בס"ד
ביום בהיר אחד עת חייכתם לילדיכם נשמעו קולות נפץ רמים.
מה שהיה כבר לא יהיה, אתם הייתם ואנו עודנו כאן כואבים פצועים ודומעים...
אולי העונש הגדול הוא להישאר אחרי- לדאוב על יהודים שנרצחו בהיותם יהודים.
הימים חולפים, אבל אתם עדיין נשארים כאן איתנו.
סוג של התמכרות לעוד בדל חדשותי עוד שביב רעיוני על הטרגדיה, על האובדן.
הפרצוף הקטן שעוד לא הפסיק לראות מכאוב, זועק מכל תמונה מדבר מכל כותרת.
ילד קטן ואולי כבר גדול, נראה שמבין שאת אימא ואבא הוא כבר לא יראה.
כל הרגשות מכל סוג שהוא מתפרצים אצל כל אחד מאיתנו. רוצים לחבק ולנחם אך מה יש לנו. אתם כבר בדרכם כמעט מלאכים ואנו יושבים ובוכים...
בוכים על משפחה שנחתכה
בוכים על משפחה אבלה
בוכים ודומעים ולא מפסיקים.
כל אומות העולם עומדים וצופים בנו- בעם ישראל. אבל על אנשים מתוכו שנרצחו כי השתייכו לעמו. בטח שואלים, על מה אבל העם הלזה? אנשים מעמו, אבל זרים הם לו.
הם לא מבינים שאצלנו היהודים כולם משפחה אחת.
בואו תבחנו אותנו ברגעים הקשים, בהם כולנו מתאחדים כולנו דוממים ומצדיעים לקדושים.
מניפים יד רמה וקוראים: אלו אנשים שהקדישו את חייהם לעמם ומולדתם.
עוד שעות מעטות הטקס יסתיים הציבור יתפזר ואנו נישאר עם עוד לקח לעם הנצח.
למרות המחלוקות
למרות האכזבות
למרות הביקורת
בנפשנו אנו עם אחד, אנו כואבים על יהודי אחר, אנו בוכים על יהודי אחר- אנו משפחה אחת גדולה- משפחת היהודים.
קומו על רגליכם הניפו את ידכם גבוה והצדיעו.
הצדיעו לקדושים שהיו ואינם.
הצדיעו לגיבורי הכוח שהיו ואינם
הצדיעו לאנשים שהיו ויהיו שמזכירים לנו יום יום מה כוחו של עם ישראל.
_________________
חדש! מאורסים בעדכון יומי.
