| נשלח ב-14/12/2009 16:07 |
 |
| |
| שנרב_נ כתב: |  |
1. מצווה היא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שתעשה, ועבירה היא להיפך.
2. מצווה יוצרת מציאות רוחנית חיובית באיזו שהיא ספירה מטפיסית, ועבירה יוצרת נזק. רצון הבורא הוא שתיצור תועלת ולא נזק.
את הגישה הראשונה אכנה "תורה שקופה". לפי הגישה הזו יש רק פרמטר חשוב אחד שהוא רצון הבורא. אם הקדוש ברוך הוא אומר לי להביא פסח בטומאה, או לשאת את אשת אחי במקום יבום, לא צריכה להיות לי שום בעיה עם זה. זהו רצונו, וכל יתר הפרטים והמשא ומתן ההלכתי קשורים רק לשאלה מהו רצון זה.
.
בשתיים שאלתי:
א. האם תוכלו להביא מקורות להיפוך, כלומר לתפיסת ההלכה השקופה ?
ב. האם אפשר להבין מדוע או כיצד קרה שחז"ל תפסו כך את התורה? מה רע בגרסה הראשונה שנראית הרבה יותר אינטואיטיבית, ולמה להכפיל את עולם האידיאות ולהמציא מין עולם אובייקטיבי שאינו תלוי ברצון השם מחד, ושאין אפשרות למשש אותו מאידך? יש לזה מקור בתורה שבכתב?
|
|
ייתכן שאני מספסס כאן משהו עקרוני, לכן אשמח אם מישהו יעמידני על טעותי:
האם לא כל מי שסובר שיש טעמים למצוות (ולצורך הדיון לא משנה אם הם ברי תפישה אנושית או לא) לא חייב לסבור שהתורה היא לא "שקופה"? להשקפה זו יש במצוה ניסיון להשיג משהו מעבר לציות לקב"ה. לעניות דעתי, בניגוד לפרופ' שנרב, אינטואטיבית דוקא תפיסת ההלכה השקופה פחות מסתברת. צריך תרי"ג ציווים בעלי תכנים שונים כדי לבטא את העובדה שהאדם עושה את רצון השם? לכאורה,לשם תכלית זו, זה היה שקול לציווי לעשות את אותו מעשה תרי"ג פעמים.
זה קצת מזכיר את דילמת אותיפרון. האם רצון ה' קובע את הטוב או שהקב"ה רוצה את הדבר בגלל שהוא טוב. המוטיבציה לגישה של תורה שקופה, לפי זה, היא החשש מדואליזם: התפישה כאילו יש מערכת מושגים וערכים שגם הקב"ה כפוף לה.
מכיון שברי לי שהדברים שכתבתי טריוויאלים לחכמי הפורום, אך אף אחד לא כתבם, אודה לכל מי שיעמידני על טעותי.
|
|
|
|
|
