מוייפת ניירא בערב שבת בין השמשות

הולך הייתי לי לתומי באחר הצהרים של יום השישי האחרון.

יום השישי, הידוע, בו צריך לעשות קניות, לבשל, לגהץ, לקרוא חדשות, להגיב, לענות, לקרוא שוב, להגיב, לענות, לצחצח נעלים, ועוד וחלילה.

ואני, מרוב טרדות היום, לא שמתי ליבי שהשעון עיקש ופתלתול הוא, לא ינוע ולא יזוע ממשמרתו לנוע ולזוע. יסוב סוב סוב כל העת, יקבע העת ויסוב בחזרה.

והשעון, דופק לו במהירות, ואני מתהלך בעצלתיים, הוא ממהר ואני מתמהמה. השעון מקיים רצון קונו ואינו פוק שעה אחת מלנוע, ואני מקיים את מה שנאמר "ויתמהמה" - בשלשלת גדולה ואיטית.

אבל לא לעולם חוסן, וכשעה לפני כניסת השבת, הצטרף הטלפון לשעון, ויחל לדפוק ולנדנד - היכן אתה והשבת בפתח?

ואני רץ כנשוך נחש, פתאם יבוא פיתון בתרגיל עוקץ, וממהר את תחנת האוטובוסים השוכנת לה במעלה ההר, ויש אומרים - על הר ההר, ואני אומר - הר הר הר ההר.

חיטוט קל בכיסי (אני מחטט רק בכיסי, ולא בשל זרים) העל כי חסרים לי חמשה שקלים לנסיעה. חמישה טבין ותקילין. והלא הלכה היא בידוע, ששום נהג אוטובוס לא יקבל צ'קים, ולא כרטיסי אשראי, והכספומט הקרוב נמצא חמש דקות מהרי החושך. ואני אובד עצות, ואיני יודע מזור לנפשי האומללה - כיצד תוכל נפשי להגיע למחוז חפצה, ולא לשבות בתחנת האוטובוס.

מיד, מתעשת אני פעמיים, ומחליט שאתרום סך ח"י פעמים ח"י (לקופת העיר?), אם רק אצליח להגיע למחוז חפצי.

עליתי לאוטובוס, כיודע שיעשה לי נס, הגשתי לנהג שבעה שקלים ושמונים אגורות, במקום שנים עשר שקלים ושמונים אגורות, ונעשה לי נס, והנהג לא שם ליבו, והחליף בין מטבע של חמשה שקלים למטבע של עשרה שקלים, ונתן לי לעלות לאוטובוס.

הבטחתי לפרסם.