הא') לא בא לתאר תוכנו ומטרתו של המזבח, אלא רק כסימן (הזמן) לחוד — ש(בנייתו שהיא בגלל הבשורות —) הבשורות נודעו לו כאשר "ה' נראה אליו"56].

ז. ועפ"ז יש לבאר גם זה שהכתוב מדגיש גם במזבח הג' "ויבן שם מזבח לה'", שבנה את המזבח בחברון דוקא, כי תוכן ענינו של מזבח זה שייך לעיר חברון דוקא.

וכידוע57 ש"חברון" הוא לשון חיבור58 [וכמשנ"ת במק"א59 שזה שייך (גם) לעיר חברון כפשוטה, ששם נקברו האבות והאמהות של כל ישראל ואין קורין אבות (ואמהות) אלא לאלה60, וכל התפלות עולות על ידי חברון61], ואמיתית הקשר והחיבור של בנ"י עם הקב"ה הוא כאשר עבודתנו היא לא "בעד עצמנו", בשביל איזו תועלת המגיעה להאדם (גם לא תועלת נעלית ביותר של כפרת האדם), כ"א כאשר ה"מזבח" (ההקרבה) שלו הוא רק לכבודו ית', כולו כליל לה'.

ח. ידוע שעיקרו של ביהמ"ק — "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"62 — הוא המזבח, וע"פ הנ"ל יש לומר, שג' מזבחות אלו דאברהם, הם כנגד ג' בתימקדשות63:

נת' במ"א בארוכה64, שההפרש בין מקדש ראשון ומקדש שני בעבודה רוחנית הוא בזה, שענינו של מקדש הראשון הוא עבודת הצדיקים, ועבודה דמקדש שני, שבא (לאחרי חורבן בית ראשון ו)לתיקונו של החורבן — היא עבודת התשובה.

ונמצא, שמזבח הראשון דאברהם — שכנגד העבודה דתומ"צ — הוא ה"סימן" למקדש הראשון, עבודת הצדיקים (שנקראים כן על שם עבודתם בקיום התומ"צ); ומזבח השני שלו — כנגד עבודת התשובה — הוא ה"סימן" להעבודה דמקדש שני65.

אמנם תכלית השלימות היא בית המקדש השלישי — תכלית השלימות בעבודת השם, שאז יקויים היעוד "עין בעין יראו וגו'"66, היינו התגלות אלקות בתכלית השלימות67, ובמילא גם דביקות בנ"י בה' תהי' בתכלית השלימות ובביטול מוחלט אליו ית'. וב"מעשה אבות" הוא המזבח השלישי שבנה אברהם בחברון, שכל ענינו הי' רק — "ויבן שם מזבח לה'", כנ"ל באורך.

ויש למצוא סמוכין לזה בדברי המדרש68, שאברהם בנה מזבח בחברון מפני שהוא "מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית שנאמר69 ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'":

ידוע שמלכותו של דוד המלך (ובפרט כאשר נעשה מלך בפועל על כל ישראל) היא מלכות נצחית70, אשר שלימותה היא מלכותו של המלך המשיח.

וכפסק דין הרמב"ם71 ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה"; ולא עוד אלא שמצינו במדרשי חז"ל72, שמלך המשיח הוא הוא דוד המלך — "דוד שמי'", ובלשון הידוע73 "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"74.

ונמצא, שמזבח זה שבנה אברהם שייך למלכותו של דוד, שהיא היא מלכותו של מלך המשיח, שאז תהי' תכלית השלימות הנ"ל בעבודת השם.

ט. ההוראה מכל זה במעשינו ועבודתינו עתה:

מאחר שמעשה אבות הוא סימן לבנים, מובן, שענינם של כל שלשת המזבחות שבנה אברהם צ"ל בעבודת כאו"א מישראל, וגם עתה.

וע"פ משנ"ת שהמזבח השלישי הוא כנגד השלימות שתושג בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, נמצינו למדים, שכל עניני העבודה (כללות ענין המזבח והקרבנות בעבודת השם), גם בזמן הגלות, צריכים להיות קשורים בתוכן הענין דמלכות דוד, דוד מלכא משיחא.

היינו שגם העבודה דתומ"צ ותשובה צ"ל חדורה בההכרה הברורה, ששלימות ענין עבודת השם תהי' רק לעת"ל75 (שאז יהי' קיום המצות "כמצות רצונך"76), וכדברי הרמב"ן הידועים77 שהמצות שאנו מקיימים בזמן הזה (בחו"ל) הן רק "ציונים", "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" —

שזה גופא מעורר עוד יותר התשוקה והגעגועים לגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז מקרבים וממהרים את הזמן שבו רואים במוחש, בפועל ובגלוי, את קיומה של הכריתת ברית דכל בנ"י עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא — "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם. . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"78, ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת ז' מרחשון תשמ"ו)

הנה השבטים הם ב' בחי' מלמטה למעלה ומלמעלה למטה עלמא דנוקבא ועלמא דדכורא (וכמש"ל ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלומים שנשמות השבטים נמשכו מבריאה והן בבחי' מלמטה למעלה לעלו' מברי' לאצי' ושרשן הן י"ב גבולי אלכסון שבז"א דאצי' שנק' שבטי י"ה שנמשכים מלמעלה למטה). והנה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שע"י בחי' ראובן שמלמטה למעלה ממשיך גילוי בחי' ראובן שמלמעלה למטה והוא כי בחי' ראובן הוא בחי' ראו ב"ן בחי' ראיה אותיות ארי"ה ומלמטה למעלה הוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא שמזה נמשך תוקף האהבה בחי' פני ארי' אל הימין וכו' ועי"ז נמשך ג"כ אתעדל"ע מלמעלה למטה גלוי בחי' ראיה עליונה כי ראה ה' בעניי בחי' התקרבות כי עתה יאהבני אישי. וימינו תחבקני. וכמו"כ ע"י בחי' שמעון שמלמטה למעלה אם שמע תשמעו מעורר בחי' אתעדל"ע כי שמע ה' כו' וענין ראי' היא מקרוב ושמיע' היא מרחוק כמ"ש ה' שמעך יראתי. בחי' אודנין כי חבקוק היה בבחי' הריחוק שהוא בחי' שוב כענין וינועו ויעמדו מרחוק ומזה נמשך מלמעלה למטה כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי וגו' שמזה יהי' התקרבות מלמעלה (ושנואה שאינה אהובה כ"כ שהרי כתיב ויאהב גם את רחל מלאה) מחמת שעושה א"ע רחוק ושמאל דוחה ונק' שנואה כי שמאלו תחת לראשי ועי"ז אח"כ בחי' לוי ט"ו ווי"ן דאמוי"צ. וג' בחי' אלו הן ג' קוין חח"ן בג"ה ודת"י שהוא קו האמצעי הוא בחי' לוי. שע"י ג' בחי' אלו נמשך בחי' יהודה יודוך אחיך להיות בחי' הודאה כתר מל' דהנה המל' היא בחי' מקבל ול"ל מגרמה כלום ואעפ"כ אחר שמקבלת הרי היא בחי' מלכות עליהם (ונק' כתר מל' שהיא בחי' כתר מלמטה למעלה) הגם שהם ממשיכים לה האורות ופרקין (וע' בזהר בלק ע"פ גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כו') וה"ז כמשל המלך ב"ו שהוא מקבל המס הכסף והזהב מאנשי מדינתו ואעפ"כ הרי הוא מולך עליהם כו' כך המל' שרשה בכתר נעוץ סופן בתחלתן רק שצריך המשכת הכתר הנק' טמירו דכל טמירין שיהי' בגילוי בבחי' אתה ולכן יודוך אחיך מכתר למל' ע"י ג' קוין הנ"ל ראובן פ' ראשונה דק"ש בחי' שם מ"ב ושמעון פ' שניה ע"ב (וע' במ"א דלכאורה שם מ"ב הוא גבורה ושם ע"ב חסד אלא שהוא בחי' אור הגבורה בכלי החסד ואור החסד בכלי הגבורה) ולוי אמוי"צ בחי' הממוצע ונק' היכל הרצון שלמעלה מהיכל האהבה שלפני ק"ש וכו'. והיכל קד"ק אדני שפתי כו' סמיכת גאולה לתפלה להיות בחי' יודוך אחיך בחי' הודאה בחי' בטול בחי' כתר. ותעמוד מלדת אין עמידה אלא תפילה (והוא ג"כ לשון עמידה ושתיקה ובטול שהוא בחינת כתר שהוא לשון שתיקה כמו כתר לי זעיר כי הסייג דחכמה הוא שתיקה כמ"ש במ"א בענין יונת אלם וכו'):

שלום וברכה!

מוסג"פ הקונטרס לל"ג בעומר הבע"ל, וטוב עין הוא יבורך, כי יזכה בו את הרבים.

מבואר בתורת החסידות ענין ל"ג בעומר, ספירת הוד שבהוד, שזהו ההפסק והמחיצה, הג"ל, שבין אצילות לבי"ע, וההפסק והפרסא, הג"ל, שבין למעלה מאצילות ואצילות. וכל אחת משתי פרסות אלו מונעת אחד משני אופני יניקת החיצונים: א) מבחי' רבוי הצמצומים, ב) מבחי' מקיף העליון, ששם אינו נוגע מעשה התחתונים, ויכולים הכל לקבל.

ולכן בל"ג בעומר פסקו תלמידי ר' עקיבא מלמות כו' כי נפסק מחיצה זו בפני המקטרג עליהם.

והנה כל זה הוא בזמן הזה. אבל בימות המשיח שאז את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, הנה ע"ז ארז"ל (קהלת רבה א, ד) מחצתי ואני ארפא מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים, שהעליונים חיים וקיימים והתחתונים מתים, לע"ל אני מרפא מחיצה זו, כי לא תצטרך המחיצה דג"ל הנ"ל כלל. ורשב"י מקור גילוי רזין דאורייתא בירר מחיצה זו (ועיקר הגילוי יהי' לעת"ל), כי רשב"י האיר בו מבחי' אור היותר שלם, אורו של משיח.

- עיין בכל זה סידור שער הל"ג בעומר ד"ה עד הגל וביאורו. ד"ה חייב אדם לברך - תרל"ח פכ"ה ואילך. -

ואופן היציאה מן הגלות והביאה לימות המשיח כבר גילו רז"ל אשר בגין דעתידין ישראל למיטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי' מן גלות ברחמי'. וענה המשיח לרבינו הבעש"ט נ"ע אשר כשיפוצו מעינותיך חוצה אז יבוא.

וכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ביאר מענה זה בארוכה, אשר תורת הבעש"ט נ"ע - איז דאס די כלי צו דעם אור פון גילוי המשיח. תורת רבינו הבעש"ט נ"ע און די עבודה טהורה בבירור וזיכוך המידות, וועט זיך, סוף כל סוף, צעשפרייטען, אז אלע וועלען דערקאנען דעם אמת, און אויך אפילו די וואס געפינען זיך אין חוצה, איז דער מסירת נפש פון זייערע עלטערען און זיידעס וועט זיי אויפוועקען.

- עיין בכל זה זהר ח"ג קכד, ב. אגה"ק של הבעש"ט ע"ד עליית הנשמה בשנת תק"ז.

שיחת שמח"ת תר"ץ. -

ועלינו כלנו לדעת ברור, אשר כל פעולה ופעולה, כל השתדלות והשתדלות להפיץ המעינות חוצה - מאירות את חשך הגלות ומקרבות ביאת וגילוי המשיח. ואין די מלים לתאר כמה קשה אף רגע אחד יתר בגלות, וכמה יקר אף רגע אחד נוסף בגילוי משיח.

ובגילוי משיח צדקנו בב"א, אשר אז ירפא הקב"ה את המחיצה שבין עליונים לתחתונים כנ"ל, ויקיצו וירננו שוכני עפר, הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, אשר הורה לנו הדרך והמסילה בה נעלה, יבוא בראשנו, בראש כל תלמידיו חסידיו מקושריו והשייכים אליו, להוציאנו מן המיצר ולהביאנו למרחב י-ה בגאולה האמיתית והשלימה.

בפ"ש וברכת כל טוב

הרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ וכו' מהור"י שי'

שלום וברכה!

מוסג"פ החוברת לל"ג בעומר הבע"ל, ובל"ס יזכה בה את הרבים באופן המתאים.

כמה טעמים נאמרו בשמחת ל"ג בעומר וחגיגתו. ואנו אין לנו אלא האמור בכתהאריז"ל ומובא בדא"ח, אשר יום זה הוא יום הסתלקותו של רבי שמעון בן יוחאי - הילולא דרבי שמעון

- אשר "הגיע בשעה ההיא לתחלת וראש כל המדריגות שלו.. וזה הי' ענין לימודו עם החברים בשעה ההיא.. והי' מאיר בו מבחי'.. הארת אורו של משיח".

ומדי שנה בשנה ביום זה מתעורר עוד הפעם מצב זה, כידוע.

ויתרון בדורותינו אלו, אשר, אף כי אכשיר דרא (בתמי'), בכל זה - בדורות הראשונים לא ניתן רשות לגלות רק לרשב"י וחבריו לבדם, אבל בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות פנימיות התורה. ובלימוד זה דוקא יפקון מן גלותא ברחמים.

ואשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסיף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה

לעצמו, וגם בדיבוק חברים, וגם להשפיע, ככל יכלתו, על זולתו לעשות את זה.

ובאור לימוד זה דוקא נחי' גם בעסק חצוניות התורה ובכל דרכנו נדעהו, שנדע את ה' ומה ה' דורש מאתנו, הן בתפלה והן בעסק התורה ובקיום המצות והנהגת כל היום בכל פרטי מעשינו.

בברכה ופ"ש כל החבורה יחיו

מ. שניאורסאהן

א'ב

כללי-פרטי. נדפסה בלקו"ש ח"ז ע' 335. החוברת לל"ג בעומר: ראה לעיל - תתקצו.

בכתהאריז"ל ומובא בדא"ח: פע"ח שער ספה"ע פ"ז, דרוש מכ"ק רבנו הזקן (הוזכר בשו"ת דברי נחמי' חאו"ח סל"ד ס"ז). סידור שער הל"ג בעומר. ובלשון מהר"נ מדובראוונא (שם): כבר נתפרסם בכל העולם מכמה דורות ענין הילולא דרשב"י בל"ג בעומר. הילולא דרבי שמעון: זח"ג רצו, ב. ועייג"כ זח"א ריח, א. - ומה שהקשו דהא אדרבה בהסתלקותן של צדיקים מתענין, י"ל דשאני ל"ג בעומר דרשב"י ציוה לשמוח בו (עיין בפע"ח שם) ועפמש"כ במהרי"ו 0הובא בש"ך יו"ד סשמ"ד סק"ט) הדין דשומעין לו.

ואכמ"ל. הגיע בשעה: סידור שער הל"ג בעומר סד"ה אתה הצבת. ובסופו. בדורות הראשונים.. האחרונים: ראה אגה"ק סכ"ו. הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות. שומר אמונים ויכוח א, כ"ט. קונטרס עץ החיים. קונטרס תורת החסידות פ"י. ועוד. ובאור לימוד: מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (נדפס בהוספה לקונטרס עץ החיים עפ"ד).

בלתי מוגה

א. המאמר ד"ה צדקת פרזונו שנאמר בי"ט כסלו השתא, שתוכנו הוא המאמר די"ט כסלו תרפ"ט1, בזמן החתונה2 – ישנו גם בדרושיהם של אדמו"ר האמצעי3, הצמח צדק4 ואדמו"ר מהר"ש5 (בכמה שינויים, אבל תוכנם שוה).

בכלל אין זה פלא שמצינו אצל רבותינו נשיאינו שחוזרים ואומרים מאמר שכבר נאמר בדורות שלפנ"ז, כי:

כשמדובר אודות השפעה מרב לתלמיד, שעיקרה שיתוסף אצל התלמיד השפעה שכלית שתהי' מובנת בשכלו ויעמיק בה וכו' – צריך להיות בהשפעה איזה חידוש שכלי,

אמנם, אמירת דא"ח ("זאָגן חסידות") ע"י הרבי, אינו רק בשביל שיבינו את הדברים ויתעמקו בהם, ויפיקו מהם הוראה בעבודה כו', אלא יש ענין גם בהאמירה כשלעצמה: אמירת פנימיות התורה ע"י נשיא בישראל, החל מרשב"י, ועד"ז ע"י הנשיאים שלאחריו מדור לדור.

ומהענינים בזה – שלפעמים אומרים הרביים מאמר חסידות כדי להסיר ולפרוץ ("דורכבּרעכן") ענין של העלם והסתר, ולטהר האויר, שעי"ז יוכלו להמשיך ולפעול ענין מסויים שנדרש במעמד ומצב זה.

וע"ד מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר6 שלכל אחד מהרביים היו מאמרים קבועים ביחוד בשביל טהרת האויר שמזמן לזמן היו חוזרים עליהם ברבים.

ולכן לא יפלא שלפעמים חוזרים הרביים ואומרים מאמר ישן, ללא תוספת חידוש – כי, כאשר חוזר ומתעורר מעמד ומצב הדומה להמעמד ומצב שבגללו הוצרכו לומר מאמר חסידות הנ"ל, חוזרים ואומרים מאמר

חסידות זה, בשינויים המתאימים לשינויי הזמן והמצב, וכשם שבשעתו פעל אמירת המאמר את פעולתו, כן יפעל אמירת המאמר פעולתו גם עתה.

ב. זמנו של מאמר זה בדרושי רבותינו נשיאינו הנ"ל הוא – ראש השנה ("אַ ראש-השנה'דיקער מאמר")7, אך בשנת תרפ"ט, בזמן החתונה, אמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ט כסלו.

ובביאור השייכות דמאמר זה לי"ט כסלו, חשבתי תחלה – בפשטות – שזהו לפי שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות"8, ועד שמצינו מאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר מי"ט כסלו9 שהתחלתם "זה היום תחלת מעשיך".

אבל באמת, יש שייכות פנימית יותר בין תוכן המאמר לזמן אמירתו:

ענינו העיקרי של מאמר זה הוא – "והנצח זו (בנין) ירושלים"10 (ובענין זה מתחיל במאמר אדמו"ר האמצעי11), שבשביל ענין הנצחון מבזבזים את כל האוצרות כו'.

וזוהי השייכות לי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות – כיון שכללות ההתגלות דפנימיות התורה ע"י תורת החסידות הו"ע של בזבוז האוצרות.

ובהקדמה – שחודש כסלו בכלל הוא הזמן דהתגלות פנימיות התורה, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר12 בנוגע לקביעות זמן החתונה בחודש כסלו: המחותן – בהתכוונו לאאמו"ר ז"ל – הוא מקובל, והוא מסביר ענין זה ע"פ קבלה13, אבל אני אומר שזהו לפי שחודש כסלו הוא חודש השלישי, החודש דמתן-תורה של פנימיות התורה.

והענין בזה14 – שחודש כסלו שהוא חודש השלישי בחדשי החורף, הוא בדוגמת חודש סיון שהוא חודש השלישי בחדשי הקיץ.

ולכן, כשם שבחודש השלישי דחדשי הקיץ – שהתחלתם מניסן, שאז הוא הסדר מלמעלה למטה, מדריגת הצדיקים15 – הוא זמן מ"ת של גליא דתורה, כך גם בחודש השלישי דחדשי החורף – שהתחלתם מתשרי, מלמטה למעלה, מדריגת בעלי תשובה15 – הוא זמן מ"ת של פנימיות התורה.

וכיון שחודש כסלו בכלל הוא זמן מ"ת של פנימיות התורה, ובפרט י"ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות – שייך לזמן זה המאמר שבו מדובר אודות בזבוז האוצרות, שזהו כללות הענין דהתגלות פנימיות התורה בתורת החסידות.

ג. וביאור הענין:

בדורות הראשונים היו הגבלות בלימוד פנימיות התורה – אין דורשין במעשה מרכבה כו'16, אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו17, וכיו"ב, עד שבא האריז"ל ואמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"18.

אמנם, גם בזמנו של האריז"ל היתה זהירות יתירה למי לגלות פנימיות התורה, והיו צריכים כמה תנאים להיות מוכשרים ללמוד פנימיות התורה. ועוד זאת, שהאריז"ל צוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת תלמידו הרח"ו (וכן הזהיר הרח"ו19: "אל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה"ה זולתי במה שכתבנו לך כו'"), וגם הרח"ו, קודם הסתלקותו צוה לגנוז את כתביו, ולאחר זמן עשו שאלת חלום והוציאו את הכתבים20.

ואפילו אחרי כן, בזמנו של הבעש"ט שגילה פנימיות התורה – היו כמה אזהרות בזה, וכידוע21 אזהרתו שלא ללמוד ספרי קבלה מי שלא יודע להפשיט הדברים מגשמיותן כו'.

ובענין זה הי' חידושו של אדמו"ר הזקן – שגילה פנימיות התורה – בתורת החסידות באופן המובן בשכל אנושי (ועד שגם נפש הבהמית תוכל להבין) – לכל ישראל, ללא הגבלת תנאים, ולא עוד אלא שלא

המתין עד שיבואו אליו, אלא הלך בעצמו לכמה מקומות ושלח שלוחים לכמה מדינות כדי לפרסם תורת החסידות.

ולאחרי כן, בזמנו של אדמו"ר האמצעי, נתרבו ריבוי חסידים22, ותורת החסידות נשתפכה ("האָט זיך געגאָסן") בראש כל חוצות.

ענין זה נעשה גם ע"י הסדר שהנהיג אדמו"ר האמצעי23 – ודייק והקפיד על זה – שהאורחים שהיו מגיעים לליובאוויטש, היו חייבים לחזור את מאמרי החסידות ששמעו בליובאוויטש בכל מקום שעברו בדרכם בשובם למקומותיהם. ועד כדי כך, שכאשר א' החסידים – שהצטיין ביותר בחזרת מאמרי החסידות – נכנס ל"יחידות" לאדמו"ר האמצעי והתאונן שנעשה אצלו רגש של ישות מחזרת המאמרים, השיב לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבּעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן"...

וכן לאחרי זה, בזמנו של הצמח צדק, נתרבו החסידים ביותר, ומדור לדור הולך וניתוסף בהתגלות תורת החסידות ע"י רבותינו נשיאינו הן בנוגע להסברת עניני החסידות בשכל, והן בנוגע להפרסום בכל מקום, עד לדורנו זה, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצוה לתרגם עניני החסידות בשפות שונות, וללמוד עניני החסידות עם כל אחד ואחד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בידיעת גליא דתורה, ומבלי הבט אפילו על מעמדו ומצבו בקיום המצוות!

נשאלת איפוא השאלה: מצד גודל היוקר דפנימיות התורה, אפילו לגבי נגלה דתורה – היתכן שמבזבזים אוצרות יקרים כאלה?!

על זה מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר ד"ה צדקת פרזונו24, ש"כל סגולות אוצרי המלך אשר קבץ ואסף במשך שנים רבות, נוסף על העושר רב ומופלג שקיבצו המלכים אשר לפניו" – ש"לצורך הנהגת המלוכה אינו נוטל מזה מאומה" – "יכול לבזבז בשביל לנצח את המלחמה".

והיינו, שכיון שעומדים אנו בסמיכות לביאת המשיח, וצריך להיות כבר נצחון המלחמה – לכן מבזבזים את האוצרות הכמוסים של פנימיות התורה בהתגלות תורת החסידות.

ד. והנה, בביאור הענין שבשביל נצחון המלחמה מבזבז המלך את אוצרותיו מבלי הבט על גודל הפלאת מעלת יוקר האוצרות – מוסיף אדמו"ר האמצעי בהמאמר25, שהמלך בעצמו עומד בקשרי המלחמה, ומשליך חייו מנגד כו'.

וכן הוא גם בהנמשל – שפעולתם של רבותינו נשיאינו בגילוי תורת החסידות (בזבוז האוצרות בשביל נצחון המלחמה) היא באופן שהעמידו את עצמם בסכנה כו':

ידוע26 שכאשר אדמו"ר הזקן גילה ופירסם את תורת החסידות, נתעורר עליו קטרוג גדול למעלה, ועד שנפסק עליו למעלה שיסתלק מהעולם.

– אדמו"ר הזקן שלח אז "פדיון נפש" להרה"ק ר' נחום מטשערנאָביל. –

כאשר נודע הדבר לבתו של אדמו"ר הזקן, הרבנית דבורה לאה, קיבלה על עצמה להחליף ("אָפּבייטן") את אבי'... כדי שיוכל להמשיך עבודתו בקודש בגילוי תורת החסידות.

מאורע זה הי' בסמיכות לראש השנה. בליל ר"ה חששה הרבנית דבורה לאה שאדמו"ר הזקן יאמר לה "לשנה טובה תכתבי ותחתמי", והרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים27 – קפצה איפוא והקדימה ואמרה לו: "לשנה טובה תכתב ותחתם". וביום צום גדלי' – נסתלקה.

ועל דרך זה אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר28 – כידוע מה שאמר בזמן החתונה בשנת תרפ"ט<12>: אני הנני "משפך", שעל ידו שופכים ומשפיעים כו', וכאשר נשפכת טיפה אחת החוצה, מאשימים את ה"משפך". אלא שעל עצמי לא איכפת לי. אפילו אם יזמינו את כולם לחתונה, ואותי לא – גם לא איכפת לי. אבל מקוה הנני שחסידים וועלן מיר ניט פאַרלאָזן29...

ומזה מובן גודל האחריות שמוטלת עלינו – שהרי כאשר חסידים

מתנהגים שלא כדבעי ח"ו, הרי זה נוגע גם לה"משפך", שנחשב כמו שנשפך החוצה.

ואכן, בגלל שלא צייתנו אל הרבי כדבעי ולא היינו מקושרים אליו כדבעי, הנה באשמתנו אירע מה שאירע בשנת תש"י...

(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה מאד. ואח"כ סיים:)

ואעפ"כ, "מפיו אנו חיים גם עתה"30 – מההשפעות שהרבי משפיע לנו,

וכיון שבכל הקשור להשפעת הגשמיות רוצים אנו ומקבלים ולוקחים את ההשפעות, צריכים לדעת שההשפעה היא על תנאי – בשביל רוחניות, שהו"ע ההתקשרות, ובמילא, כשלוקחים את ההשפעה אזי מתחייבים בקיום התנאי דהתקשרות, והרי ענין ההתקשרות הוא לא רק ע"י שמירת התקנות, כמו אמירת שיעור תהלים וכו', אלא גם לימוד תורת החסידות שלו31, שעי"ז נמשכים גם ההשפעות בגשמיות באופן ש"מלאכתן מתברכת"32.

ה. (ואח"כ אמר33:) הלשון ברכה בנוגע למלאכה דוקא ("מלאכתן מתברכת") – הוא בבבלי, ששם נאמר "תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". אבל בירושלמי34 נאמר הלשון ברכה גם בנוגע לתורה – "ברכה ניתנת בתורתן".

והענין בזה35 – שכללות החילוק בין בבלי לירושלמי הוא שתלמוד בבלי שעליו נאמר36 "במחשכים הושיבני" הוא באופן דאור חוזר, ותלמוד ירושלמי הוא באופן של אור ישר37.

וזהו גם כללות החילוק שבין בעלי עסק, שלימודם הוא באופן דאור חוזר, ליושבי אוהל, שלימודם הוא באופן דאור ישר.

ומזה מובן שאצל יושבי אוהל לא מספיק הענין ד"תורתם משתמרת", היינו, שלא ישכח את לימודו, אלא צ"ל באופן ש"ברכה ניתנת בתורתן", שיתוסף יותר בהלימוד כו'.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שתהי' מלאכתם מתברכת ותורתם מתברכת.

***

ו. בשנת תש"ד, לפני עשר שנים, היתה הקביעות כבשנה זו – שי"ט כסלו חל ביום חמישי פ' וישב (ובמילא חל שבת פ' וישב בכ"א כסלו). וסיפר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר38 אודות י"ט כסלו שנת תרס"ז – שחל ג"כ ביום חמישי פ' וישב – שאז הי' כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בווירצבורג שבמדינת אשכנז (דייטשלאַנד), ודיבר בהתוועדות אודות פרשת וישב ושייכותה לי"ט כסלו, בהסבירו את הענין באר היטב, באופן שגם יהודי אשכנז ("דייטש'ישע אידן") שהיו נוכחים בהתוועדות הבינו את הדברים.

ותוכן הענין:

פרשת וישב באה לאחרי פרשת וישלח, שבה נאמר "וישלח יעקב גו' אל עשו אחיו", שהו"ע עולם התוהו, שהאורות שבו הם מרובים כו'39, ובהמשך לזה נאמר "וישב יעקב" – שהאורות מרובים דתוהו באים באופן של התיישבות.

וזהו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – שההתיישבות דיעקב היתה היכן שיצחק אביו הי' ירא ("מגורי" מלשון מורא ופחד40), כי, מצד מדריגתו של יצחק, גבורות דעתיק41, ישנו מורא ופחד מפני האורות דתוהו, שמא לא יוכלו להמשיכם למטה באופן של התיישבות. והחידוש הוא ש"וישב יעקב" – שיעקב לא פחד מהעבודה של בירור הניצוצות דתוהו, ולא עוד אלא שיצא לעבודה זו מתוך שמחה, כמ"ש42 "וישא יעקב רגליו גו'", ועי"ז המשיך האורות דתוהו באופן של התיישבות (כמוזכר בהתוועדות שלפנ"ז43).

והענין בזה – שכאשר עבודת הבירורים היא בדרך מלחמה, אזי ישנו ענין של מורא ופחד, ובודאי שאין זה מתוך שמחה.

וכדי שתהי' העבודה ללא מורא ופחד, ומתוך שמחה – צריכה להיות העבודה בדרך של שלום, כמ"ש44 "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי

ברבים היו עמדי", היינו, שגם כאשר ישנו מעמד ומצב ד"מקרב לי", נעשה "פדה בשלום נפשי", פדי' בשלום, ואז אין מקום למורא ופחד, וטעם הדבר – "כי ברבים היו עמדי", שהם עצמם רוצים וחפצים שיבררו אותם כו'.

וענין זה נעשה ע"י פנימיות התורה, כידוע45 שעיקר הענין ד"פדה בשלום נפשי" קאי על פנימיות התורה.

ועפ"ז מובנת השייכות ד"וישב יעקב" לי"ט כסלו שהוא הזמן דגילוי פנימיות התורה – כי, דוקא ע"י פנימיות התורה נעשה הענין ד"וישב יעקב".

***

ז. חג הגאולה י"ט כסלו קשור במיוחד עם ספר התניא, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע (שנדפס בקיצורים והערות לספר התניא46) שאדמו"ר הזקן ישב במאסר נ"ג ימים כנגד נ"ג הפרקים שבספר התניא, יום לפרק יום לפרק.

וכן ישנם עוד סיפורים המורים על השייכות של י"ט כסלו עם ספר התניא.

ויש לבאר ענין זה – בהקדם כללות הביאור בשם הספר: "תניא", ע"ש התחלת הספר: "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו כו'".

ח. ידועה השאלה על מ"ש אדמו"ר הזקן "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו כו'" – הרי בגמרא שם הלשון הוא "דרש רבי שמלאי", ולא ברייתא ("תניא")?

ומה שתירצו47 שמאמר זה הובא במק"א בש"ס48 ומדרשי חז"ל49, ושם הגירסא היא "תניא" – אין זה תירוץ מספיק, דכיון שבספ"ג דנדה הגירסא הרווחת היא "דרש רבי שמלאי", הי' לו להביא גירסא זו הידועה לכל, ולמה בחר להביא המאמר ע"פ הגירסא "תניא" דוקא?

ועכצ"ל, שהיתה לאדמו"ר הזקן כוונה פנימית בפתיחת ספרו בתיבת "תניא", אשר, על שם פתיחה זו נקרא הספר בשם "תניא" – לפי ששם זה מבטא את תוכנו ומהותו של הספר (וע"ד פתגם כ"ק מו"ח

אדמו"ר50 בפירוש מאמר ההגדה "חכם מה הוא אומר": האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו), כדלקמן.

ט. ובהקדמה – שעד"ז מצינו גם באידרא רבא51, שהתחלתה: "תניא אר"ש לחברייא כו'".

ומבואר בזה52, שיש קליפה קשה ביותר הנקראת בשם "תניא", שנמצאת בלב לומדי תורה, ומונעת אותם מלימוד פנימיות התורה, וזוהי כוונת רשב"י – שהוא המקור דפנימיות התורה – בפתיחת האידרא (התחלת פנימיות התורה) בתיבת "תניא", להכרית ולבטל קליפה זו.

ועל דרך זה בנוגע לאדמו"ר הזקן שפתח ספרו בתיבת תניא53 – דכיון שספר זה הוא תורה שבכתב דתורת החסידות54, שזהו המקור וההתחלה לכללות תורת החסידות [וכידוע55 שאע"פ שספר התניא נכתב לפני פטרבורג, מ"מ, היתה כתיבתו כמו לאחר פטרבורג], לכן, התחלת הספר, וגם שמו של הספר, הוא "תניא" – שמבטא את מהותו ותוכנו של הספר – להכרית ולבטל את הקליפה שמונעת לימוד פנימיות התורה.

וזהו הטעם שהפתיחה ב"תניא" היא בהאידרא וכן בספר התניא, ולא בשאר ספרים, חומש וגמרא וכיו"ב – כיון שביטולה של קליפה קשה זו הוא ע"י פנימיות התורה דוקא.

י. עפ"ז מובן גם הקשר והשייכות של ספר התניא לי"ט כסלו:

י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות, שבו יש דין ומשפט (לא רק על ענינים גשמיים, אלא גם) על ענינים רוחניים, כמבואר בחסידות56 בפירוש הכתוב57 "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", שיש דין ומשפט (גם) על המשכת האלקות ביעקב, באיזו מדה תהי' המשכת אלקות אצל בני ישראל.

וע"י ספר התניא – שמכרית ומבטל את הקליפה הקשה שמונעת

גילוי אלקות – זוכים בהדין ומשפט שבר"ה לחסידות, ונמשכת כתיבה וחתימה טובה ברוחניות, ובמילא גם בגשמיות.

***

יא. בהמאמר ד"ה צדקת פרזונו שנאמר בי"ט כסלו השתא, ואמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ט כסלו תרפ"ט – יש שינויים לגבי המאמר כפי שאמרו אדמו"ר האמצעי.

ואין זה פלא – כאמור לעיל (ס"א) שהענין דאמירת דא"ח ע"י רבותינו נשיאינו קשור גם עם תנאי הזמן, המעמד ומצב באותו זמן, הקטרוגים שצריכים לבטל וכיו"ב, ובהתאם לכך ישנם שינויים באמירת המאמרים כו'.

ומהשינויים במאמר הנ"ל – שכאשר מדובר אודות בזבוז האוצרות בשביל נצחון המלחמה, מוסיף אדמו"ר האמצעי במאמרו58 שכן הוא גם בעת שמחת חתונת בנו יחידו, שגם אז מבזבז המלך את כל האוצרות.

יב. ויש לבאר הענין דבזבוז האוצרות בעת שמחת חתונת בנו יחידו – כפי שהוא למעלה:

בן יחיד – קאי על כאו"א מישראל, כידוע מאמר הבעש"ט59 ע"ד היוקר של כאו"א מישראל אצל הקב"ה, כמו בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם.

ושמחת חתונת בנו יחידו – שחתונה הו"ע גילוי כח הא"ס ע"י ההולדה60 – ענינה ותוכנה שיתוסף עוד יהודי, היינו, שעוד יהודי יתקרב להקב"ה61.

ובעת שמחת חתונת בנו יחידו מבזבז המלך את כל האוצרות – שבשביל שיהודי יתקרב להקב"ה מבזבזים את כל האוצרות, שזהו מצד היוקר של הבן יחיד.

יג. וכן הוא בענין בזבוז האוצרות שבהתגלות תורת החסידות:

ידוע62 מה שביאר אדמו"ר הזקן להרה"ק ר' פנחס מקאָריץ בענין

התגלות ופרסום תורת החסידות, ע"פ משל מבן מלך שהי' חולה מסוכן, וכדי להציל את חייו, צוה המלך ליקח את האבן היקרה שבכתר המלכות, לשחקה וליתנה לתוך פיו של בן המלך.

וההסברה בזה – שלולי מציאותו של בן המלך, מהי התועלת ומהו הצורך בכל ענין המלוכה וכתר מלכות!

ועד"ז למעלה – שמלכותו של הקב"ה (שגם היא באופן ד"אין מלך בלא עם"63) היא ע"י נש"י דוקא, שממליכים אותו כו', שכל אחד מהם הוא כמו בן יחיד, ובשבילו מבזבז המלך את כל האוצרות, שזהו"ע התגלות תורת החסידות.

וזהו הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר הפיץ ופירסם תורת החסידות לכל בנ"י, מבלי להתחשב אפילו במעמדם ומצבם בנוגע לקיום המצוות (כנ"ל ס"ג),

– וכפי שאמר64 שבימינו אלו אין מציאות של "אפיקורסים". יכול להיות מציאות של "עם הארץ", "שוטה", והרחמנות עליו גדולה ביותר, אבל לא "אפיקורס" –

כיון שכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', הוא בנו יחידו של הקב"ה, ובמילא נכלל הוא בהבטחה ש"לא ידח ממנו נדח"65,

ולכן, השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר – להיותו נשיא הדור, שממנו יונקים חיותם כל בני הדור [וכמבואר בתניא66 שאפילו הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים מקבלים חיותם מהם] – ומסר נפשו לגלות ולפרסם תורת החסידות גם אליהם, כדי להוציאם ("אַרויסשלעפּן זיי") ממעמדם ומצבם ולקרבם לאלקות.

יד. אמנם, בענין זה צריך לידע כל אחד, שכשם שרצונו שיבזבזו את האוצרות בשבילו ויקרבו אותו, כך צריך גם הוא לעשות כן – לקרב עוד יהודי, וללמוד עמו תורת החסידות.

ואין לו לטעון: מי הוא יהודי זה, הרי הוא רחוק לגמרי וכו' – כי, כאשר יעשה חשבון אמיתי, יווכח שהאמת הוא להיפך, כי, להיותו

קרוב יותר לה' ולתורתו, אזי מצד החסרון שבעבודתו הרי הוא הוא גרוע יותר מיהודי הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל67 גבי אחר שידע בכבודי כו'68.

ובמילא, אם בשבילו מבזבזים את האוצרות – הרי בודאי שיכול הוא וצריך להתנהג כן עם הזולת, לקרבו וכו'.

וכאשר עבודתו היא באופן ד"צדקה כו' שפיזרן לבין האומות"69, שיורד ממדריגתו ומכניס את עצמו לעסוק בטובת הזולת, אזי מתנהג גם הקב"ה עמו באופן כזה, "צדקה עשה הקב"ה כו'"69 – שמבזבז את האוצרות בשבילו, ומוציאו מן המיצר אל המרחב בגשמיות וברוחניות.

***

טו. בפרשת השבוע70 מסופר אודות לידת פרץ – שמשיח הוא מבני בניו – ע"י מעשה יהודה ותמר. ועד"ז מצינו בנוגע לישי אבי דוד – שישי חשב שבא על שפחתו כו'71.

וטעם הדבר שהוצרך להיות באופן כזה – כדי להוציא את הנשמות של דוד ומשיח מהקליפות, שלא היו מניחים אותם לצאת, ולכן הוצרך להיות באופן שיחשבו שיש להם חלק ונחלה כו'72.

אמנם, מצדה של תמר – הי' זה ענין של מסירת נפש, שהרי תמר "היתה צנועה בבית חמי'"73, ואעפ"כ מסרה נפשה בשביל להמשיך נשמת משיח.

ונקודת הענין – שבשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא.

טז. ועד"ז מצינו אצל פינחס – פינחס זה אליהו74, מבשר הגאולה75:

פינחס שהרגו לזמרי – הניח עצמו הצדה, ומסר נפשו לקנא קנאת ה' ("בקנאו את קנאתי גו'"76), ולכן, גם בשעה שנתעלמה הלכה ממשה רבינו77, זכה פינחס לכוין אל ההלכה לאמיתתה, שהרי אף ש"הבא לימלך אין מורין לו", הרי כן היא ה"הלכה"78.

והענין בזה – שמצד הנשמה רצונו של כאו"א מישראל לקיים את רצון הבורא79, ומצד הנשמה אין מקום לענין של טעות כו', אלא שכאשר ישנם פניות אישיות, הרי זה מעלים על הנשמה. אבל כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שאינו חושב על עצמו כלל, ומתמסר לגמרי לקיים ולמלא רצון הבורא – כפי שצריך להיות מצד הנשמה – אזי בודאי יכוין אל האמת80.

ומצד מסירת נפשו – "הנני נותן לו את בריתי שלום"81, ונעשה הענין ד"פנחס זה אליהו", שיבוא ויבשר לבנ"י בשורת הגאולה ע"י משיח – כי, כאמור, בשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא.

יז. וכיון שבשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא, הרי מובן, שכללות ענין העבודה – שתכליתה הוא ביאת המשיח – צריכה להיות מתוך מס"נ.

והענין בזה – שתכלית הכוונה בבריאת העולם הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים82, והרי ענין זה יושלם בביאת המשיח.

וזהו שאמרו רז"ל83 על הפסוק84 "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" – שהענין דרוחו של משיח ישנו כבר מתחילת הבריאה, כיון שזוהי תכלית כוונת הבריאה.

ולכן, כללות ענין העבודה, ובפרט בכל זמן משך הגלות, צריכה להיות מתוך מס"נ, היינו, להניח את עצמו הצדה, ולעבוד את ה' באופן של אתכפיא וקבלת עול – כי, לגילוי המשיח באים ע"י מסירת נפש דוקא.

וזהו גם הביאור בהמדובר בי"ט כסלו85, שהאל"ף בי"ת של חסידות הו"ע הנחת עצמותו, אתכפיא וקבלת עול,

– דלכאורה, הי' צריך להיות סדר העבודה באופן שתחילה תהי' עבודתו ע"פ שכלו ורצונו, ליתן גם לו תפיסת מקום ("מ'זאָל אים אויך געבן אַן אָרט"), ואח"כ ידרשו עבודה נעלית יותר, באופן של הנחת עצמותו. ואעפ"כ, מיד בתחלת העבודה תובעים לכל לראש ("נאָך איידער

וואָס ווען") אתכפיא וקבלת עול, "ברעכן זיך און ניט טאָן וואָס עס ווילט זיך", ואדרבה, "טאָן וואָס עס ווילט זיך ניט" –

כי, המכוון בכל עניני העבודה הו"ע המס"נ, שדוקא עי"ז זוכים לגילוי אורו של משיח צדקנו, במהרה בימינו.

**********

ולפי דברי כמה מפרשי רש"י2 נמצא, שרש"י כותב כאן שני פירושים: א) ש­יעקב "לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה" (שהוא ע"פ בראשית רבה על אתר3), ב) פי' רבותינו ד"אין חלום בלא דברים בטלים" (והוא ע"פ דברי הגמ­רא4).

ולכאורה משמע, שלפי' הא' חשב יעקב שאין ממש בחלום והוא חלום שווא*4, כיון שגם "אמך" היתה משתחווה (וטעה בזה, כי "לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה"); ואילו לפי' רבותינו ידע יעקב שהחלום הוא חלום אמיתי, והפרט ד"אמך" משתחווה אינו סותר לאמיתיות החלום (אף שלשיטת רבותינו א"א לומר שהדברים מגיעים לבלהה), כי "אין חלום בלא דברים בטלים", ופרט זה הוא מה"דברים בטלים" שבו. ומה שמס­יים רש"י "ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו לכך אמר לו הבוא נבוא וגו' כשם שא"א באמך כך השאר הוא בטל", זהו סיום הפירוש הב', דאף שהוא ידע שהחלום אמת, מ"מ אמר כן "להוציא מלב בניו".

אבל לכאורה פירוש זה (בדברי רש"י) דחוק הוא, שהרי בכתוב ממשיך5 "ואביו שמר את הדבר", ופרש"י "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא", הרי מפורש שברור הי' ליעקב שהוא חלום אמיתי ובודאי יתקיים6, אלא שהי' ממתין ומצפה מתי יתקיים7.

ואולי י"ל, שאין כאן שני פירושים ברש"י, אלא כל דבריו הם המשך אחד. וכדיוק לשונו "ורבותינו למדו מכאן" [ולא כתב, כדרכו בכ"מ כשמביא שני פירושים, "דבר אחר" או "ורבותינו דר­שו" וכיו"ב], שאין במשמעות לשון זו שזהו פירוש חדש, אלא רק הוספת ענין8. ושיעור לשון רש"י כך הוא: כיון שיעקב לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה, ו­אעפ"כ הי' ברור לו שהחלום יתקיים (כ­המשך הכתוב "ואביו שמר את הדבר"), הנה מזה למדו רבותינו שאין חלום בלא דברים בטלים. וזו היתה דעתו של יעקב, שאף שכללות החלום יתקיים, מ"מ פרט זה שבחלום (שאמו תבוא להשתחוות לפניו) הוא מהדברים בטלים שבו9. אבל לפי האמת לא הי' זה מהדברים בטלים כי אכן היו הדברים מגיעים לבלהה10. וע"ז מסיים רש"י, דאף שיעקב ידע ש­כללות החלום יתקיים, מ"מ אמר "הבוא נבוא גו'", כדי "להוציא הדבר מלב ב­ניו", שהם לא ידעו "שאין חלום בלא דברים בטלים", ובמילא אפשר לומר להם, ש"כשם שא"א באמך כך השאר הוא בטל"11.

ב. אלא שלפ"ז צריך ביאור: כיון שלפי האמת "הדברים מגיעין לבלהה", א"כ מה הם הדברים בטלים שבחלום12?

ויובן זה בהקדים תמי' בכללות ה­מסופר בכתוב כאן ש"ואביו שמר את ה­דבר", ש"הי' ממתין ומצפה מתי יבוא", שמורה על דבר החביב עליו, שרוצה שיבוא ויתקיים כבר, מהו העילוי בזה שבנו ימלוך ואביו ישתחווה לו ארצה? דאע"פ שהכלל13 ד"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" הוא דבר מובן ופ­שוט14, הרי זה רק שאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו כאשר מתעלים למדריגה נעלית יותר ממנו, אבל אין מקום שהאב יצפה שבנו ימלוך עליו15, ובאופן שכל אחיו המבוגרים וגם האב16 יהיו עבדים לו וישתחוו לו ארצה.

יש מפרשים17 כוונת רש"י ע"פ מ"ש במדרש כאן3 "כך הי' אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו", והיינו דזה שהי' ממתין ומצפה מתי תגיע העת שית­קיים חלומו, הוא (לא ע"ז שיוסף ימלוך וכולם ישתחוו לו שזה באמת הי' צער גדול ליעקב, אלא) משום שהי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו18, ולכן הי' מצפה מתי יבוא העת שתעמוד רחל אמו.

אבל נוסף על עצם הדוחק לפרש כן בפרש"י, שאין שום רמז לענין הנ"ל (שבמדרש) שיעקב הי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, ועוד זאת שפשטות הכוונה ב"שמר את הדבר" קאי על כללות תוכן החלום ולא על ענין צדדי שיתקיים כשיבוא זמן קיום החלום [וב­פרט באופן שעצם הדבר אין בו דבר מיוחד, ורק פרט צדדי הוא דבר שמצפה אליו19] — הרי ע"פ הנ"ל (ס"א) כוונת רש"י היא להיפך ממש, שיעקב חשב שפרט זה דהחלום (שאמו תשתחווה לו) הוא מהדברים בטלים שבחלום.

ועפ"ז — מהו גודל הענין בחלום זה שיעקב הי' ממתין ומצפה מתי יבוא?

ג. ויש לומר, שזה מתורץ ע"פ דיוק לשון רבותינו שלמדו מכאן "שאין חלום בלא דברים בטלים", דלכאורה ע"פ הנ"ל הי' כאן רק דבר אחד בחלום ש­אינו אמיתי (זה שאמו תשתחווה לו), והל"ל "אין חלום בלא דבר בטל"?

ונ"ל, שבדיוק אמרו "אין חלום בלא דברים בטלים" בלשון רבים, שיעקב חשב שיש כמה "דברים בטלים" ב­חלום20, דכשם שהפרט שאמו תשתחווה לו הוא דבר בטל (שהרי לא ידע שה­דברים מגיעים לבלהה), כך חשב שגם זה שהוא יבוא להשתחוות לו ארצה הוא מהדברים בטלים שבחלום, דאמיתיות החלום היא רק בזה שיוסף יעלה ל­גדולה עד שימלוך על כל אחיו, אבל לא שימלוך גם על אביו עד שיעקב ישתחווה לו ארצה.

וי"ל שכן הי' בפועל, שפרט זה ש­יעקב ישתחווה ליוסף הי' מהדברים בטלים שבחלום, כי יעקב לא השתחווה ליוסף "ארצה", אלא רק "וישתחו21 ישר­אל על ראש המטה"22.

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון רש"י "כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל", ולא נקט הלשון "כולו23 בטל", כי נקט לשון כזו, שבה נרמזת גם סברתו של יעקב לפי האמת, שיעקב סבר, דאף שעיקרו של החלום צריך להתקיים, מ"מ ישנם כמה פרטים שאינם מוכרחים להת­קיים, ויתירה מזה, שע"פ סדר מוכרחים להיות פרטים שלא יתקיימו כי "אין ח­לום בלא דברים בטלים", ולכן אמר24 יעקב לשון כזו שלא יהי' בלשונו דבר שקר (דפשוט, דאף שיעקב רצה "להוציא מלב בניו", מ"מ לא יתכן שמשום כך יוציא יעקב שקר מפיו), וזהו שאמר "כך השאר הוא בטל", שלא רק פרט זה ד"אמך" הוא דבר בטל אלא יש בו עוד פרטים "בטלים", אלא שהשבטים הבינו מדבריו שכולו בטל.

ד. אבל עדיין צריך להבין (בפני­מיות הענינים) גם בנוגע לעיקר החלום, שיוסף ימלוך על שאר האחים והם יבואו להשתחוות לו ארצה, דלכאורה, אע"פ שכיון שיוסף הי' בן זקוניו של יעקב אשר אהב אותו מכל בניו לכן הי' רוצה שיעלה לגדולה, ועוד יותר משאר כל בניו, מ"מ, מהו העילוי בזה שהוא ימלוך על אחיו עד שישתחוו לו ארצה, ועד כדי כך שיעקב הי' ממתין ומצפה מתי יבוא הדבר?

ויש לבאר זה ע"פ מ"ש רש"י לקמן עה"פ25 "וישלחהו מעמק חברון" — "מ­עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור ב­חברון לקיים מה שנאמר26 לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך", היינו שה­שליחות ששלח יעקב את יוסף היתה "ל­קיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים", דלפי זה יש לומר, שגם כללות הסיפור דפרשתנו ע"ד יוסף ואחיו היתה בו "עצה עמוקה" שתתקיים ברית בין הבתרים.

ועפ"ז יש לומר, שעד"ז הוא בנוגע לפרש"י דידן, דזה שיעקב הי' ממתין ומצפה מתי יבוא, הרי בפנימיות אין הכוונה למלכותו של יוסף כשלעצמה (שבכך שאחיו ישתחוו לו אין מעלה), אלא בכך שגזירת בין הבתרים תתקיים

ע"י מלכותו של יוסף, שהרי גזירת "גר יהי' זרעך בארץ לא להם" היתה יכולה להתקיים בכמה אופנים (וכמחז"ל27 ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשל­אות של ברזל), אלא יעקב הי' ממתין ומצפה מתי יתקיים חלום יוסף, שיוסף ימלוך, שעי"ז תהי' ירידת יעקב למצרים בדרך כבוד, וכן שהותם של ישראל בארץ מצרים במשך ריבוי שנים תהי' באופן של מנוחה וכבוד ושלוה, להיות שיוסף הי' משנה למלך שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו28, וכפי שהי' בפועל שבני ישראל ישבו בארץ גושן שהיא מיטב הארץ29.

אך גם פירוש זה אינו מחוור, כי פשטות החלום היתה לא על כללות מלכותו של יוסף (כלפי אומות העולם), אלא רק שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי, היינו רק ההש­תחוואה דיעקב ואחיו. גם פשטות הלשון "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" אינו מת­אים כ"כ לפי הנ"ל, דלשון זו מורה שהי' מצפה שהדבר יבוא בקרוב ובמהרה, ואילו לפירוש הנ"ל ודאי לא הי' מצפה שהדבר יבוא במהרה (דמדוע יצפה יעקב להתחלה של גלות, ואפילו אם יהי' באופן של כבוד). ומתאים רק לומר שהי' יודע שיתקיים כו', אבל לא ש"הי' ממתין ומצפה מתי יבוא".

ה. והביאור בזה:

ידוע הביאור הפנימי בזה שכל יש­ראל נקראים בשם יוסף, "נוהג כצאן יוסף"30, שהוא לא רק "לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב"31 כפשוטו, אלא לפי שהמשיך והשפיע מעניניו ותכונותיו הרוחניים לכאו"א מישראל32:

ייחודו של יוסף לגבי שאר השבטים הי' בזה ששאר השבטים היו רועי צאן, מופרשים ומובדלים מעניני העולם בכדי שלא יבלבלום מעבודת השם, משא"כ יוסף הצדיק הי' בגלות "נשבה לבין הגוים"33, ויתירה מזו, שהי' שולט בכל ארץ מצרים, ולא הי' זה רק כלפי חוץ ובחיצוניות, אלא שהי' עסוק בכל זה, תחלה בבית פוטיפר, "ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו"34, ולאח"ז "ועל פיך ישק כל עמי"35, שניהל בפועל כל עניני מצרים כו', שזוהי "טרדה גדולה ועצומה ביותר"36 — ואעפ"כ, הרי כל טרדות אלו לא נתקו אותו ואפילו לא בלבלו אותו מעבודת השם, וגם בעת עסקו בהם נש­אר בתכלית הדביקות באלקות, עד שהי' "מרכבה ממש לאלקות"37.

ויתירה מזו, לא רק שהטרדה בעניני העולם לא גרמה אצלו חלישות בדבי­קותו באלקות, אלא שהוא פעל בהם ובעניני מצרים, כמרז"ל38 עה"פ39 ויוסף הורד מצרימה, "שלט בהון. . כבש ב­הון", שפעל על עניני הגלות שיהיו בהתאם לעבודתו דיוסף את השם40.

וזהו מה שכל ישראל נקראים על שם

יוסף, כי הכח שיש לכל ישראל לעבור את הגלות נמשך ובא מיוסף הצדיק41.

וזהו מה שיעקב "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" קיום חלומו של יוסף, שאחי יוסף ישתחוו לו ארצה, דענין ההשת­חוואה מורה על הביטול כלפי המלך שאליו משתחווה, שע"י ביטול זה להמלך נמשכים42 אל העם השפעות המלך, הן השפעות גשמיות והן השפעות רוחניות.

ולכן הי' יעקב ממתין ומצפה לקיום חלומו של יוסף שדוקא באופן כזה בכחם של ישראל לעבור את ההעלם והסתר דגלות מצרים43 (וגלות בכלל, דכל המלכיות נקראו על שם מצרים44), כאשר הם תחת מלכותו של יוסף, היינו הנהגה זו שגם בהיותם בגלות שהוא מצב של חושך והעלם והסתר, לא יוט­רדו ויתבלבלו מעבודת השם, ונשארים שלמים במצבם, בלימוד התורה וקיום המצות, ואדרבה, הם שולטים ומושלים על עניני הגלות.

ו. אבל לפי זה הרי מה שיעקב הי' מצפה לו הוא רק מעלה ועילוי במצב ועבודת בנ"י בגלות לגבי מצבם בלא"ה בזמן הגלות, אבל סו"ס ה"ז מצב וזמן של גלות, ולא מסתבר כ"כ לומר שיעקב יצפה לזה מתי יבוא.

ולכן י"ל דזה שיעקב "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" קאי ע"ז שכל אחד מישראל ממתין ומצפה תמיד — על ה­גאולה, גאולת בנ"י מהגלות, וכמודגש בהמשך לשון רש"י "וכן שומר אמו­נים"45, מה שבני ישראל מחכים ומצפים "לאמונתו של הקב"ה. . לגאלם"46, מה­גלות47.

והביאור בזה:

נתבאר כמה פעמים אשר כללות ה­ענינים המבוארים בפרשה זו קאי לא רק על יעקב אבינו השבטים ויוסף כאנשים פרטיים, אלא מורים על כללות בני יש­ראל שבכל הדורות, ולא רק ככל מעשה אבות המבוארים בספר הישר (ספר ברא­שית) שהם סימן ונתינת כח לבנים48, אלא שהדברים עצמם מרמזים על כללות עם ישראל49.

וכמרומז במדרש בפרשתנו50 "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף הי' עסוק כו' ראובן הי' עסוק כו' ויעקב הי' עסוק כו' ויהודה הי' עסוק כו' והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של מלך המשיח", שפנימיות הפירוש בדברי המדרש הוא לא שהשבטים יוסף ראובן יעקב ויהודה הי' כל אחד עוסק בעניניו הפרטיים ו­הקב"ה הי' עוסק בענין אחר, "בורא אורו של מלך המשיח", אלא שזהו אמיתית תוכנו של העסק של כ"א מהם בפרט*50.

וכשם שבהמשך הפרשה במעשה יהו­

דה ותמר51 הרי אמיתית תוכנו הוא מה שהקב"ה הי' עוסק ובורא אורו של משיח, עד"ז הוא בתחילת הפרשה, ב­חלומו של יוסף, שהיתה הקדמה והכנה לכ"ז, שיעקב הי' "ממתין ומצפה מתי יבוא" מלכותו של יוסף, היינו משיח52 בן יוסף, שבא כהקדמה והכנה למשיח בן דוד*52, כמובא בכ"מ ברז"ל53.

והנה התוכן דממתין ומצפה מתי יבוא מורה על הקירוב והשייכות להדבר ש­אליו מצפים54, ומזה גופא הוא הנתינת כח לכאו"א מישראל בכל משך זמן הגלות להיות ממתין ומצפה מתי יבוא משיח צדקנו לגאול את בני ישראל.

וכ"ש וק"ו בזמן דעקבתא דמשיחא, כשעומדים על סף הגאולה, דאז הוא אמיתית המצב ד"ממתין ומצפה מתי יבוא", שהרי אחכה לו בכל יום שיבוא55, ולא רק בכל יום ויום, שמחכים שיבוא ביום זה, אלא בכל יום ויום גופא — בכל שעה ושעה, כמו שאומרים ג' פעמים ביום (בימות החול) "לישועתך קוינו כל היום"56,

ותיכף ומיד מתגלה "אורו של משיח", באופן שכאו"א רואה אותו ומביא את כאו"א מבני ישראל, אנשים נשים וטף, לארצנו הקדושה, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת ש"פ וישב תשכ"ז)