| נשלח ב-18/11/2008 19:13 |
 |
| |
הרמב"ם כפילוסוף לא כפרשן. פרק מתוך ספר
פרק א – הרמב"ם
1) דבריו במורה הנבוכים ג, כו
"אבל אני מצאתי ניסוח של החכמים ז"ל בבראשית רבה, שממנו נדמה בהרהור ראשון שלחלק מן המצוות אין טעם אלא הציווי גרידא, ולא נתכוונו לתכלית אחרת ולא לתועלת מציאותית. זהו שהם אומרים שם: וכי מה אכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצוַאר למי שהוא שוחט מן העורף? הווי אומר לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות, שנאמר: אִמרת ה' צרופה (תהלים י"ח, 31). אף שדברים אלה מוזרים מאוד, ואין דומה להם בדבריהם, הריני מפרש אותם, כמו שתשמע, כך שלא נחרוג ממסלול דבריהם כולם ולא נסור מן העיקרון המוסכם, והוא שבכל המצוות בֻּקְּשָה תכלית מועילה במציאות כי לא דבר רֵק הוא (דברים ל"ב, 47). ונאמר: לא אמרתי לזרע יעקב תֹּהוּ בַקְּשוּנִי, אני ה' דֹבר צדק מגיד מישרים (ישעיה מ"ה, 19).
מה שראוי שכּל שלם בשׂכלו יאמין בו בעניין זה הוא מה שאתאר לך, והוא שלכל המצוות יש בהכרח טעם, והציווי עליהן ניתן לתועלת כלשהי. ואילו הפרטים שלהן הם אשר עליהם נאמר שהם בגלל הציווי בלבד. דוגמה לזאת שהריגת בעלי-חיים מתוך הכרח התזונה הטובה תועלתה ברורה, כמו שעוד נבהיר. אבל שזה יהיה בשחיטה, ולא בנחירה, ובחיתוך הוושט ובית הבליעה במקום מסוים - אלה וכיוצא בהם לצרוף בהן את הבריות. כך יתברר לך מן הדוגמה שלהם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. הזכרתי לך דוגמה זאת רק בגלל הניסוח של (החכמים) ז"ל: שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף. אבל כאשר בודקים את הדבר לאמיתו, הרי מכיוון שההכרח מביא לאכילת בעלי- חיים, כוּון למוות הקל ביותר יחד עם קלות הביצוע. שכּן אי-אפשר לערוף אלא בחרב או כיוצא בה, ואִילו לשחוט אפשר בכל דבר, ולהקלת המוות התנו שהסכין תהיה חדה.
דוגמה למהות האמיתית של עניין הפרטים הוא הקורבן. כי לציווי להקריב קורבנות יש תועלת רבה ברורה, כמו שאני עתיד להבהיר. אך שקורבן זה כבשֹ וזה איל ושמספרם מספר מסוים, לזאת לעולם לא יינתנו טעמים. לדעתי, כל מי שיתעסק במתן טעמים למשהו מפרטים אלה הוזה הזיה ממושכת שלא יסיר בה אבסורד, אלא יוסיף אבסורדים. מי שמדמה של(פרטים) אלה אפשר לתת טעמים רחוק מן האמת כמי שמדמה שלמצוָה בכללותה אין תועלת מציאותית. דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: "מדוע כבשֹ ולא איל?" אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: "מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כ"ח, 27) ולא שמונה?", היו שואלים כן לוּ אמר "שמונה" או "עשֹרה" או "עשֹרים". והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו! ומה שקבעו בעניין זה תמיד שלכּל יש טעמים, ומה שטעמו התברר לשלמה, היא התועלת של אותה מצוָה בכללותה ולא המעקב אחר פרטיה."
2) הרמב"ם כפילוסוף דתי – לא כפרשן
הדוחק שבפירושו של הרמב"ם גלויה לעין כן. כי בעל המדרש, מתיחס לפסוק המדבר בשבח התורה, ומגדיר את התורה כצורפת את הבריות, ובא הרמב"ם ומניחה בקרן זוית, על פרטי חלק מהמצוות. יש לשים לב, להסתיגות של הרמב"ם עצמו על פרשנותו כלהלן. על המלים "הרני מפרש אותם" כותב שוורץ בהערותיו: "תאולת פיה תאוילא. ביטוי זה משמש לרוב להוצאת טקסט מפשוטו". שוורץ מציין לדברי הרמב"ם "בפתיחה לספר": "יסתכל נא בספרי... אם יראה לו (לקורא) בו פגם לפי סברתו, יפרשנו וידין לכף זכות אפילו בפירוש דחוק ביותר כפי שנצטווינו לגבי המונינו, כל שכן לגבי חכמינו ונושאי תורתנו המתאמצים ללמדנו את האמת לפי השגתם".
כלומר, הרמב"ם לא עוסק כאן בפרשנות, אלא בפירוש על דרך האפשר, בגין חובת לימוד זכות. לכן אין מקום לשאלה כמו 'האם סבר הרמב"ם שפירושו הוא על דעת בעל הדרש', כי לא בפרשנות הוא עוסק, אלא במציאת דרך אפשרית, שדברי בעל המדרש לא יסתרו את העיקר הגדול המבוסס בסברא ומוגן בחז"ל שיש טעם למצוות. אפשר גם לומר זאת בדרך זו, שהפרשנות כאן היא דתית ולא מחקרית.
יש לשים לב לעניין נוסף, שהרמב"ם שכח לגמרי מכוונת בעל המדרש. הנה הוא הסביר יפה, שלפרטי המצוות אין טעם, כי כך הוא טבע המשפט, אבל איך זה יסתדר עם 'צרוף הבריות' כי הלא במצב כזה אין פרטי המצוות מצרפים ולא עושים כלום, זה פשוט תוצאה טבעית מהחוקה. הנה שוב הרמב"ם התמקד בשאלה עם יש טעם למצווה, הוא מצא חז"ל שאין טעם, והסביר שזה הולך על פרטים. ושכח לגמרי שיש צורך להבין מה רוצה בעל הדרש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2008 20:31 |
|
| |
ומענין לענין
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות מסביר את המימרא אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ונראה שהוא מתעלם מכך שהגמרא אמרה שזה רק מיום שחרב בית המקדש.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 00:41 |
|
| |
בעל בעמיו, זה אכן מדהים.
דרך אגב, זה מזכיר לי את רבי חיים מבריסק, שיכול לצטט גמ' באופן חלקי ולפלפל בו בלי קשר למה שבאמת כתוב בגמ'.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 00:43 |
|
| |
בעל בעמיו, זה אכן מדהים.
דרך אגב, זה מזכיר לי את רבי חיים מבריסק, שיכול לצטט גמ' באופן חלקי ולפלפל בו בלי קשר למה שבאמת כתוב בגמ'.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 06:27 |
|
| |
אינש
אולי יהיה מן הראוי לדון פעם גם ביחס לטקסט אצל בריסק.
מן הראוי להוסיף שאמנם בגדולי עולם עסקינן אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים.
לפתיחת הדיון, ידוע הגר"ח המפורסם בהלכות תפילה שמחלק בין שני סוגי כוונה, כוונת המילות והכוונה שעומד לפני המלך. והנה הכוונה הראשונה כלל אינה מוזכרת ברמב"ם אלא רק בטור ובשו"ע.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 12:20 |
|
| |
בעל
אני חושב שבשתי הדוגמאות אתה לא צודק.
הרמב"ם בהקדמה, כעת קראתי, עונה על השאלה: וכי יתר חכמות העולם אינן חשובות? והוא מאריך לבאר שהן מהוות אמצעי לעיקר, שהוא החכמה והמעשה.
תשובה זו יפה גם לזמן המקדש, אלא שאז עבודת המקדש תופסת מקום לעצמה, במסגרת ההלכה והמעשה, שראוי לומר שיש לו להקב"ה הלכה ועבודת המקדש. לאחר שחרב הבית ובטלה העבודה, לא נותרה אלא הלכה.
הבעיה של מרכזיות עבודת הקרבנות במשנת הרמב"ם, היא נושא נפרד. פירושו הנ"ל אינו לוקה משום כך בכשל של שכחת כוונת הטקסט, במקרה זה.
רבי חיים מקשה סתירה בדברי הרמב"ם, מפרק ד לפרק י ומסיק מתוך כך שמדובר על שתי רמות של כוונה, אחת לכל התפילה ואחת לברכה אחת.
הדוגמא הקיצונית לטעמי בטקסטואליזציה שעשה הגר"ח לרמב"ם, היא בהלכות נזקי ממון פ"ד הל"ד, שכתב 'השומרים פטורים והבעלים חייבים' והשיג עליו הראב"ד והכ"מ הביא שכבר שאלו חכמי לוניל לרבנו וכתב להם שט"ס הוא ויש לתקן. והגר"ח מפלפל ליישב דברי הרמב"ם כפי שהם בדפוס.
אני מנסה ללמד זכות, שהוא לא ראה את הכ"מ. אולי מישהו יכול להשיג את העותק שהיה בידי ר"ח? אולי קרוע שם דף או משהו?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 12:44 |
|
| |
YMY
ואני עדיין לא מסכים אתך,
בדוגמא הראשונה מהסבה שאתה הבאת, ועוד שהרמב"ם רוצה שם לטעון שהלכה משמעותה אדם חכם וטוב, וזה נכון גם בזמן המקדש.
בדוגמא מהלכות תפילה, האם הרמב"ם לא היה אמור בפרק י' לכתוב שהוא מתיחס לכוונה אחרת מזו שנאמרה בפרק ד?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 13:02 |
|
| |
הרמב"ם לא יכול להתעלם ממרכזיותה של עבודת המקדש, במקרא ובדברי חז"ל. עם עניין זה הוא צריך להתמודד בנפרד.
אין לזה קשר להקדמה למשנה.
לטעמו של ר"ח הוא לא היה צריך. זו הבנה לגיטימית בכוונת המחבר ואינה נובעת בהכרח מגישה הרמנויטית של עמידת הטקסט בזכות עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 13:03 |
|
| |
ymy
אני מצטט (מתוך שילת): "ולפי שידעו באמיתת דבריהם, בלו בהם ימיהם (בדברי תורה) וצוו לשוד עליהם בעתות הלילה ובקצות היום, ושמום התחלית, כמו שהנם, ואמרו 'אין לו להקב"ה בעולמו חוץ מארבע אמות שלהלכה' והתבונן בזה הדבור, כי אם תעין בו כפשוטו תראהו בתכלית הריחוק מן האמת, כאילו ארבע אמות שלהלכה בלבד הן התכלית, ושאר החמות והידיעות מושלכות. ובזמן שם ועבר ומי שאחריו, שלא היתה שם הלכה, נמצא שלא היה לה' בעולם כלום..... הנה כבר התברר מכל מה שאמרנו שתכלית כל מה שבעולם ההויה וההפסד, איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שספרנו. ואחר שלמדנו מדבריהם, הליהם השלום, אלו שני הענינים רצוני לומר החכמה והמעשה, ממה שבארוהו וממה שרמזהו, הנה אמת נכון מה שאמרוהו 'אין לו להקב"ה בעולמו חוץ מארבע אמות שלהלכה"
תחילה אשאל שאלת תם, איך כל הרעיון שלו בא לידי ביטוי במאמר חז"ל? בקריאה פשוטה זה לא מובן? אני גם לא יודע איך לקרוא את הקטע "ואחר שלמדנו..." (המלים עם קו תחתון). אולי הכוונה כך, אחרי שאנו יודעים שבדבריהם של אנשי התורה, כלומר בדברי חז"ל, יש גם מעשה, שזה קיום התורה, וגם חכמה, שזה בא ברמז בדברי חז"ל, לכן אמרו חז"ל שאין לו להקב"ה, כלומר התכלית של העולם, הוא על ידי ד' אמות של הלכה, כלומר ישיבת בית המדרש, ששם עוסקים בחכמה ובמעשה.
נחזור לדבי בעל,
האם אפשר לומר שבעבודת בית המקדש יש גם חכמה? אתמהה!
אלא מאי, אפשר לפלפל ולומר כך, שהרמב"ם סבר שהתורה שבעל פה התפתח בעיקר אחרי החורבן, ורק אז נמצא חכמה ומעשה במקום אחד. זה טוב לפלפלנים.
זאת ועוד, הרמב"ם שואל, מה היה בזמן שם ועבר, מה התשובה לזה, שד' אמות של הלכה, רק מסמלים את החכמה והמעשה, וזה היה גם בזמן שם ועבר.
אם כן, אין זה קשור כלל לחורבן הבית, אלא מיום שיש ד' אמות של הלכה, בלי כל קשר לחורבן.
סוף דבר, ציונו של בעל לדברי הרמב"ם אלו, מאשרים שוב, עד כמה הרמב"ם היה משועבד לאמת השכלית, ממנה ינק, ועם דברי חכמים היה צריך להסתדר. ולכן אפשר לומר, שהרמב"ם רחוק מהלהיות פרשן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 13:07 |
|
| |
אינש
אנחנו מחכים לספר בכליון עינים.
וודאי ידוע לך שיש גם גישה הפוכה שרואה בעיקר את הרמב"ם כפרשן, לפחות כפרשן המקרא.
לפי דבריך, האם הרמב"ם לא היה מודע לקשיים שבפרשנותו או שהוא היה כ"כ בטוח בפרשנותו עד כדי כך שהיה מוכן לדחוק בלשון ולא בסברא כדי להגיע למסקנתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 13:54 |
|
| |
תודה בעל.
בכת"ע מוריה, האחרון, או אחד לפני האחרון, התפרסם מאמר על רבי חיים. שם מראה בעל המאמר, שרבי חיים מביא גמרא בכתובות שאינה קיימת, מביא רשב"א שאינו קיים, מצטט ראב"ד עם צנזור, ואומר בו פשט.
אבל בוא נחזור לרמב"ם, זה קצת יותר מעניין
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 14:04 |
|
| |
אינש
מפליא
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 15:09 |
|
| |
אינש,
הנה כבר התברר מכל מה שאמרנו שתכלית כל מה שבעולם ההויה וההפסד, איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שספרנו. = שהתכלית בעולם החומר, היא השגת השלמות במעלות השכליות ובהשגת מעלות המידות = החכמה והמעשה שמושגים על ידי תלמוד תורה במצוות עיוניות או מעשיות
ואחר שלמדנו מדבריהם, הליהם השלום, אלו שני הענינים רצוני לומר החכמה והמעשה, ממה שבארוהו וממה שרמזהו, הנה אמת נכון מה שאמרוהו 'אין לו להקב"ה בעולמו חוץ מארבע אמות שלהלכה" = ואחר שגם מדברי חז"ל אנו למדים ששני העניינים האלה החכמה והמעשה הם התכלית אליה האדם אמור לשאוף, כמו שאמרו גדול תלמוד תורה שמביא למעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד - לכן אמרו אין לו לקב"ה וכו'
ארבע אמות של הלכה הן מקום פיזי תחום ומוגדר שבו ההלכה עשויה להתממש. כאשר בית המקדש היה קיים שכינה שרתה בתוך העולם החומרי וכך נוצר קשר מהותי בין בני האדם הארציים לקב"ה, וכדברי התורה: "וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". מאז שבית המקדש חרב, השילוב בין עולם הקודש ועולם החול נעשה באמצעות ההלכה
כעת, איפה הדברים אינם מסתדרים לך?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 15:10 |
|
| |
נאחז
להזכיר לך את דברי הרמב"ם בטעמי המצוות על הקרבנות?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 15:22 |
|
| |
מה הקשר בין דברי הרמב"ם על הקורבנות לבין יישוב דברי הרמב"ם עם דברי חז"ל בקטע המצוטט?
פרה פרה, קודם נברר אם לא בשל חוסר הבנה ממהרים להסיק כאן מסקנות מדומיינות
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2008 15:32 |
|
| |
אני לא מבין מה הבעיה.
הרמב"ם בא לבאר, שמה שחשוב להקב"ה בעולם, זה תורה ומצוות, או בלשונו 'החכמה והמעשה'.
הקרבנות הם חלק מהמצוות, אבל חלק חשוב שקובע ברכה לעצמו. לכן כל עוד ביהמ"ק היה קיים, לא מתאים לומר 'אין לו... אלא ד' אמות של הלכה', ויש לומר 'אין לו... אלא ד' אמות של מקדש וד' אמות של הלכה' מתוך ראיה שהמקדש הוא חלק מתכלית האדם, במסגרת המצוות. לאחר החורבן, נותרה רק ההלכה.
הלא במשנת הרמב"ם הצרופה, גם המצוות הן רק אמצעי לחכמה, אז איך כאן הוא מתייחס ל'חכמה ומעשה'? אלא שבאופן יחסי לחכמות העולם, המעשה קרוב יותר אל התכלית. כמו כן הקרבנות, שהן חלק עיקרי מהמצוות.
בעית טעמי המצוות לא רלוונטית למימרא זו, שהיא יחסית לענייני העולם, כאסיפת כספים והבלים אחרים. מה גם שהרמב"ם אינו עקבי בנחרצותו, כאשר הוא פונה להמון, כידוע.
|
|
|
|
|
