שלוש שנים, היום בדיוק, וביקור בלתי-צפוי אחד. נפלאות האינטרנט, או כפי שהגדיר אותי אחד מקוראיי הנמרצים והמרבים בהודעות פרטיות "יעל שמתרגשת מזוטות".
התרגשתי כבר בעבר מזוטה, הנה, והערב התרגשתי מעוד אחת עליה אספר לכם בזמן שהבולונז מבשל עצמו לדעת במחבת- כי אני אולי נפש חופשייה כסנונית, אבל חינוך של עקרת בית שקדנית קיבלתי.
זהו צירוף מקרים משעשע, שכן זוהי הסוגיה העומדת על הפרק, גבירותיי ורבותיי. הרפורמה הגדולה בחינוך העצמי שלי, ניתן לכנות אותה. מהפכת התרבות האישית שלי אולי, או שמא הקפיצה הגדולה קדימה; על כל פנים, ככל שאני רוכשת השכלה מרובה יותר, כך אני מסוגלת להמשיג את מה שקורה לי.
זה לא גדול כמו שזה נשמע, בעיקר כי זה גדול הרבה יותר מזה: לפני שלוש שנים היום הבנתי שמערכת היחסים הענפה ביני ובין המוסד החינוכי הזה הגיעה אל סיומה הלא-רומנטי. שם למדתי. משחקה האירוני של האקראיות הוביל אותי לפגוש את ביקורת הספרוּת הבלתי מחמיאה הנ"ל, ללא תיווך גוגלי כלשהו. בחינת המקור מעניינת לא פחות- זהו "מבט לשידוכים", database מהפכני וחוצה גבולות עדתיים, המכיל מידע פנימי לכל דורש על טיבם של מבחר הישיבות והסמינרים לבנות מכל הקבוצות החרדיות באשר הן. זה פחות עסיסי ממה שזה נראה, היות וא. אין לי ספק שהמידע מגמתי, בנוסף לכך שהוא חלקי בהחלט,
וכן ב. אפרופו הַמְשָגָה, עולם המושגים בו נעשה כאן שימוש כמעט חסר משמעות, ולמעשה בלתי אפשרי להמרה, עבור הקורא הבא מבחוץ.
אבל אני לא, באתי לגמרי מבפנים, הכי עמוק שאפשר להיות שם בכלל.
"סגנון", לצורך העניין. תווית חלקלקה ואמורפית לחלוטין, המשקללת באחת את מוצאה הגנטי, סטאטוס המשפחתי, נטיות ליבה, השקפותיה הרוחניות המילה "סוג". אני הייתי סוג רציני, לצורך העניין- תמיד שונה בדיוק מספיק, זן משל עצמי, חסרת "סגנון". חרדיה טובה מבית טוב לא הייתי, אבל אף אחד לא היה צריך לדעת מזה. מה, אני צריכה שיכתבו עליי אחר כך אזהרה באדום ב"מבט לשידוכים"? טפו.
והחצאיות הרחבות, והחולצות התכולות, והמבחנים בפסיכולוגיה של הילד* שנראו לי אז כמו שיא החוכמה-בגויים-תאמיני. בחיי שהאמנתי, אבל למי זה מספיק? למי מספיקה האמונה בימינו כשהחצאית שלך תמיד קצרה מדי, והנשימה שלך תמיד חטופה וזועקת, כשההורים שלך היו חילונים פעם וגם את עצמך נמצאת כאן במגדל השן שלנו על תנאי מתמיד שתהיי הטובה מכולן?
ובכן, עד שלב מסוים הייתי. לא חיכיתי שיזרקו אותי מכל מדרגות המגדל בשל נסיבות שאינן בשליטת המתלוננת. לא חיכיתי עד שאיזה בחור שאימא שלו קראה על הסמינר שלי ב"מבט לשידוכים" ישאל אותי באיזה לובי של איזה בית מלון, בפגישה השלישית, כולו מבוכה שאין בה כל חינניות, אם אני רוצה להמשיך. כלומר, להתחתן. כלומר, להיות החרדיה הטובה מבית טוב ברת המזל שתהיה לאשתו ולאם ילדיו. לא רציתי לחכות.
זה פוטוגני לספר שההחלטה לא לחזור לסמינר לשנת הלימודים האחרונה, אחרי החופש של יומכיפור-סוכות שלפני שלוש שנים, הייתה בוגרת. לומר שהמדובר היה בצעד רציני, שקול, שהוקדשו לו כל המחשבה והתכנון שבעולם. להגיד שחשבתי על הילדים שיהיו לי, שלא רציתי להביא מהר (במשפחה שלי יש היסטוריה של ולדנות טובה ופוריות) וכואב כל כך לתוך חוסר הביטחון והחתכים והסטיות שידעתי שיש בי, וכך ראוי.
אלא שהמחשבות האלה היו מאוחרות בהרבה.
בשלב ראשון, זו הייתה החלטה אינסטינקטיבית, בתחושה של טיפות חמצן אחרונות בבלון שלפני הריק הגדול אותו אי אפשר לראות ולא לנשום. הרגשתי שאני נחנקת, ואת האגרופים שלי על הזכוכית האטומה לא שמעו. הקדישו להם, לכל היותר, מבט עיוור רואה-דרכך ושיחת-מחנכת ידידותית על הדשא. זה לא שאני זועמת, מעולם לא הייתי, בטח לא על זה. גם אז ידעתי שאין לעולם ההוא כלים להכיל אותי, שהעולם ההוא לא לימד אותי לומר על עצמי "מהפכת תרבות" ו"קפיצה
אז הלכתי ממנו, והסמינר הוא רק חלק קטן ביותר מן ה"ממנו" הזה**, ועברתי למקומות שילמדו אותי לתת לעצמי שמות אמיתיים יותר. למקומות בהם הכותרת סגנון: לא מוגדר ולא בטוח שאתם באמת רוצים לדעת יכולה להיות בסדר. לא בהכרח שתהיה, אבל היא יכולה.
תקציר למתקשים: פעם למדתי בסמינר, עכשיו הוא ואני כבר מזמן לא.
_________________
תוקן על ידי אסיק_good ב- 01/12/2008 13:43:37
תוקן על ידי אסיק_good ב- 01/12/2008 14:15:32
חדש! מאורסים בעדכון יומי.
