| נשלח ב-1/12/2008 23:11 |
 |
| |
תורה "שקופה" או ישות מטפיסית ?
דרך הילוכי נתקלתי בסוגיית פסח הבא בטומאה ("טומאה הותרה בציבור"). אף שאסור לשבור עצם בקרבן פסח, הגמרא דורשת "ועצם לא תשברו בו" - ולא בפסול. יתר על כן, למאן דאמר שההיתר בציבור הוא בגדר "דחויה" מבואר שאם שבר את העצם בפסח שבא בטומאה אינו חייב, שהרי זהו פסח פסול.
למה זה מעניין? כי בעצם יש כאן שאלה כללית מאד. בתורה ישנן מצוות ועבירות, ואפשר להסתכל עליהן בשתי צורות:
1. מצווה היא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שתעשה, ועבירה היא להיפך.
2. מצווה יוצרת מציאות רוחנית חיובית באיזו שהיא ספירה מטפיסית, ועבירה יוצרת נזק. רצון הבורא הוא שתיצור תועלת ולא נזק.
את הגישה הראשונה אכנה "תורה שקופה". לפי הגישה הזו יש רק פרמטר חשוב אחד שהוא רצון הבורא. אם הקדוש ברוך הוא אומר לי להביא פסח בטומאה, או לשאת את אשת אחי במקום יבום, לא צריכה להיות לי שום בעיה עם זה. זהו רצונו, וכל יתר הפרטים והמשא ומתן ההלכתי קשורים רק לשאלה מהו רצון זה.
הגמרא שהבאתי מצביעה בכיוון אחר. היא אומרת שפסח בטומאה הוא באמת קרבן פסול, ובאמת יש לו דיני קרבן פסול, אלא שהקב"ה מורה לי לאכול את הקרבן הפסול הזהולצאת בו ידי חובה. אני מרגיש שזו הדגמה של התפיסה השניה: הרע והטוב והכשר והמותר וכו' קיימים באופן אידאי (מה שמיכי קורא אסנציאליזם), ואם המצוה היא לעשות את הרע זה לא מבטל אותו. איכשהו ההרגשה שלי היא שזו התפיסה הרווחת: דוגמאות פשוטות הן הברייתא על "ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה בדיבור אחד נאמרו" וכו' וכו', או מה שכתבו הפוסקים שמאכ"א מטמטמים את הנפש גם כשאוכל אותם בהיתר,או בכלל כל הסוגיה בריש יבמות לגבי עשה דוחה ל"ת בייבום, או הרעיון של עבירה לשמה - כל אלו מניחים הפרדהבין רצון השם לבין איזו מציאות מטפיסית אוביקטיבית שאינה זהה לרצון זה.
בשתיים שאלתי:
א. האם תוכלו להביא מקורות להיפוך, כלומר לתפיסת ההלכה השקופה ?
ב. האם אפשר להבין מדוע או כיצד קרה שחז"ל תפסו כך את התורה? מה רע בגרסה הראשונה שנראית הרבה יותר אינטואיטיבית, ולמה להכפיל את עולם האידיאות ולהמציא מין עולם אובייקטיבי שאינו תלוי ברצון השם מחד, ושאין אפשרות למשש אותו מאידך? יש לזה מקור בתורה שבכתב?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2008 23:58 |
|
| |
כשקראתי את הדברים כאן דווקא חשבתי על כך מזווית שונה, בסיסית יותר: מה פירוש המושג 'דחויה' בכלל? עצם המושג מורה שיש איסור, ובכל זאת רצון ה' הוא שנעבור עליו. אז מדוע בכלל הוא מוגדר כאיסור? לכאורה הוא אסור במציאות, ורצון ה' הוא קומה נוספת. ואולי זהו גופא החילוק בין תפיסת ה'הותרה' וה'דחויה'.
אגב, מצאנו (דומני בגמרא עצמה, ובודאי בראשונים. אני לא נזכר כרגע ואין לי זמן עכשיו לחפש) שקושרים את שאלת ההותרה והדחויה בהקשרים שונים (בטומאה בציבור ובשבת, או משהו כזה) זה לזה. ולכאורה קשה: מה הקשר? מדוע תפיסה בהקשר אחד קשורה לתפיסה מקבילה בהקשר השני? נראה שיש כאן מחלוקת שלא נוגעת להקשרים הספציפיים הללו, אלא לשאלה כללית יותר: האם בכלל ייתכן דין של 'דחויה' או לא? לשון אחר: האם התורה 'שקופה' או לא.
אגב, החת"ס בתשובתו המפורסמת לגבי אשפוז קטן חולה נפש אצל גויים (או"ח סי' פג?) אומר בפירוש שכל דבר שנעשה לפי הוראות התורה אינו איסור כלל. לדוגמא, אם מישהו הלך אחר הרוב ואכל איסור, והוברר שזהו איסור, אין כאן עבירה באונס אלא זו אינה עבירה כלל. גם זה נראה קשור לנדון דידן, ואולי זו הדוגמא שחיפשת.
אגב, אם אתה זוכר, כשלפני כמה וכמה שנים (כד הוינו טליא וטלייתא), עסקנו יחד בסוגיא זו, ואז למדנו גם את העניין של יניקה של קטן מגויה, ושם עמדנו על אותן שאלות. וכן בתשובת 'סוד ישרים' שראינו לגבי התפילין הפסולות בבגדד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 00:00 |
|
| |
שכחתי כמובן את כל המקורות שמביא סילמן על נומינליזם וריאליזם, וכן במאמרו של הנשקה שטוען שהרמב"ם רואה את טומאה וטהרה כנומינליסטיים ולא כריאליסטיים. והדברים עתיקים.
אמנם אני לא בטוח שזו אותה שאלה כמו זו שלך, ואכ"מ. לילה טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 12:10 |
|
| |
רב מיכי
לפי החתם סופר שציטטת- מתי מקריבים פר העלם דבר?
_________________
רמב"ם הלכות שגגות פרק יב הלכה ב
בית דין שנסתפק להן אם שגגו בהוראה או לא שגגו אינן חייבין באשם תלוי שנאמר ונודעה החטאת עד שתוודע ואחר כך יתחייבו בקרבן כמו שיתבאר, במה דברים אמורים שבית דין חייבין ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוראה ויהיו כולן ראויין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות, וכן אלו ששמעו מפי בית דין אם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא שיעקרו כל הגוף וכשיודע להם ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, בכל אלו המאורעים הוא שהיו בית דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו.
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 02/12/2008 12:14:55
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 17:43 |
|
| |
כמדומני שהרב מיכי כתב פעם על אשם תלוי שלמרות שיתכן ולא היה איסור במעשה, מביאים קרבן כדי לתקן איזהו חסרון מטאפיזי.
דוגמא נוספת, תינוק שנשבה להלכה מביא חטאת על כל העברות שעבר למרות שאי אפשר לתבוע ממנו ידיעה.
ומאידך, אם התורה היא שקופה אזי מסתבר שמצוות צריכות כוונה כי המטרה היא לעשות רצון הבורא, אולם אם סוברים שמצוות אין צריכות כוונה אזי ערכם הוא לכאורה רק במציאות מטפיזית כל שהי.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 17:58 |
|
| |
פעם הייתה לי תאוריה שזו מח' הגאון והתניא, בגאון מבואר כמה פעמים, שכל ה"רע" שבעבירות הוא רק זה שעבר על מימרא דרחמנא, וכן הוא כותב ש"עידנא דריתחא" אינו זמן מסויים אלא בזמן עבירה על מצוות לא תעשה,
המשך אותה תזה יכול להוביל שאין גם ג"ע וגהנום, אלא רצון הבורא בי הוא ההטבה, ומאיסתו בי, הוא הוא הגהינום,
ועפ"ז אמיתית ג"כ סברת הגרשש"ק שלא יתכן חוב (שיעבוד הגוף) ממוני שאסור לשלמו, אפילו שהאיסור הוא צדדי (ריבית) כי לא יתכן שיהיו שני ציווים סותרים, או שאני משועבד לשלם את החוב, או שאני מצווה לא לשלמו.
יש מכתב ב"קריינא דאיגרתא" שבו הוא כותב בליגלוג על המבואר בתניא שיש "ג' קליפות הטמאות" שהם טמאות בעצם, ומאריך בהוכחות נגד זה, וכמדומה שיצא ע"ז ספר מוולפא להסביר את שיטת התניא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 18:10 |
|
| |
מה הטיעון של הקריינא דאיגרתא?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 18:35 |
|
| |
אין לי את הספר הזה וגם אין ברשת.
אולי "הלבן" מכיר את הספר של וולפא.
תוקן על ידי רוצה_להבין ב- 02/12/2008 18:32:02
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 00:03 |
|
| |
ירוחם,
פר מובא כשעושים טעות שהיא נגד ההלכה. אני מדבר על מצב שנהגו על פי ההלכה (כגון שהלכו אחר הרוב).
רוצה להבין,
עבר אמימרא דרחמנא הוא מחלוקת אביי ורבא בריש תמורה. למ"ד שאי עביד לא מהני אז העבירה היא רק מה שעבר אמימרא דרחמנא.
אבל אפילו לשיטה זו בפשטות ההנחה היא שהתורה אינה שקופה, אלא שבמקומות שהעבירה תלויה בהחלת חלות כלשהי, החלות לא חלה בגלל שיש בזה עבירה, ולכן העבירה היא רק שרצה לעבור אמימרא דרחמנא. אבל בכל שאר העבירות יש עבירה ממש (כגון כהן שנטמא במזיד, הרי הכהן נותר טמא אף שאסור לעשות זאת). וכן לפי רעק"א כשמניעת החלות לא מתקנת את העבירה, אז לא אומרים שלא מהני.
לסיכום, אם בכלל אז מהסוגיא שם דווקא נראה מאד שהתורה אינה שקופה. אבל האמת היא שאני כלל לא בטוח שהסוגיא שם קשורה לנדון דידן. ולכשאפנה אנסה להרחיב.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 00:11 |
|
| |
(מיכי, זה היה רק בהשאלה)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 06:08 |
|
| |
רוצה, שלש קליפות הטמאות זה חידוש של התניא? הרי זה דבר הנפוץ בכל ספרי הקבלה.
נראה בכלל שזהו אכן מה שחידשה הקבלה, והחולקים על קבלה יחלקו גם על זה.
כהן שהרג את הנפש באונס גם פסול, משמע שיש במעשה ההריגה דבר מאוס בעצם מלבד הבחירה של האדם בו. [לגבי שוגג ניתן לומר שהשוגג הוא תוצאה של חוסר שימת הלב הראויה, וכדברי חז"ל ששגגת תלמוד עולה זדון]. אלא שבמעשה בלתי מוסרי בעליל כמו הרג הכל יבינו שיש כאן משהו לא בסדר, כמו לגבי דוד מלך ששפיכת הדם שלו (בצדק) מנעה ממנו להיות בונה המקדש, אבל הקבלה מחילה מושגים אלה גם על דברים שעל פניהם אין בהם שום חסרון מהותי כגון אכילת חזיר או לבישת שעטנז. בעצם לא חידשתי דבר כאן, כי אלה היו דברי נדב.
ברם שמא יש כאן משהו היסטורי, שבשלב מסויים בהיסטוריה היו כל הדברים הללו מאוסים בעצם (דוגמה לדבר דברי הגמרא שערל הוא מאוס או שנידה מאוסה), וכשהשתנו הטבעים באה הקבלה והלבישה עליהם מיאוס מיסטי.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 11:05 |
|
| |
רוצה,
ומה יאמר רש"ק על אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו? הוא יחלק בין יצירת החיוב לעצם התשלום?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 12:08 |
|
| |
הרב מיכי
רוב סנהדרין- כדבריך פסקו נגד ההלכה, ורוב ישראל קיים את הפסק, האם אין פר העלם דבר? או שפשוט לא הבנתי את הרמב"ם ואת הגמרא בהוריות?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 12:17 |
|
| |
הרב מיכי
רוב סנהדרין- כדבריך פסקו נגד ההלכה, ורוב ישראל קיים את הפסק, האם אין פר העלם דבר? או שפשוט לא הבנתי את הרמב"ם ואת הגמרא בהוריות?
לפי דבריך יוצא כי אם בית דין יפסקו שמותר לאכול חמץ בפסח, אז זה הופך להלכה, שמותר לאכול חמץ בפסח?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 14:03 |
|
| |
יש פר העלם, אבל זה לא נקרא לנהוג על פי ההלכה. מה שהחת"ס דיבר זה על מצב שאני הלכתי אחרי הרוב (כמו ברוב חנויות בעיר לגבי חתיכת בשר) ונמצא שאכלתי טריפה. כאן הוא טוען שכלל לא עברתי איסור.
כשרוב הסנהדרין פוסקים משהו, ומתברר שהפסק היה טעות על פי כללי ההלכה (לא שהאמת סתרה אותו, כמו במקרה של הבשר), שם יש פר העלם.
|
|
|
|
|
