פרשת חיי שרה

נתחיל בדבר תורה
"וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א') – א"ר אבא בר כהנא וכי אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר (בסוף פרשת וירא כו' כב') "הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך...ובתואל ילד את רבקה" ואח"כ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (ב"ר, נח', ב') המדרש מביא דוגמאות נוספות "עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע שנאמר "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון". עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז. עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל שנאמר "ונר אלוקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכלה".

המדרש מלמדנו שיש סדר אלוקי להנהגת האומה הישראלית. סדר זה הוא רצוף ובסיום תפקידו של המנהיג הותיק כבר זורחת שמשו של הבא אחריו. אין ספק שאין זה מקרי שיהושע בא אחרי משה או שרבקה באה אחרי שרה. חז"ל מלמדים אותנו (יומא לח:): "ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור". כל דור מקבל את הצדיק המתאים להנהגת הדור על פי אופיו ועל פי המאורעות שאמורים לקרות בדור הזה.
בדרך כלל העברת השרביט מדור לדור עוברת בין איש לבנו או בין מנהיג לבא אחריו – שניהם גברים.

פרשתנו מיוחדת בכך שהיא  מלמדת אותנו על המעבר הבין דורי בין אשה לכלתה, בין שרה לרבקה. בדרך כלל אין הנשים נמצאות בקדמת "הבמה", אלא מאחור, ואילו בפרשתנו הזרקורים מופנים אל הנשים. ננסה להבין קצת על דרכה של האשה דרך פרשתנו.

התורה פותחת "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כג' א'). הרש"ר הירש מדגיש שהמקום היחיד בתנ"ך בו מסופר על שנות חייה של אשה הוא כאן. הוא מוסיף "ייתכן לומר שהטעם הוא בכך שחיי האשה מרוחקים מקורות חיי הצבור, ומניין שנותיה אינו עניין לצורך קביעת מנין השנים של סדר הדורות ותולדותיהם". כנראה שבחייה ובמותה של שרה יש עניין מיוחד שאנו חייבים ללמוד.

בתחילת פרשת לך לך התורה מספרת: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן..." (יב' ה'). מבאר רש"י, "אשר עשו בחרן – שהכניסו תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". אברהם ושרה מייסדים תנועה רוחנית חדשה. הם הולכים ומפיצים את האמונה בא- ל אחד. זוהי עבודת צוות. אברהם את האנשים ושרה את הנשים. הדמות המובילה את המהלך הצורה גלויה היא אברהם. "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'..." (פס' ד'). "ויקח אברם את שרי אשתו..."  אולם בהמשך הפסוק נאמר "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען". לשון רבים ולא לשון יחיד. זאת אומרת ששרה על אף פעילותה ועל אף שהתורה מדגישה ששניהם יוצאים ובאים לארץ כנען, בכל אופן היא נסתרת. דרכו של האיש לצאת לככרות השוק ולהפיץ את דעותיו. אך האשה דרכי השפעתה לא ברעש אלא בצניעות ומתוך הקרנת  העושר הפנימי של עולמה הרוחני. כך מוצאים אנו אצל המלאכים הבאים לבקר את אברהם. הם שואלים: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ויאמר הנה באהל" (יח' ט'). מבאר רש"י על פי חז"ל "יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה". ועל תשובתו של אברהם מבאר רש"י: "הנה באוהל – צנועה היא".

את אותו אוהל אנו פוגשים אצל רבקה.  נאמר בפרשתנו, "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו". מבאר רש"י: "ויביאה האהלה – והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת ראה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה, פסקו, כשבאה רבקה חזרו". "השם משמואל" מבאר עפ"י דברי הרמב"ן, שהאבות היו סוד ה' עלי אוהלם, והמשכן שהיה אח"כ היה דוגמת האבות. אותם שלשה דברים שמצינו באוהל שרה ורבקה מצינו בדוגמתם במשכן. היה הנר המערבי של המנורה דולק בנס שממנו היה מדליק ובו היה מסיים. ולחם הפנים היה "לחם חם כיום הלקחו". שנשתלחה ברכה בלחם הפנים. והיה ענן ה' על המשכן. בציווי המשכן נאמר,"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה' ח'). עם ישראל צריך לבנות את הכלי, את המסגרת שבתוכה יחול  שם ה'. הוא בונה את הבית. מתוך כך הקב"ה שוכן לא רק בבית = משכן, אלא הוא שוכן בתוכנו בתוך כולנו = ושכנתי בתוכם. מתוך שהקב"ה מתגלה במשכן, וזה מתבטא בענן שנמצא על המשכן, מתברכת המציאות כולה הן הרוחנית= נר, והן הגשמית=הברכה בלחם.

אוהל שרה ורבקה הוא מעין המשכן. ע"י הבניה של האוהל המסתיר והמכסה, הנותן אפשרות לחיות חיים פנימיים וצנועים, מתברכת המציאות הרוחנית והגשמית מעצמה. ברכה זו מצויה באוהל האמהות, לא באוהל האבות. כיוון שהשפעת האשה היא מתוך הפנים, מתוך צניעות, לעומת האיש המוחצן יותר. כשחוזר אליעזר משליחותו הוא מספר ליצחק "את כל הדברים אשר עשה" (כד' ס"ו). אומר רש"י:"גילה לו ניסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו". לכאורה, זה צריך לשכנע את יצחק שיקח את רבקה לאשה. הרי "מה' יצא הדבר". בכל אופן קודם יצחק מביא את רבקה לאוהל שרה. הוא בודק אותה האם היא מתאימה לדרכה של האם הישראלית. רק לאחר שמתברר שרבקה מחוברת לדרכה של שרה, אז "ויקח את רבקה ותהי  לו לאשה ויאהבה".

העצמה המוקרנת מהאהל החוצה ומברכת את החיים כולם ומרוממתם, באה לידי ביטוי אצל רבקה עוד בילדותה. כשאליעזר פוגש את רבקה מספרת לנו התורה: "והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא
ידעה" (כד' טז'). מבאר רש"י (על פי המדרש רבה): "בתולה – ממקום בתולים. ואיש לא ידעה – שלא כדרכה. לפי שבנות  הגויים היו משמרות בתוליהם ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקיה מכל".
רבקה יש בה צניעות פנימית ואמיתית. לא כאחרות שמראות עצמן כצנועות אך באמת אינן כאלה. המדרש ממשיך: "א"ר יוחנן ממשמע שנאמר בתולה אין אנו יודעים שאיש לא ידעה? אלא אפילו אדם לא תבע בה". דבר פלא הוא. רבקה שעליה נאמר שהיא טובת מראה מאוד, אף אדם לא תבע בה? אלא מתוך שמהותה של רבקה היתה הצניעות, ודוקא מתוך כך היא הקרינה החוצה אמת טהורה, כך שאף אדם לא תבע אותה. אין ספק שההשפעה  המייחדת את שרה ורבקה היא לא השפעה הנובעת מהוכחות פילוסופיות וניתוחים אנאליטיים.

השפעה זו נובעת מכך שהאשה חיה את אמונתה באמיתיות. האמונה היא עצם החיים שלה. על כן אמונה זו מוקרנת על האחרים באופן טבעי. זו מדרגה נפלאה של דביקות טבעית וזורמת בקב"ה. את הטבעיות הישרה והטהורה הזורמת באופן טבעי מוצאים אנו אצל שרה ורבקה במספר מאורעות. שתיהן דואגות שהברית שכרת ה' עם אברהם תעבור לאדם המתאים, ליצחק וליעקב. כל זאת מתוך התחושה הבריאה והאמיתית של האמא. על כן תובעת שרה לגרש את ישמעאל, ורבקה מסדרת שהברכות יחולו על יעקב ולא על עשיו. אברהם ויצחק הגברים, היו יכולים להסתבך, וכך השלוב הראוי שבין אדם לאשתו מצליח להוליך את עם ישראל בדרך האמת.

בפרשתנו מוצאים אנו שני מקרים שמבטאים את ישרותה הטבעית של האשה. נאמר אצלנו: " ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (פס' ג'). שואל המדרש- רבה (נח', ה') "מהיכן בא, מהר המוריה בא, ומתה שרה מאותו צער (ע"י השטן ששח לה אותו המאורע – "עץ יוסף")., לפיכך נסמכה עקדה לויהיו חיי שרה". ישאל השואל, האם שרה העלתה בדעתה שאברהם סתם החליט לשחוט את יצחק. ודאי שעושה הוא זאת בציווי הקב"ה. א"כ מדוע פרחה נשמתה? אצל אברהם נאמר, "וישכם אברהם בבוקר", ומבאר רש"י: "נזדרז למצוה". א"כ מדוע שרה לא עומדת בנסיון כמו אברהם? אולם יש לומר, שבאמת לא  התכוון הקב"ה שאברהם ישחט את יצחק, אלא שכך אברהם הבין את ציוון הקב"ה. שאמר לו "והעלהו שם לעולה" (ודאי שהקב"ה רצה שכך יבין אברהם, כי אחרת לא יהיה נסיון). אולם שרה באינטואיציה הנשית הפנימית ברור לה שלא יכול להיות שהקב"ה מצווה לשחוט את יצחק, על כן כששמעה שיצחק נעקד פרחה נשמתה.
גם אצל רבקה מוצאים אנו תחושה ישרה וטבעית עוד בילדותה. לבן ואמו אומרים לאליעזר:"נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (כד' נז'). מטרתם היתה לעכב את הליכתה של רבקה עם אליעזר. הרי היא ילדה קטנה ולא תרצה ללכת עם אדם זר לארץ רחוקה. היא לא תרצה להתנתק מאמה, ומשאר משפחתה. אולם תשובת רבקה היא קצרה וחד משמעית: "אלך".

רבקה חשה שהליכה עם אליעזר תעזור לה לחיות חיים אמיתיים המבטאים את  תכונותיה הישרות והטהורות. על כן בלא היסוס היא מוכנה ללכת עם אליעזר.

במשך הדורות התפקידים המעשיים של האשה קבלו צורות שונות והופעות שפעמים הם מנוגדות. אך צריכים אנו לקוות שתמיד תדענה נשות ישראל לחבר את הצניעות עם הישרות הטבעית שבהן, וע"י כך להצעיד את האומה בדרכה האלוקית.

פרקים פנויים מ-ק.
להתצרפות באישי או באשכול .

שרית ממש כל הכבוד לך !!!  גם צדקת וגם ת"ח !!! את בטוחה שאת בת ??!!! לפי ה-ד"ת שכתבתזה לא ניראה ככה ...