ארבעה נכנסו לפרדס- מה זה פרדס?

ספרן
כמדומני שהכיוון של ר' צדוק באובנתא דלבא הוא הפוך.
וחזרנו לאד הומינום.

ספרן ובעלבעמיו
לא משנה אם אומר כדברים שכתבתי או להיפך, אם תוכלו תציינו מקום מדויק ואבדוק. מעניין אותי מה חשבו על צורות ההשגה. תודה



ובשולי הדברים, מה שנילמד מסיפור אלישע בן אבויה הוא דבר חשוב לכולנו. שהגם שחילל שבת בפרהסיה, ונשרו סיפרי מינים מחיקו , וזמר יווני, ועוד דברים (כמסופר בגמ') הפכיים לדרך התנאים והיה מרוחק בין במעשיו ובין בהיתנהגותו ובין בכל אורחותיו ומידותיו מהדרך שהייתה שלהם. מ"מ לא רק שלא ריחקוהו ולא נידוהו ולא דחוהו, אלא היו לומדים תורה מפיו(והסכימו איתם באות ומופת כמסופר), והיו מקרבים אותו, והיו אוהבים אותו, וכו (אפילו בדור שאחריו כשבא ביתו לפני רבי ליככה האש ספסלו כי לא כיבדה כראוי). והכול מהסיבה הפשוטה שהבינו אותו ומעולם לא הרגישו שהוא באמת מרוחק מהם. הם הבינו שדעתו אחרת מהם ורעיונותיו שונים וסברותיו אחרות, אבל הוא בעצמו נישאר אחד מהם.

תארו לכם כהיום, אילו היה כזה אלישע בן אבויה, כמה פאשקווילים ויריקות וגידופים וניאוצים וחרמות ונידויים היה מקבל (ואיני מדבר על הפוחזים וריקים שכול הבנתם היא בהצתת פחים ואינם מן הישוב כלל, אני מדבר על האמורים להיות מנהיגים, כלומר שדעתם מיושבת ומעמקת להבין חוץ מאת עצמם גם את זולתם).

אני ניזכר כרגע בבריסקע מעישה.
בבריסק היה אחד 'בונדיסטיי 'שהיה מנאץ להגר"ח בכל צורה שהיא והיה מיסתובב תחת ביתו בשבתות בחילולי שבת ובכל גידוף וניאוץ, עד שפעם אחת ניתפס לשלטון על בגידה וכדו' וניגזר דינו למוות. והיו כולם בטוחים שהגר"ח ינהג בו ככל 'לא מעלין', וטענו לפניו שהטא ממש מומר להכעיס ודינו ש'מורידין, אבל ר' חיים טען כזאת - הדין של מורידין הוא לא עונש אלא התרעה לצורך מניעת כפירה ודרדור הדת און איצטער איז ניטא קיין צורך השעה, מילא עס איז דא גענוג בונדיסטן און קאמעניסטן אהן דעם יונגע נארישן בונדיסט, איין מעהר און איין ווייניגער עס מאכט ניט קיין אונטערשייד.

וראשי בריסק נילחמו בר' חיים ע"ז למען ישמעו ויראו, אבל ר' חיים עמד בערב יוה"כ אחר מינחה והכריז שכרב העיר אין תפילות ביוה"כ בבה"כ, בלא פדיון אותו בונדיסט, והסוף היה שפדוהו ממש לפני השקיעה ולא אכלו באותה השנה סעודה המפסקת. אין להוסיף מילה על 'רב החסד שר התורה'. וכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, וכל ת"ח שאין בו דעת אפילו נביללה טובה הימנו.



ולסיום, אני רוצה להביא כאן אייזה מילים מרב"ד בן ר"מ (מבאסטון) על אחר (ואף שאני טוען בזה בדיוק להפך ממנו, כלומר שה'אחר' אצל מי שחושב באמת, הוא החלק המאמין שבאדם, וה'אישיות האמיתיית' היא החלק החוקר ומסקנותיו יהיו רחוקים ככל שיהיו, ועל האדם לקיים בעצמו שתי קוגניציות האחת החוקרת והלוגיית ולצידה הספונטניית והאינטואיציית. מ"מ חביבין דבריו מאוד, והבוחר יבחר בקרבו מי ה'אחר' ומי ה'אמיתי')

...הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, בספרו "חמש דרשות" (סוף הדרשה החמישית), תאר כך את עוצם הטרגדיה הרוחנית בנפשו של אלישע בן אבויה:

למרות התיאור היפה של הטרגדיה בנפשו של אלישע,לא אהבתיו,כי תיאור כפירתו מנקודת מבט של רוח רעה ושיגעון ונפש מפוצלת שהסיטרא אחרא השתלטה עליה וכאילו אנחנו במקום השיפוט של מהו הצד האלוהי ומהו הצד השטני שבנפשו אינו נכון 
כי דווקא חיפוש האמת והתודעה העמוקה ביותר הביאה אותו לעזוב את כל מה שהיה ונשאר יקר ללבבו. וכל אחד יכול להרגיש בכל האגדתות אודותיו שזו הייתה טראומה שהתנאים התקשו להתמודד איתה.
ונראה שכל עזיבתו של אחר כי לא היה בימיו את עצכ"ח...

למרות התיאור היפה של הטרגדיה בנפשו של אלישע,

ניראה לי שר"ד מצא כאן קצת מקום לשיחרור ביטויים על מצבים והרהורים מסויימים בימי חייו(איני אומר מידיעה אלא ממורגשות).

רב"ד כידוע ניזון בצעירותו משתי מקורות קצת סותריים, בין אביו(שהיה מבולבל קצת בדעותיו בין מה שקיבל מהגר"ח ובין מה שליבו נטה אחר רוחות העיתים) שהשפיע על עולמו האמוניי והרעיוניי,לכיוון מיתון דעות אבל אמונה חזקה, ולבין אימו שהייתה קצת משכלת והשפיעה על עולמו המדעיי בכיוון יותר משכילי, מתירניות, וחשיבה מפותחת(יש אומרים שמאוד חרה לה שר' ב"ד למד חסידות בהיות אביו רב בחאסאלוויץ' והיא שהיזעיקה את הגר"ח על ילדה שהתחיל ללמוד אמונות משונות. בעקבות זה ר"ח גער באביו על שמזניח את חינוך בנו.
ר' ב"ד עצמו סיפר שהשנים בחאסאלוויץ' בהם למד בילדותו תניא במקום גמרא, השפיעו עליו מאוד בדרכו העתידיית).

הנה דוגמא ממה שספג בקטנותו, ולא עזבו התחושיות הזאת כל ימי חייו.
"שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא, אחר כך היה אומר כדברים האלה: 'זהו פירושו של הר"י ובעלי התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא'. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, בנימת ביקורת כביכול, 'אין אנו מבינים לא את הסברא של הרמב"ם ולא את אופן ביאורו את הסוגיא'. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: 'רבינו משה, מדוע עשית זאת?' לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, 'הראב"ד בהשגותיו צודק'. בני החבורה היו מנתרים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: 'דברי רבינו קשים כברזל'. מכל מקום לא אמר נואש; היה תומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט לאט ומתחיל: 'רבותי, נראה נא...' והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם, הרושם שהתקבל במוחי התמים והצעיר היה כי הרמב"ם מוקף מתנגדים והמגן היחידי הוא אבי מרי. חשתי כי הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה הייתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא אף הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היה מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: 'אמא, אמא, הרמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא!' (איש ההלכה, עמ' 230).


לא אהבתיו,כי תיאור כפירתו מנקודת מבט של רוח רעה ושיגעון ונפש מפוצלת שהסיטרא אחרא השתלטה עליה

באותם מילות שראית את דבריך, תיראה אייך הוא באמת מסביר אייך הוא רואה את הבעיה של אחר(ואייך הוא רואה את האמת שנשארה באחר). הכול מתוך אותה תפיסה בריסקאית של נאמנות למסורה, של נאמנות לקודם, ושל הרצון להמשיך את זה הלאה, שאותה תפיסה (אותה כיני בעברתי כאיבוד העצמיי)

מפני שהתנא האמיתי, החכם מחכמי ישראל אשר רבי מביא מתורתו בפרקי אבות - מעולם לא חטא, מעולם לא בגד בכנסת ישראל, מעולם לא התחבר לרומאים, מעולם לא רצה לנתק ילדים יהודים מתורה ויראת שמים. מישהו אחר בגד; אישיות אחרת, "אחר". הבגידה באה באורח מוזר.
בבוקר לא עבות אחד לא הכיר אלישע בן אבויה את עצמו; טעות פטלית טעה בנוגע לעצמו. גלגול, נשמה שחורה ומכוערת נכנסה בו, הקסימה אותו ושכנעה אותו כי אין הוא תלמידם של חכמי המסורה, כי שונא הוא את כל הקדוש, כי כנסת ישראל איננה אמו, כי עתידה איננו שלו.

 יש כאן את חרדת הנטישה, את חרדת הביטוי העצמי, את חרדת האינדוודואליות. ולדעתי כל שיטתו הפילוסופיית נבעה כשילוביות של הרעיון הזה בצירוף הנסיון לברוח ממנו, הוא ניסה לעצב את אמונתו ורעיונו הפילוסופיית באיחוד של אמונתו מילדותו עם התרופה לזה שהיא היפוכה.
אני מביא ממה שכתבתי פעם על הבריסקע שיטה:
...כאן מיתבטא מה שאני כל הזמן טוען, 'האובססיא של בריסק מעצמאות', יש להם חרדיתיות ממשית מלחשוב משהו לבד, מלהחליט משהו לבד, מלהתקדם לבד הלאה, זה חוליי נפשיי ידוע, שהיתפתח אצליהם לשיטה עיוניית. כשר' חיים אמר שצריך תמיד להבין 'מה' הכתוב ולא 'למה' כתוב, זה לא בא מעמקות, זה בא מאותה החרדה. וגם כאן החרדה הגדולה מלתת לאדם בחירה להחליט שהוא ניכנס בצורה בחיריית שלו לברית, הביא את הרעיון הזה, ש'ניין. חלילה, אונז זענען ניט בעלים אוף אפעס, אלץ וואס מיר טהאן, איז נאר וויל די אייבישטער האט אזיי באפיילט. אין כאן איזה רעיון ב'לישמה' יש כאן חרדה מאצמעיות, אני מכיר אותם היטיב, ואני יביא עוד ראיות לזה.



וכאילו אנחנו במקום השיפוט של מהו הצד האלוהי ומהו הצד השטני שבנפשו אינו נכון

כנ"ל, אין 'אנחנו'. אנחנו זה חוליה במסורת.


כי דווקא חיפוש האמת והתודעה העמוקה ביותר הביאה אותו לעזוב את כל מה שהיה

 חז"ל איפיינו אותו גם כאוהב חזק את החיים (מיני זמר , ודבר ראשון שעשה זה הליכה לזונה) . ואמנם הכניסה לפרדס, והספרי מינים שהיו נושרים מחיקו(והנשירה מחיקו מראה שהוא חיפש חזק שותפים לחיפושו) היו עדות לחיפוש חזק של האמת המוחלטת(ואי הסתפקות באמת היחסית שמספקת המסורת). גם האכזבה מחוסר הצדק בעולם והזוועות כאן(שילוח הקן ור' יהודה הנחתום) היו קטאליזטור גדול להחלטותיו. בקיצור מוכר מאוד לכולם כאן.

ונשאר יקר ללבבו.

זה מדהים ממש, איך נישאר אוהב לחבריו ואיך הם נישארו חברים ואוהבים לו


 וכל אחד יכול להרגיש בכל האגדתות אודותיו שזו הייתה טראומה שהתנאים התקשו להתמודד איתה.

ניראה לי שכדאי להמעיט בשימוש ב'טראומה'. זה היה משהו לא שיגרתי אצליהם, אבל וודאי (וחבל שאין סיפורים ע"ז) העשיר את עולמם הרעיוניי. יכול להיות שחלק מהנסיונות להחזירו היה 'מערך הגנה' שלהם לעצמם, כך שהם נהנו משתי עולמות, גם קיבלו מידע מהעולם הרעיוני החיצוני, וגם המשיכו להחזיק באמונתם. (ניראה לי שר' ב"ד ראה עצמו כאחד שנע על ציר 'אחר'- ר"מ')

ונראה שכל עזיבתו של אחר כי לא היה בימיו את עצכ"ח...

או אה. מה היית מציע לו (לפני היכנסות לפרטים),  (כאחד שאוהב את החיים, זה אין בעיה היום) כאחד שהגיע לרעיונות כאילו שכתבתי ב'קיצץ בנטיעות'(וממילא רעיונות האמת הדתיות הם יחסיות) ובמבט על העולם כחסר תכלית ורעיון.

תוקן על ידי תורה_ודעת ב- 16/03/2012 12:38:06

לתורה ודעת
יפה יפה כתבת.

תוקן על ידי ש_שנהב ב- 18/03/2012 02:09:29