א.
אמרת שתיארתי בספרי 1111 כתבי יד בקבלת האר"י שנעתקו עד שנת ת"י.
למען הדיוק המספר 1111 כולל כתבי יד ודפוסים גם יחד, ואין הוא מגיע עד שנת ת"י אלא עד שנת תק"מ.
תאמר, נמצאת אם כן תפוצתה של קבלת האר"י פוחתת והולכת שהרי עד שנת ת"י נרשמו בספרי רק 863 כתבי יד ודפוסים ולא יותר.
אלא שהמספר 1111 איננו המספר האמיתי של ההעתקות בקבלת האר"י. וכי יעלה על הדעת שאמרו האר"י ותלמידיו לדורות הבאים כי יעתיקו 1111 כתבי יד לא פחות ולא יותר? פעמים אחדות הדגשתי בספרי (עמ' 11, 20, 21, 56, 58, 67, 821, 822, ועמ' 835) כי 'רשמנו מאות כתבי יד ועשרות דפוסים. אלה הם המקורות החשובים ביותר בקבלת האר"י, ואותם ביררנו מתוך אלפי כתבי יד שהיו לנגד עינינו'. 1111 הערכים שרשמתי בספרי הם כרבע (!) מתוך יותר מ-4000 כתבי יד ודפוסים בקבלת האר"י שהיו לנגד עיני.
כדי שלא להכביד על הקורא וכדי שלא להוסיף כרך נוסף לספר בחרתי לכל חיבור ולכל עריכה כתבי יד ודפוסים אחדים – 'ההעתקות המקוריות, הקדומות והחשובות ביותר' (עמ' 72) ודפוס ראשון בלבד – ורק אותם רשמתי בספר. כך הגעתי למדגם של 1111 כתבי יד ודפוסים, ונחזור ונדגיש כי אלה הם רק כרבע מכלל יותר מ-4000 כתבי היד בקבלת האר"י שהגיעו אלינו.
על כל אלה יש להוסיף עוד כתבי יד ודפוסים, יותר מ-1000 במספר. כי מראש הגבלתי את תכולת ספרי, והודעתי כי לא ארשום בו את כל החיבורים בקבלת האר"י. וכך כתבתי בעמ' 71:
נרשום רק את החיבורים העיקריים, כלומר אלה שכתב האר"י עצמו ואלה שכתבו תלמידיו. חיבורים אלה יירשמו הן בצורתם המקורית הן בעריכותיהם הרבות. חיבורים שנוסדו על חיבורים אלה, כלומר חיבורים שכתבו תלמידי התלמידים, לא יבואו הנה. על כן לא יירשמו כאן סידורי תפילה, פירושים על הזוהר, ספרי מנהגים, תרגומים, מבואות וספרים המפרשים את משמעותה של קבלת האר"י.
יותר מ-1000 כתבי יד ודפוסים של סידורי תפילה, פירושי זוהר וכו' בקבלת האר"י נמצאים לפנינו, ואף הם צריכים להיכלל בהיקף תפוצתה.
ב.
אמרת שרשמתי את ר' אליהו לואנץ כמקובל לוריאני, ותמהת: הלא הוא מקובל קורדוביריאני ולא לוריאני.
על כך אני תמה. והלא בדיוק כך כתבתי בספרי, עמ' 520, ואצטט מלה במלה אות באות:
ר' אליהו לואנץ ייסד את ספר אדרת אליהו על ספרי ר' משה קורדובירו ור' משה איסרלש, אבל גם שלושה חיבורים בקבלת האר"י מצוטטים בו: כנפי יונה, יונת אלם ולימודי האצילות. שלושה חיבורים אלו היו בפרנקפורט אצל ר' אלכסנדר כ"ץ, כמתואר לעיל סעיף סג, ואצל ר' נפתלי, כמתואר לעיל סעיף עא.
במפורש כתבתי כי ר' אליהו לואנץ הוא קורדוביריאני, ורק הבאתי אותו כדי לתאר את תפוצת כתבי האר"י באשכנז ולהודיע כי חיבורים בקבלת האר"י שהגיעו לר' אלכסנדר כ"ץ הגיעו גם אליו.
ג.
תמהת על כך שהצגתי את קבלת האר"י כקבלה בהירה.
אמת, כך הצגתי את קבלת האר"י בספרי ולשם כך עמלתי ויגעתי במשך שנים. עקבתי אחרי סדר האצילות של האר"י, על כל סיבוכיו ועל כל פרטיו, וסידרתי אותו בשתי בחינות בהירות וברורות. ודאי שבמבט ראשון ובסקירה סתמית נראית קבלת האר"י כבליל סתירות וכיער סבוך של פרטים שאין להם טעם ואין להם ריח, אבל בדיוק לשם כך הטיתי שכמי לסבול ולפלס דרך באותם ספרים ארוכים, מייגעים ומפורטים ללא קץ. כך יכולתי להציג דרך בהירה בקבלת האר"י, דרך שמגלה שני מהלכים שלמים, מסודרים ועקיבים בסדר האצילות והכוונות. דרך זו מראה כיצד למד האר"י את סדר האצילות מן הזוהר, והיא מגלה את המשמעות המקורית שבה הבין האר"י עצמו את קבלתו.
ד.
תמהת על כך שכתבתי 'קלקול' ולא 'שבירת הכלים' וכך מיעטתי בעוצמת המשבר בעולם האצילות.
פעמים רבות הזכרתי את שבירת הכלים, אך לא בכותרות הסעיפים. וכל כך למה? בגלל שתי הבחינות שמצאתי בקבלת האר"י. כי אמנם בבחינה אחת (א) נמצאים אור וכלים, ובה אכן נשברו הכלים, אבל בבחינה השנייה (ש) נמצאים דינים ורחמים, ובה אין כלים ואין שבירת כלים. בבחינה זו יש דינים קשים ויש סיגים שצריך לבררם ולהעלותם. ומשום כך – ורק משום כך – כשבאתי לכלול את שתי הבחינות יחד זו ליד זו וכשהוכרחתי לתת כותרת מאחדת לדינים הקשים ולכלים השבורים – כותרת-על שתאחד את המשותף לאלה גם לאלה – לא הייתה לי ברירה אלא לחפש מלה משותפת וכוללת את הדינים ואת הכלים גם יחד, ואותה מצאתי במונח: קלקול. לא המצאתי מונח זה, הוא נמצא בכתבי האר"י, ומשם נטלתי אותו כדי לכלול יחד את הדינים הקשים והסיגים שבבחינת ש ואת הכלים הסתומים והשבורים שבבחינת א. הכותרת 'קלקול' לא באה אפוא למעט את עוצמת המשבר אלא לבטא את תוכנן של שתי הבחינות – דינים קשים וכלים שבורים – בצורה נכונה.
ה.
תמהת על שתי פסקאות מדברי הבעש"ט ששייכתי אותן לקבלת האר"י ואמרת כי הן אינן לוריאניות כלל וכלל.
הרעיון כי 'הדיבור בשעת הבריאה' מחיה את הנבראים נמצא בקבלת האר"י – בספר הליקוטים שנערך בדמשק בשנות הש"פ. משם הובאו הדברים בשלמותם בספר ליקוטי תורה, שנעתק באשכנז ובפולין ובוודאי היה לפני הבעש"ט.
רעיון העלאת האותיות הוא רעיון שחידשה החסידות, וכולו מיוסד על העלאת הניצוצות בקבלת האר"י. לא אוכל להוכיח זאת כאן, ובדעתי לייחד לכך מאמר שלם ומפורט.
ו.
תמהת כיצד כללתי את ר' אברהם הירירה בספרי, והלא הוא איש הרנסנס האיטלקי ופילוסוף ניאופלטוני, וכיצד כללתי את היש"ר מקנדיאה, והלא הוא פילוסוף אטומיסטי.
עוד תמהת על המונח 'קבלה אחרונה' וטענת כי אי אפשר להגדיר את המקובלים שבאו לאחר האר"י כמקובלים לוריאניים.
שתי תמיהות אלו קשורות זו בזו והן נוגעות לשורשי הבנת הקבלה ודרך התפתחותה והתפשטותה. ודאי אפשר להגדיר את מקומו של מקובל פלוני על פי תפיסת עולמו ועל פי עיקרי מחשבה השנויים בספריו, אבל בראש ובראשונה יש להתייחס לסדר האצילות שעמד לפניו. כי עיקרה ויסודה של הקבלה הוא מהלך הספירות בעולם האצילות, ולא הרי סדר האצילות שבספר שערי אורה כסדר האצילות שבספר פרדס רמונים, ולא הרי מהלך האצילות שבספר פרדס רמונים כמהלך האצילות שבספרי שער ההקדמות ודרך עץ חיים.
ומכאן אנו באים לעיקר התפתחותה של הקבלה: אחר שבא האר"י ולימד את מהלך האצילות כמהלך של צמצום, קלקול ותיקון והוספת מוחין, הלכו כל המקובלים האחרונים אחר מהלך זה של אצילות. לא בבת אחת קרה השינוי, ובשנים הראשונות עוד החזיקו במהלך האצילות של הרמ"ק, אבל משנת ת' והלאה החזיקו כל המקובלים בסדר האצילות שבקבלת האר"י. עליו ייסדו את דבריהם ואותו פירשו בפנים שונים וגם רחוקים זה מזה. הם חידשו רעיונות והלכי מחשבה שלא היו בדברי האר"י עצמו כלל וכלל, אבל את כל אלה תלו במהלך ההאצלה שנתחדש בקבלת האר"י.
ועל כן ודאי היה ר' אברהם הירירה איש הרנסנס האיטלקי, אבל כשבא לתלות רעיוניו הניאופלטוניים בקבלה לא תלה אותם בסדר האצילות של הרמ"ק אלא בסדר האצילות של האר"י. וברור שהיש"ר מקנדיאה היה פילוסוף אטומיסטי, אבל את מחשבותיו הפילוסופיות תלה בסדר האצילות שבקבלת האר"י ולא בסדר האצילות שקדם לה.
כך עשו גם השבתאים, וכשבא נתן העזתי לסדר את משנתו ייסד את ספרו 'ספר הבריאה' על סדר האצילות שבקבלת האר"י.
כך עשתה גם החסידות. יצרה רעיונות חדשים לגמרי ותלתה אותם בצמצום, בשבירה, במוחין ובהעלאת ניצוצות שנודעו רק בקבלת האר"י. וכשבא ר' ברוך מקוסוב לכתוב מבוא לקבלה ייסד אותו על סדר האצילות שבקבלת האר"י, וכשרצה ר' אהרן מסטרשילוב לסדר את תורת חב"ד סידרה לפי מהלך האצילות והכוונות שבקבלת האר"י.
וכאשר באו המקובלים האחרונים, ללא יוצא מן הכלל, לכתוב כוונות לסידור התפילה ייסדו כולם – בדרכים שונות עד שלעתים לא קרב זה אל זה – את הכוונות על שער הכוונות ועל פרי עץ חיים שבקבלת האר"י ולא על תפילה למשה שכתב הרמ"ק.
תאמר, מקובלים אחרונים למדו בספר הזוהר ולא רק בקבלת האר"י. ודאי כך, אבל כיצד למדו הם את ספר הזוהר? כל הפירושים לספר הזוהר שנכתבו אחרי האר"י – כולם ללא יוצא מן הכלל – נכתבו על פי סדר האצילות שבקבלת האר"י ולא על פי סדרי האצילות של שערי אורה ושל פרדס רמונים. כך עשו ר' יעקב צמח, ר' מאיר פופרש, ר' משה זכות, ר' אברהם שושנה ור' יעקב פינטו, ר' שלום בוזגלו, הגר"א, ר' יוסף סדבון ועוד.
בשיחתנו לאחר ההרצאות לא קיבלת את אשר כתבתי בספרי כי ר' אברהם היררה פירש את קבלת האר"י על פי הפילוסופיה הניאופלטונית. חלקת על המונח 'פירש' ונתת דוגמה לדבריך: גם רש"י וגם ר' אברהם ן' עזרא כתבו פירושים, אבל רחוקים הם זה מזה לגמרי ולכל אחד עולם רוחני ומחשבתי משלו. אכן, זו דוגמה מצוינת, והיא הנותנת: גם רש"י וגם ראב"ע מפרשים את המקרא והוא השלד המשותף לשניהם. אכן, המקרא שינה סדרי בראשית ועליו מיוסד כל ארון הספרים היהודי, ובלעדיו אין להבין את דברי רש"י וראב"ע כלל וכלל. כל הרוצה להבין את פירושיהם – הנבדלים מאוד זה מזה – חייב להבין תחילה כיצד פירשו את המקרא שלפניהם ואחר לשרטט את עולמותיהם הרחוקים והנבדלים. כך בדיוק קרה בדרכה של הקבלה: משהורה האר"י את מהלך ההאצלה המחודש שינה סדרי בראשית של הקבלה, ומכאן ומאילך מיוסדים כל דבריהם של המקובלים האחרונים (וליתר דיוק, משנת ת' ואילך) על מהלך ההאצלה שלו. ודאי יש לכל אחד מן המקובלים האחרונים עולם מחשבתי שלם משלו ודרך רעיונית עקיבה המיוחדת לו, אבל כולם מחזיקים את מהלך ההאצלה של קבלת האר"י לפניהם, אותו הם מפרשים, בו הם נתלים וממנו דבריהם נובעים.
ז.
אמרת כי לפי ספרי גל גדול יצא מצפת ושטף את הקבלה כולה.
אכן, בדיוק כך. סיכמת בציור נפלא את תפוצתה של הקבלה הלוריאנית – הן במספר העצום של חיבוריה, העתקותיה והדפסותיה, והן בעומק השפעתה, אופני התקבלותה, עושר פירושיה וגודש הרעיונות הנובעים ממנה.
אכן, גל גדול של קבלת האר"י יצא מצפת, אך אין הוא משול לצונאמי שמחריב את הכול אלא לזרם מים כבירים שמחיה את הכול. גל של נהר שמימיו מתוקים ואילנות רבים ושונים גדלים ממנו, גל של נהר שממנו דולים המקובלים האחרונים ומשקים את סודותיהם ואת רעיוניהם המחודשים.
