ואני מודיע לכם:

הם מפחדים

חברים יקרים - ה' עמכם,

את החלטת הבג"צ, קיבלתי אגב הדלקת נר שמיני של חנוכה באירוע משפחתי בחיפה. קודם שהגיע הבשורה, חיוו כל הנוכחים את דעתם לפיה הבג"צ לא יבזה עצמו בהחלטה שערורייתית כל כך. כל המדינה, כולל בית המשפט המחוזי מבינים היטב מדוע נדחקתי למקום ה36. "לאמיתו של דבר, שינוי הרשימה נבע מהרצון להרחיק את משה פייגלין מהמקום בו שובץ..." מתוך החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי – יהודה זפט

"לא ייתכן שבג"צ יעשה עצמו כאילו אינו מבין את מה שכולם מבינים – ובמיוחד לאחר שתקפת אותו והסברת לכל העולם בדיוק מיהו הגוף הזה" הרם.

אני חשבתי אחרת. כבר מהבוקר טענתי כי הפחד מפני יגבר על הבושה, הבג"ץ יקבל את ערעור הליכוד ובמקרה הטוב, אשאר במקום ה 36.

הם מפחדים. הם מפחדים מאוד. הם רואים את ההיפתחות המהירה של הציבור הישראלי למסרים שלנו. הם רואים את ההתעניינות והחשיפה הפלאית. מהמקום בו הם נמצאים, הם מבחינים בהתקדמות המהפכה האמונית- טוב הרבה יותר מאיתנו. בתוך תוכם, הם גם מבינים שהם בעצם נחלת העבר, הם רואים את תהליך חילופי המשמרות שעוברת החברה הישראלית, והם יודעים שהם קיימים על זמן שאול. אז הם מפחדים. התנהגותם מולנו צפויה ומבחינתם- אפילו מוצדקת.

אילו קיבלתי את הצעתו של חברי אריה אלדד לבוא ולהנהיג את מפלגתו, לא היתה להם שום בעיה. למרזל הם נתנו בזמנו להתמודד – אבל

אותי הם פסלו (בשל סעיף הקלון). תפוס את המשבצת הסקטוריאלית המוקצית לך, הכנס ששה שבעה אולי אפילו שמונה חברי כנסת, ותמצה את יכולתך בתנאי שתישאר מחוץ למגרש שבו אתה באמת מאיים עלינו, הווה אומר, מגרש ההנהגה הלאומי.

בבחירות האחרונות, קיבלו ליברמן והליכוד בערך אותו מספר קולות. ליברמן היה המנצח הגדול, נתניהו נראה היה כגמור. אבל ליברמן היה מלך הסקטור – ראש לשועלים. נתניהו לעומתו - היה הטוען המובס לכתר הלאומי - זנב לאריות. ליברמן מיצה בזה את יכולתו הסקטוריאלית, ואילו נתניהו, כשנראה שהגלגל מתהפך, נתפס שוב כראש הממשלה הבא.

כיוון שהמטרה האסטרטגית היא הנהגת המדינה, והכניסה לכנסת היא רק כלי טקטי למימוש המטרה הזו, איננו יכולים לעזוב לרגע את מגרש ההנהגה הלאומי ולעבור אל המגרש הסקטוריאלי. אם נצליח לשכנע את הליכודניקים בפריימריס הבאים להצביע פייגלין לראשות התנועה, נשכנע בכך גם את כלל תושבי המדינה - ובגדול. אם לא נצליח, סימן שעדיין איננו מוכנים לקבל לידנו את הנהגת המדינה וצריך להמשיך לעבוד ולהתקדם. בגלל שאנו מתקדמים על המגרש הנכון, הם מפחדים. הפחד הזה הוא תמרור ההכוונה הברור ביותר בתוך הערפל. אנחנו בדיוק בדרך הנכונה.

על הניסים ועל הנפלאות

"את יודעת" – אמרתי לאשתי, ציפי, מאוחר בלילה בדרך חזרה מחיפה - "מה שהיה קשה לי, זה לא המקום בו אשובץ ברשימה. גם לא השאלה אם בכלל אהיה בכנסת. מה שהיה הכי קשה, זה הצורך להסביר לפעילים את העקשנות שלא לפנות לבית המשפט".

אנשים מקסימים צועדים אחרי שנים, עובדים במסירות אין קץ, בהתנדבות ועל חשבון זמנם הפרטי, ופתאום אני מתעקש להם על איזה עניין שנראה שולי כל כך. טוב, אף אחד לא אוהב את הבג"ץ, אבל אלה כללי המשחק ואתה לא יכול להיכנס לפוליטיקה ולשחק משחק משלך.... עורכי דין מן השורה הראשונה התנדבו לייצג אותי בחינם. ליכודניקים וותיקים התקשרו מלאי תמיהה – "מה אתה עושה?!", חברים שהולכים איתי לאורך כל הדרך לחצו – "אתה לא יכול לזנוח כך את האנשים שעבדו בשבילך, זה לא איזה משחק פרטי שלך...". היו שראו בכך סימן חולשה – "מדוע אתה לא נאבק? מה התייאשת?" ובהמשך זה רק התחדד עוד יותר. או-קי, אז עשית את ההפגנה שלך, אבל עכשיו מיכי רצון מוציא לך את הערמונים מהאש, מגיש – למעשה במקומך - עתירה שכל כולה עוסקת בפייגלין. העניין שלך מגיע לבית המשפט המחוזי והשופט אומר שאתה צודק לחלוטין: "לא היתה לוועדת הבחירות סמכות לשנות את תוצאות הבחירות...ברור שהמהלך כוון למטרה של שינוי הרשימה באופן שירחיק את משה פייגלין מהמקום הגבוה והנחשב ריאלי בו זכה..." (מתוך החלטת שופט בית המשפט המחוזי – זפט).

אלא, שהשופט זפט מקפיד לנסח בהחלטתו שהוא מתייחס רק לעותר למיכי רצון ולא למשה פייגלין. רק תבוא, רק תבקש שזה יחול גם עליך, ואני אתן לך - ספק רומז ספק מבקש - השופט. אם רק אעשה את הצעד הקטנטן הנוסף, ואפנה לבית המשפט בבקשה ליישם גם עלי את פסק הדין, שכולו מדבר ממילא רק עלי...

ואני מסרב. מתקשרים תורמים שסייעו במשך שנים ויכול להיות שעכשיו ירימו ידיים ואפילו בכעס. והקשה מכל – סתם עמך ישראל שאומרים לי - עמדנו בשבילך שעות בתור, אנחנו מרגישים שאתה מזלזל – כמעט בוגד – בנו.

ואז עושה עמי הקב"ה את החסד הגדול (בתוך שורה של ניסים גלויים בכל הפריימריס הללו), והליכוד מערער לעליון ומודיע כי אם הערעור יידחה, תושב כל הרשימה המקורית על כנה – כלומר אני אחזור למקום ה 20.

שוב מקבלים הפעילים בדיוק את מה שביקשו – כלומר את מיצוי ההליך המשפטי – למרות עקשנותי, בלי שאני נזקק לפנות אל סמל הרודנות ה"נאורה" ולהביע בה את אמוני.

ומה שקורה הוא שבליל שמיני של חנוכה, מאיר בורא עולם את צללי הספקות. מתברר שהשוכן במרומים כיון את דרכנו נכונה, והאינטואיציה של מיכאל פואה ושלי היתה מדויקת. אילו פעלתי כפי שכולם ציפו ממני, היינו מגיעים בדיוק לאותה תוצאה, אלא שאז לא יכול הייתי לטעון שאין לי אמון בבג"צ. אם אין לך אמון – למה פנית אליו...

מדינת ישראל זקוקה למהפכה, לא למריונטות של הרודנות הנאורה בתוך בית המחוקקים.

עכשיו, אם אכנס לכנסת מהמקום ה36 תהיה לי מלוא הלגיטימציה להוביל משם את המהפכה האמונית. אם עדיין לא אכנס, נמשיך להוביל אותה מבחוץ. "אתה יודע" – אמר לי עיתונאי בכיר – "יש אצלך תופעה מעניינת, כל פוליטיקאי אחר, מרגע שהוא יוצא מהכנסת הוא כבר לא רלוונטי. אתה היחיד שאצלו זה בכלל לא משנה, אתה תמיד רלוונטי". חייבים להודות – את המהפכה האמונית הנדרשת אנו מקדמים לא רע גם מחוץ לכנסת. הרעיון האמוני נמצא עכשיו במקום אחר לגמרי מזה שהיה בו לפני חודש, והוא ימשיך להתקדם גם מחוץ פרלמנט וגם מתוכו – פשוט כי המציאות מחייבת את המהפכה הזו.

פשוט משום שבסופו של יום - המהפכה האמונית, היא הדבר היחיד שרלוונטי.

על הפגנות בכנסת

בדיוק כפי שבירר לנו בורא עולם את שאלת הפניה לבתי המשפט – בזמן אמת, וללא צורך להמתין לטווחי זמן הסטורים כדי להבין היכן האמת, כך גם בירר לנו בורא עולם בזמן אמת את עניינה של מפלגת הבית היהודי. לא אכביר מילים. אין כל צורך בכך, המפלגה הזו הסבירה עצמה טוב יותר מכל מתנגדיה וכפי הנראה היא כבר לא רלוונטית יותר.

את מקומה תחליף ככל הנראה הווריאציה החדשה של האיחוד הלאומי וכמובן ברוך מרזל והרב וולפה – כולם אנשים מרשימים וראויים.

מדובר כמובן באותה גברת – מכובדת יש לומר - אך כמעט ללא שינוי אדרת. מדובר בגופים פוליטיים שבאופן מובנה לא היתה להם בעבר, ולא יכולה להיות להם גם בעתיד – שום השפעה פוליטית. מי שיכול להצביע על הישג משמעותי אחד של הימין מאז הקמת "התחייה" על עשרות גלגוליה השונים – שיקום... הם לא עצרו את הנסיגה בסיני, לא בשכם, לא בחברון, לא בגוש קטיף, והם גם לא יהיו אלה שיעצרו את הנסיגה בגולן ובירושלים. הם יאמרו מתוך הכנסת בדיוק את מה שאנו אוהבים לשמוע, הם יהיו הפגנה נוספת בתוך הפרלמנט.

אנו אוהבים אותם, הם אנשים מצוינים, אבל גם מי שאינו מבקש את המהפכה האמונית, צריך להבין שהמקום היחידי שבו ניתן גם להשפיע ובעיקר לקדם את הפתרון האמיתי ולא רק להפגין, הוא הליכוד.
על השפעה בכנסת

רשימת הליכוד לכנסת מכילה במקומות הראשונים את אותם הח"כים שנלחמו נגד שרון ותוכנית הגירוש שלו. "מורדים" קראה להם התקשורת. הם הגיעו למרומי הרשימה בזכות עצמם, ובזכות אלפי המתפקדים האמוניים שגילו אחריות והצביעו כאיש אחד על פי המלצתנו. מי שתמך בגירוש נכווה קשות ונדחק לאחור. במחוזות השונים הממוקמים באמצע הרשימה, ניסה נתניהו לקדם את המועמדים הפשרניים יותר. אנו תמכנו במועמדים היותר נאמנים וברוב המקרים ניצחנו. המסר מאוד ברור. מי שרוצה לשמור על כיסאו ולהתקדם, צריך להיות נאמן לארץ ישראל, לחוקת הליכוד ולערכי המחנה הלאומי.

כל מפלגות הימין "לא הזיזו" לשרון בבואו להחריב את גוש קטיף. החזית שלו היתה בתוככי מפלגתו וכולנו זוכרים את מאבק האיתנים שניהל במרכז ומול "המורדים".

מה שקורה עכשיו הוא מאוד פשוט – אם נתניהו ינסה, חלילה, למסור את הגולן ולחלק את ירושלים, הוא ייתקל בסיעה שתאבק קשות נגד המגמה הזו. כדי לקבע את המצב הזה חייב כל מי שארץ ישראל יקרה לו – להתפקד עכשיו לליכוד! להתפקדות והצטרפות הציבור הנאמן לליכוד יש מסר ברור – מי שלא יהיה נאמן, לא ייבחר בפעם הבאה.

זה נורא פשוט – מי שלא מתפקד עכשיו לליכוד מפקיר את ארץ ישראל...

ועוד משהו. גם בסוף הרשימה מוצבים מועמדים נאמנים. קטי שטרית במקום ה-31, שגיב אסולין במקום ה-33, בועז העצני במקום ה-34, פייגלין במקום ה-36, מיכי רצון במקום ה-37, אהוד יתום במקום ה-38 ,שלום לרנר (איש אח"י, שאנו מברכים על הצטרפותו למשפחת הליכוד המורחבת. ויהי רצון שהרבה אנשים טובים כמוהו יבינו שזה המקום הנכון והיעיל ביותר לפעול למען עמנו, ארצנו ותורתנו) במקום ה-39 ואסנת מארק במקום ה-40.

אתה, הבוחר האמוני, צריך להחליט - האם אתה רוצה להכניס לכנסת בקולך, אנשים נאמנים, אך חסרי משמעות פוליטית, או אנשים נאמנים שתהיה להם גם היכולת לשמור על ארץ ישראל.